| 12/2002
שבת נהדרת ושרה טבעות... היה סוף שבוע נהדר. מזמן לא הרגשתי כך. (טוב, לפחות שבוע...). זה התחיל בבוקר שימשי עם שמים כחולים ביום שישי בבוקר ואני הרגשתי פורחת כמו האמנון ותמר אצלי באדניות. מה שחיזק אצלי את התשובה שנתנה לי מצדה ביום חמישי בטיפול. שאלתי אותה איך ייתכן שלאחר שנים שהחורף היה אצלי עונה מועדפת בעליל, וימים של אפור, עננים שחורים וגשם זלעפות וההתכרבלות שבעקבותיהם היום משמחים אותי מאוד, איך ייתכן שהשנה אני לא רוצה חורף! בשום פנים, לא רוצה מזג אוויר מעונן, לא רוצה גשם (נכון, לא יפה, החקלאים והכנרת מחכים ואני פתאום לא...אבל...) לא רוצה קור, לא מחכה להתכרבלות ואפילו עוד לא פתחתי את עונת התה כפי שהודעתי קבל עם ובלוג... מצדה אמרה שאולי זה בגלל שאני מרגישה כל כך חיה, מלאת חיות. השמש וימים שימשיים מחזקים אצלי את תחושת החיות והחורף על כל המשתמע מכך, גורם לי לההפך. ואכן, ביום שישי בבוקר הרגשתי נהדר. היתה לנו בריתה בצהריים ולבשתי את הסריג בצבע הלילך שהבאתי מלונדון. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהיתי קרובה ביותר ללבוש מה שקרוי "חולצת בטן". הסריג קצר מאוד והייתי צריכה לדאוג כל הזמן שיכסה לי את הבטן... הצאוורון הגדול שחושף את הכתפיים נתן לי תחושה שהרבה שנים לא הרגשתי כשלבשתי בגד כלשהו, סקסית. תחושה סקסית לאללה. למעשה, מזמן, או אפילו מאז שאני זוכרת את עצמי כאדם בוגר לא הרגשתי כל כך סקסית וכל כך טוב. וג. היה מבסוט לגמרי. אמר לי ששם לב שאנשים נותנים לי מבט שני והאם גם אני שמתי לב... שמתי לב? איזו שאלה. לא סתם אני הולכת וחיוך אווילי מרוח על פני.... לאחר הבריתה, שבה דאגתי לטעום כזית מכל המאכלים (היו טעימים מאוד) וההליכה שלי, ושאר התארגנויות יום השישי (מקלחת, לק על הצפורניים וכו' וכו') ולאחר היומן בטלווזיה התחלתי לראות את הסרט הראשון של "שר הטבעות". לאורך כל הסרט, שראיתי אותו בהפסקות עד שבת אחר הצהריים, חשבתי על זה שחבל שפיספסתי אותו בקולנוע כי האפקט הוא שונה לגמרי (טוב, אבל לפני שנה, קולנוע לא היה בילוי כל כך עבורי...). קראתי את הספרים לפני יותר מ - 20 שנה וברור שלא זכרתי הרבה מאז, אבל לאט לאט התמונה התבהרה לי ונהנתי הנאה צרופה מהסרט הראשון. ביום שבת עצמו, שהיה יום יפה להפליא (עוד אתחיל להשתפך על השמש הזורחת, השמים הכחולים, החמימות שבאוויר, ואז יעיפו אותי מישראבלוג בטענת הגזמה בקיטש...) נסענו לארוחת צהריים אצל משה ובלהה. את משה פגשתי כבר מספר פעמים (דרך העבודה של ג.) אבל זו היתה הפעם הראשונה עם בלהה והקליק היה מיידי. ישבנו אצלם כמעט 4 (!) שעות ואלמלא היו לנו ולהם תוכניות לערב סביר להניח שעוד היינו נשארים. ארוחה וביקור מהנים ביותר שנתנו טעם לעוד. ויהיה אצלנו, ובקרוב. בערב הלכנו לראות את הסרט השני של "שר הטבעות". ג. ראה את הסרט בפעם השניה תוך יומיים. הוא הלך עם א. הבן הצעיר ביום חמישי והבטיח לראות אותו גם איתי. אז ככה: לא התאכזבתי כי לא הייתי צריכה לחכות שנה עד לחלק השני. אפשר היה להוריד קצת מהקרבות הארוכים. חלק גדול מהסרט בילינו בנסיון לגלות מי הנאצים בסיפור (סארומן?), מי האנגלים (הארון - אלה עם הסוסים?), מי האמריקאים (האנטים?) . חלק נוסף מהסרט, במיוחד בקטעי הנוף, הזכרנו אחד לשני ששם היה גם מירוץ האקו צ'אלנג' השנה - ניו זילנד בהחלט שווה ביקור. הנאה גדולה נגרמה לי בצפייה בשחקנים שמשחקים את הדמויות הראשיות (לא, לא גולום...) השחרחר (שכחתי את שמו בסרט) וחברו היורה בחץ וקשת (בן הלילית הבלונדיני...). אח, זו היתה הנאה צרופה להסתכל בהם... יש למה לחכות... השחקן שמשחק את פרודו, פשוט מתוק וצללתי לתוך עיניו הכחולות. בכלל, ההוביטים הם יצורים מתוקים להפליא. רוצה אותם כאן ומיד... יש למה לצפות בעוד שנה. ועד אז, אני די מתכננת לקרוא את כל הסדרה מחדש, ההוביט וכל שר הטבעות... ובסוף השבת המקסימה הזו, הרגשתי את העצבות קצת צצה ומזיזה את השמש שבלב. קשה לי עם החזרה לעבודה ביום ראשון. ולא בגלל שסוף השבוע נגמר כמו כל אדם נורמלי, אלא בגלל שמחר חוזרת לעבודה ויודעת ששוב, כל שיחת טלפון תביא את הכיווצוץ בלב שאולי זה ד. והיום בבוקר הוא התקשר. והיו מיילים. ואני לא מתרוממת ב"היי" גדול וגם הצניחה לא תהייה עמוקה (אני מקווה בכל אופן...) אבל היה לי כיף לדבר ולכתוב איתו. פתיחה טובה לשבוע חדש. *************************************** אני יודעת שלא הכל מלאי שמש בלב כמוני. קוקסטה כואבת ואני איתה. בלב, יודעת איך היא מרגישה. אין מילים תמיד לעודד. אין תמיד מילים שיכולות לעודד. צריך לדעת שמישהו חושב עליך, אפילו שזה מרחוק. אז אני חושבת עליך ועל הכאב שלך כל סוף השבוע, וכל היום. עד שייחלש הכאב ושוב תהיי מאוששת ומלאת חיים ושמחה. כי זה יחזור. אני יודעת.
| |
תשובות לשאלון השבועי
לאיזה מפלגה תצביעי (או היית מצביעה אם היית יכולה), באיזה מפלגה את תומכת? אני מרצ. כבר שנים, ומעולם לא התאכזבתי מהבחירה. מאמינה בדרך שלהם, מדינית, כלכלית וחברתית. נכון שהם לא מושלמים, מי כן? אבל הם לא מזלזלים בבוחרים שלהם.
מי היא המפלגה הנתעבת ביותר? תחרות חזקה מאוד בין הימין הקיצוני: האיחוד הלאומי וחרות לבין ש"ס עם השחיתות האישית והכללית של המפלגה הזו.
מי את חושבת שתהיה המפלגה השלישית בגודלה? שינוי.
כל כמה זמן צריך לערוך בחירות? 4 שנים , די, כבר נמאס, מה אנחנו איטליה, בחירות כל חצי שנה? (התשובה: כן, וגם הפשע המאורגן נכנס לפוליטיקה כמו שם...).
האם צריך לשנות את שיטת הממשל בישראל? לנשיאות כמו בארה"ב ולהביא את קלינטון...
| |
בסופו של דבר לא הלכנו לראות את הסרט "פרידה"
קבענו אתמול בערב, קוקסטה ואני להיפגש, לעשות קצת "שופינג ארוונד" בקניון וללכת לסרט המדובר אך בגלל התפתחות מסויימת אצלה הקשורה לעניינים שבלב (דהיינו, אהבה…) הבילוי שלנו התקצר לסיבוב קצר בקניון ושיחה ארוכה ומענגת על סלט ב"ארומה".
החלטנו שפרידה שחיכתה כל כך הרבה זמן לדייגו ריברה תחכה גם לנו עוד שבוע –שבועיים…והיא חזרה הביתה, אל ענייני הלב…
בנסיעה הביתה חשבתי על השבוע שעברתי.
הוא היה עמוס באופן מיוחד בפגישות, הרצאות, לימודים והיום משמרת בתחנה. למעשה לא היה לי אף יום שבו ביליתי ערב בבית. ואני שפעם שני ערבים עסוקים בשבוע היו מדכאים אותי, זרמתי מיום ליום ונהניתי מאוד.
גם זו הרגשה חדשה אצלי. הרצון וההנאה מסדר יום עמוס וצפוף. בעבר (הלא כל כך רחוק) ערב מהנה מבחינתי היה לחזור הביתה , קצת לארגן את העניינים ולהתיישב מול הטלווזיה לערב של צפיה ארוכה כמו שג. הבכור היה מכנה את אותו:" ערב טלווזיוני גדוש" והוא היה גדוש, לא פסחתי כמעט כל שום דבר (טוב, עד לויוה לא הדרדרתי…), שום סדרה, תוכנית מלל/אקטואליה/חדשות , דוקמנטרית, בישול, גינון, עיצוב הבית (בי.בי. סי פריים) ועוד ועוד...בטטת כורסא ברמה גבוהה ביותר.
היום המחשבה על זה, על צורת החיים הזו ממש עושה לי רע.
הצלחתי למלא לי את השבוע כך שרוב העומס הוא בתחילתו וימים רביעי וחמישי פנויים יותר אבל גם בהם אני יוצאת החוצה להליכה שלי וכך יש לי את התחושה של פעילות יום יומית.
לעיתים אני חושבת לעצמי אם זו לא בריחה מסויימת, אולי מעצמי, ממחשבות, רגשות, דברים מסויימים, אבל מצד שני, דווקא בזמן ההליכה שלי המחשבות רצות לכל כיוון וזה הזמן שבו אני נמצאת עם עצמי באופן טוטאלי ונותנת למחשבות לזרום לכל כיוון, לעיתים גם לכיוונים לא נעימים או מכאיבים.
אז אני כנראה לא בורחת. רק נהנית מאוסף האפשרויות שנפתחות בפני בכל שבוע.
ומה מחכה לי בסוף השבוע הזה?
היום יש לי רפלקסולוגיה ומשמרת בתחנה ושישי שבת הוא שילוב של פגישות עם אנשים (בריתה ביום שישי, ארוחת צהריים בשבת), יציאה לבילוי, בוודאי סרט ("שר הטבעות" לאחר שנראה את החלק הראשון כמובן, כן עדיין לא ראיתי sue me…), וגם קצת לנוח, לגמור לקרוא את "מסע אחר" , "נשיונל ג'אוגרפיק" ולהמשיך את "האניגמה" , ההליכה שלי כמובן, וכך סוף השבוע חולף לו בכיף בלי הרגשת הדיכאון המוכרת של סיומו ותחילת שבוע חדש.
**************************************************
היום לפני 4 חודשים הכל החל…הקשר עם ד. והשבוע עבר חודש מאז שסיימתי את הקשר (לפחות במתכונת הזו), זמן טוב לסיכום, נכון?
לא יכולה לסכם. אין מה לסכם.
אני עדיין כל כך בתוך התהליך (איזה בדיוק? סיום הקשר? רצון חזק לחדש אותו? החלמה מהקשר? לא ברור לי…) ועכשיו אני יודעת שיש לי עוד דרך ארוכה עד שאוכל להסתכל עליו מתוך מרחק , מנקודת מבט מרוחקת יותר ופחות מלאה ברגשות.
והדרך הזו יש בה עליות לא גבוהות מדי, ומורדות לעיתים עמוקים ולעיתים פחות ולפעמים יש בה מישור שבו הכי נוח להיות.
יש בדרך לעיתים עצבות רבה, כאב, געגוע, כמיהה, דאגה (מה קורה איתו? איך הוא מרגיש? ), ציפיה קטנטנה, פצפונת שאולי, אולי הטלפון הזה שאני שומעת מרחוק, במרכזיה, זה הוא אבל האכזבה שבאה בעקבותיה לא כל כך עצומה, יש בה מחשבות עליו חלק גדול מהיום, אבל גם שעות שבהן הוא לא אצלי, בראש, בלב, בנשמה…
אני הולכת עם הדרך הזו לאן שתוביל אותי, לא נלחמת בה, לא נלחמת במה שאני מרגישה וחושבת ונותנת לעצמי ללמוד מהחוויה הזו על כל הדברים שמרכיבים אותה.
לא מתחרטת על שום דבר…
**********************************************************
אני עדיין מחזיקה בהחלטתי לא להיכנס לישרא עד הצהריים לפחות. לפני מס' חודשים ליה כתבה פוסט על המכורים וקבוצת גמילה ותמיכה. כבר אז נרשמתי… השבוע הרגשתי שאני ממש בפנים.
כשאני פותחת את הבלוג בבוקר, קוראת את התגובות, מחזירה תשובות, קוראת בלוגים אחרים, מגיבה להם, כותבת את הפוסט/ים שלי, זה ממלא את יומי לגמרי ופתאום אני מוצאת את עצמי בסופו של יום עבודה בלי לעבוד כמעט לגמרי.
השבוע, הרגשתי שזה לא עושה לי טוב. אני חייבת לעבוד (אפילו אם אני לא אוהבת את העבודה שלי) כדי להרגיש לפחות הרגשת סיפוק קטנטנה שעשיתי משהו יצרני, אחרת קל לי עוד יותר לגלוש לאותם המורדות שעליהם כתבתי למעלה.
כנראה שחשוב לאדם להרגיש שהוא ייצר, עשה, הפעיל משהו ממשי במשך היום ואפילו אם זה לקבוע פגישות, להדפיס, לתייק (איכס….) ועוד מלאכות חשובות כאלה.
אז אני עובדת עד הצהריים, מסיימת, מנקה שולחן, ואז פונה לחלק האהוב עלי, ישרא ואנשים שבו.
אתמול בלילה כשחזרתי מהפגישה עם קוקסטה הרשתי לעצמי להיכנס מהבית לישראבלוג. הייתי לבדי, לא נכנסתי לבלוג שלי והגבתי ללא כתובת דוא"ל ודף הבית (אם מישהו תהה עד עכשיו, אז זו אני…), וכמובן מחקתי בקפידה את ההסטוריה … הגעתי למסקנה שבצורה כזו אוכל לקרוא בלוגים אחרים מהבית ללא סכנה לחשוף את עצמי (פמה, זה שם שלא דברתי עליו מעולם בבית).
ולגילי היקרה (מהצד צילי וגילי…), אני רוצה לשלוח לך תודה ענקית, את יודעת על מה…(נכון, זה לא יפה לדבר על סודות בחברה אבל במקרה הזה אין לי ברירה, זה לא הסוד שלי…).
ומשהו קטן לסיום שיהיה על מה לחלום…
סוף שבוע חורפי, נעים, חמים ומפנק לכולם.
| |
אתמול בערב התפוצצתי... לא יודעת מה קרה, אבל איך שג. אמר לי אחר כך, "חטפתי את הג'ננה" לגמרי. הטריגר היה כשהתקשרתי הביתה בדרך חזרה מהלימודים וביקשתי שא. ידליק את דוד המים החמים. אני מגיעה הביתה ומה? הדליק? לא הדליק. הוא לא היה בבית, הלך עם אבא שלו לאכול מרק חם (!) ולא הבין לאיזה צד צריך להזיז את המתג... גרררררררררררררררר...התחלתי לרתוח לאט לאט. אחר כך בא ג. הבכור, ואצלו הרי יש טענות ומענות על כל דבר , כולל ביקורת תמידית ובלתי פוסקת על איכותנו כהורים בכלל ואני כאמא בפרט... טוב, הנער בגיל ההתבגרות (17+) ואני יודעת ששם הכל שחרחר אז לרוב אני לא מתווכחת. אתמול התופצצתי גם עליו. ולסיום הפיצוץ, כשג. בעלי חזר הביתה עם א. לאחר שאכלו מרק (!) בחוץ, אני באמת לא זוכרת מה אמר, איך אמר פשוט ...בום, התחלתי לצעוק ולהגיד משפטים שבהחלט אחר כך התחרטתי עליהם. צעקתי עליו, צעקתי על הילדים, וכעסתי, כעסתי, כעסתי. וגם זעמתי (זה יותר חזק...). מה שמשונה ואולי מצחיק, שבאמצע הפיצוץ שלי, כבר לא ממש זכרתי על מה אני כועסת... באמת! אבל כבר הייתי בטראנס אז המשכתי בכוח האינרציה... ואמרתי המון שטויות. אבל המזל שלי הוא שג. לא מוותר לי ועלי. הוא לא יצא מהחדר. ודבר נוסף, שקשור לייעוץ שלנו, שהוא למד לכעוס עלי. להוציא את זה החוצה, להגיד לי מה שהוא חושב, ולראות שאף אחד (ז"א אני ) לא מתמוטט מזה... וכך המשכנו לכעוס אחד על השני. נכנסתי למיטה (היינו שנינו בחדר השינה), כועסת, מסתכלת בטלווזיה, סיינפלד, לא מצחיק אותי. ג. יושב/שוכב לידי. שותקים בזעף. ואז עוד פעם שמתי לב שאני לא ממש זוכרת ומבינה על מה אני כועסת, ועל מה אמרתי משפטים קשים ומטופשים. והתנצלתי. וגם הוא התנצל על משהו, ולאחר עוד מס' דקות, שלחתי לו יד, והוא לקח אותה ואסף אותי אליו. וזהו. הפיצוץ נגמר. מהר, חזק ובאופן אלגנטי ( נדמה לי שאת האסוצאציות של המשפט הזה יודעים רק אנשים בגילי...). נקודה לחיוב: פעם פיצוצים כאלה היו דבר הרבה יותר שגרתי, ועכשיו לקח לי הרבה זמן, חודשים, להגיע למצב כזה. והוא גם הסתיים במהירות. יש לי תקווה.... דרך אגב, אם מישהו (אני למשל...) חושב שהפוסט הזה הוא אופטימי אז הוא לא כזה (אמונות טפלות: אם הפוסט יוכתר כאופטימי ה"אני" השני שלי מיד ידאג להפוך לי את היום לעצוב, כואב ופסימי)... הפוסט הזה רגיל וזה שאני מרגישה טוב, שרה במכונית בקולי קולות, שומעת כל היום שירי כריסמס (זו שריטה חזקה מאוד אצלי, הכריסמס), שמחה מהשמש שזורחת בחוץ (ועידת אחראים על מזג האוויר שדגניה ואני כינסנו הוכיחה את עצמה, ואם יהיה צורך , נכנס אותה שוב...), מחכה לפגישה עם קוקסטה היום ולסרט "פרידה", ועוד שמחות קטנות כאלה, זה רק הסוואה למצב האמיתי שלי (עאלק...), טפו, טפו, טפו, חמסה , חמסה ,חמסה... אז אני ממשיכה בהסוואה...
| |
זה היה ברור שלאחר פוסט אופטימי יחסית כמו שכתבתי אתמול, אני, הגוף שלי, הנפש שלי, הלב שלי, כולם ביחד, יתפסו אותי ויגידו לי: ככה, אופטימית, מלאת ציפייה...באמת? כך את חושבת... אנחנו חושבים אחרת... וכך הרגשתי לאט לאט ובאין רואה נופלת עלי " השמיכה השחורה" (איזה ביטוי...) של הדאון, של העצבות, של הכאב, של הגעגוע... יופי. את זוכרת את מה שלמדת בסוף השבוע נכון? כן, להכיל את הרגש שבאותו הרגע, שנמצא כאן ועכשיו... o.k. אז יאללה, תכילי אותו. מותר לבכות? את רוצה, זה חלק מההכלה, אז תבכי. וברוך השם, בכיתי, לא החסרתי כמעט לרגע... את רוב שעות היום ביליתי בחיים של אנשים אחרים בישרא (הייתי לבד במשרד), נכנסתי עמוק, לבלוג ועוד אחד ועוד אחד, הרגשתי איך זה מושך ושוטף אותי אבל לא יכולתי להפסיק. ג. התקשר, וואו איך שהוא עכשיו מצליח לשים לב לכל שינוי קטן ביותר באינטונציה הקולית שלי... מיד ידע שאני לא בשיאי. רצה לדעת מה קרה, הכל בסדר, לא , סתם, קצת כך... מה אני אגיד לו? הוא לא לוחץ, רק מעודד. נוסעת הביתה, זה שאחראי על הגשם היה נחמד אלי והחליט בדיוק שבזמן ההליכה שלי לא ירד גשם. הלכתי ובכיתי מצליחה להרגע רק חלקית. השמיכה השחורה עדיין עלי. מרגישה עייפה. אולי השבוע הזה (שהוא מאוד עמוס) והתקופה האחרונה בכלל, היו לי מאומצים מדי. האנרגיות שלי נמוכות ביחס למה שאני רגילה. אפילו ההרצאה בתחנה אתמול לא הצליחה לעודד אותי. באתי, שמעתי, החלפתי שתי מילים עם כמה חברים וברחתי הביתה. נפלתי לשינה עמוקה. לפחות זה. לא נלחמתי במה שהרגשתי. הלכתי עם זה. היום אני יודעת שיש לי עוד דרך ארוכה מאוד לעבור עד שאולי אצליח להתגבר על זה. ואני שוב לומדת שלעיתים גם דברים שבאים מבחירה שלי כואבים למרות זאת. בבוקר קמתי במצב רוח יותר טוב, השמיכה השחורה היתה רק למרגלותי. האנרגיות די חזרו. החלטתי שהיום אני לא אכנס לבלוג מהבוקר אלא קודם אעבוד קצת. וכך היה. בהתקף חריצות יוצא מגדר הרגיל התנפלתי על החומר שעל השולחן, וניקיתי את כולו. טוב, זה לא היה ממש הרבה וממש קשה. עד 11.30 סיימתי הכל, וחיכיתי שהביג בוס יסע ואז באתי. עברו שבועיים מהשיחה האחרונה ביני לבין ד. היום אני נוסעת ללימודים, חלק מהדרך חופף את הדרך שלו מהעבודה, ואני תמיד חושבת לעצמי שאולי הוא בדיוק עובר בצד השני בדרך הביתה... אפשר לבקש ממי שאחראי למזג האוויר להחליף אותו קצת? כי זה קצת קשה להרגיש "שמש" בלב כשבחוץ כל כך אפור כבר כמה ימים...והחלטתי שאפור אני אוהבת עכשיו רק בלונדון, אז אם הוא (אחראי מזג האוויר) יקח אותי לשם זה בסדר אבל אם אני נשארת כאן, אז קצת שמש ושמים בהירים בבקשה.... ולחשוב שימים כאלה היו אהובים עלי ביותר...
| |
אחד הדברים שאני אוהבת בחיים החדשים שלי זו הציפיה... זה עניין חדש עבורי. הפעם האחרונה שאני זוכרת הרגשה של ציפיה והתרגשות לקראת משהו ערטילאי היה בתפר שבין השחרור מהצבא, החתונה, והלימודים באוניברסיטה. זו היתה תקופה קצרצרה שבה הרגשתי שהכל פתוח, מרתק, מיוחד, מסקרן, מרגש, מאתגר והיתה תחושה של רעד מרוב ציפיה. והתחושה הזו פגה די מהר, נעלמה. עד עכשיו. אני קמה בבוקר עם הרגשה של התרגשות מסויימת וציפיה לקראת היום שמגיע למרות שלרוב אני יודעת מה מתוכנן לי. ישנה הציפיה שאולי, אולי, אולי היום ד. יתקשר או ישלח מייל. הציפיה הזו לרוב נשארת בלי מענה. היא לא מטרידה אותי רוב הזמן, או מענה אותי בקיומה. היא פשוט שם. לעיתים אני מסתכלת בשעון ואומרת לעצמי, כבר חלף חצי יום ועוד לא... ובסוף היום, אני אופטימית, אולי מחר... ישנה הציפיה ליום מעניין בעבודה, בשיחות עם חברים, במיילים שמקבלים, מה כותבים החברים מישרא, מה אכתוב היום בבלוג, לפעמים חושבת על דבר מה ויוצא לי משהו אחר לגמרי...ואיך אצליח לכתוב, האם בבת אחת, או משפטים ופיסקאות שלאחר כל אחד מהם אחשוב מה ואיך... לקראת אחר הצהריים , וסוף יום העבודה , יש את הציפיה להמשך הערב. אפילו אם הוא כולל רק את ההליכה שלי ואחר כך אני נשארת בבית . יש בי את הרעד הזה, של המתנה למשהו שאולי לא יגיע היום אבל ההמתנה עצמה היא כייפית. אולי הציפיה הזו היא למידה שלי להנות מהדברים הקטנים והטרוויאלים ביותר בחיים? מעצם החיים עצמם, היכולות והאפשרויות שגלומות בהם. שאפילו דברים פשוטים כמו קריאת ספר טוב, ספורט, פגישה עם חברים, סרט, כתיבה, ממלאים אותי שמחה? אני חושבת שכן, אני מרגישה כך. אני שמחה על הציפיה הזו כי היא מתבלת את חיי בתבלין שלא היה קיים כל כך הרבה שנים ואפילו אם היא נכזבת לעיתים ודברים לא מתממשים, היא כדאית. וזו דוגמא לפוסט הזוי במקצת שהתחיל בדרך אחת והמשיך בדרך אחרת לגמרי.... *********************************************** אתמול בערב נפגשתי עם שתי חברות, נקרא להן צילי וגילי (לא , הן לא תאומות...). חברות מאוד חדשה שעקב הדרך שהחלה היא גם פתוחה וחשופה. זו פעם ראשונה מזה תקופה של 10 שנים שאני מהווה חלק משלישית חברות. לאחר הפעם ההיא , החברות עם עופרה ודנה, שהסתיימה באופן שהכאיב לי כל כך ולאורך תקופה ארוכה מאוד , והוותה חלק נכבד מהטיפול שלי אצל אנה, נמנעתי מסוג כזה של קשר. פחד, בוודאי שפחד, וגם הגנה. וגם לא יצא לי...(אחלה תירוץ). ופתאום, ללא הזהרה מוקדמת, ללא שום הכנה מצאתי את עצמי שוב חלק משלשיית חברות. כנראה שבתוך תוכי הרגשתי שאני יכולה. אני חזקה ואוכל להתמודד עם כל כיוון שזה ילך. אולי הרגשתי שאוכל גם לצאת מהר לפני שאפגע ולא אמשוך את זה לאורך זמן עד לכמעט התרסקות . כמו אז. נפגשנו כבר שלוש פעמים ואתמול זה היה לכבוד יום הולדתי. ערב מהנה של דיבורים, צחוק, אווירה טובה וכייפית. פתאום היתה לי התחושה הזו שאני מסתכלת על עצמי מהצד ובוחנת אותי וקלטתי: אני לא מקנאה. אני לא מקנאה בקשר שהן יצרו בינהן ושאני לא תמיד שותפה לו. טוב לי עם מקומי שלי בשלישיה ועם מה שאני מקבלת ממנה. (זו פיסקה שלא קל לי לכתוב אפילו באנונומיות המבורכת של הבלוג). כך אני מסתכלת על שלושתנו מהצד וחושבת לעצמי: פמה, לעיתים את דווקא מצליחה....
| |
סופו של שבוע שהיה בו עצב, כאב, געגוע ובכי היה הרבה יותר טוב, למעשה היה מצויין. זה התחיל עוד ביום חמישי בערב בפגישה עם הדס. לאחר שלא התראנו חצי שנה והצלחנו למצוא ערב להפגש (שתי נשים כה עסוקות כמונו) היא היתה בהלם ממני. מהשינוי הפיסי והנפשי שעובר עלי. בילינו ערב מהנה בשיחה מאוד עמוקה כפי שלא היתה מעולם בכל השנים שאנחנו חברות. ביום שישי נסענו לשפיים לסוף שבוע עם החברים מהתחנה. הסערה היתה בעיצומה כשהגענו לקיבוץ, הקירבה לים, והשטחים הפתוחים נתנו לרוחות להשתולל במלא עוזן, לפעמים היתה הרגשה שהרוח נושאת אותנו. הרגשה די מעניינת. לאחר שהתארגנו בחדרים נפגשנו לקפה ועוגה לפני ההרצאה הראשונה. זו היתה ההזדמנות להכיר לג. את קבוצת האנשים שאני כל כך אוהבת, החברים שלי מהקורס, טובה וכן אנשים אחרים מהתחנה שאני כבר מכירה. הנושא של סוף השבוע היה "גוף ונפש" והעבירו אותו אנשים מ"המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש" בראשותו של דר' נמרוד שינמן, והוא עצמו העביר את ההרצאה הראשונה. זו הייתה חוויה. בפעם הראשונהבחיי עשיתי מדיטציה (פעמיים) וחוויתי את ההרפיה המוחלטת שאני חווה לעיתים בטיפול ברפקלסולוגיה. הנקודה העיקרית שאני לקחתי מההרצאה הזו קשורה לנקודת המבט הבודהיסטית האומרת שיש להתייחס למה שקורה כאן ועכשיו ,בהווה, ולאו דווקא לעבר או לחשוב על העתיד. התחלנו במדטציה הראשונה, מדטציית ריכוז כשאנחנו מתרכזים בנשימה שלנו, בהוויה הפשוטה כל כך של לנשום ולא להתיר לשום מחשבה להכנס לשם. לאחר הנסיון הזה , הוא המשיך והגיע לרעיון המרכזי שהוא: גם ההתייחסות שלנו לרגש צריכה להיות קשורה לכאן ועכשיו. אנו צריכים ללמוד להכיל את הרגשות שעוברים בנו, בלי לבדוק מדוע הם קורים ובלי לנסות לחשוב מה יהיה בעתיד. כשהוא אמר את המשפט הזה אני התאבנתי. הרי את זה קוקסטה מנסה לאמר לי שוב ושוב, ולא רק היא, גם חברים אחרים במיוחד מכאן, מישרא. קחי את העצב, את הגעגוע, את הכמיהה, אל תלחמי בהם, תני לעצמך לחוות אותם, אל תנסי להבין מדוע הם כאן, ומה יהיה בעתיד. הם כאן ועכשיו, תני לעצמך להכיל אותם ובסופו של דבר, עם הזמן הם יעלמו. גם הציטוט מתוך "שנה ליד הים" מדבר על זה, לתת לרגש לעבור בתוך כמו ים. זה כל כך פשוט, לא תמיד קל, אבל פשוט. רק אני הייתי צריכה להיות יותר חכמה מכולם, לנסות להבין תמיד למה, להלחם בהם לרצות לגרום להם להעלם ומיד, וגם לחשוב מה יהיה. המדטציה השניה שחווינו היתה מדטציית חמלה (love and kindness) ובמהלכה התבקשנו לחשוב על מישהו מאד קרוב אלינו שאנו מרגישים איתו פתוחים וקרובים. באופן טבעי בחרתי לחשוב על ג. בעלי אבל במהלך המדיטציה כשהמנחה אמר לנו לחשוב ולשלוח לאותו אדם משפט שאנו רוצים שיעשה לו טוב, המחשבה שלי באופן מיידי אפילו בלי שיכולתי לשלוט על זה עברה לחשוב על ד. ושלחתי לו ממני מחשבות על הפחתת הכאבים, החלמה ובריאות. זה היה מדהים. בשבת בבוקר היתה לנו סדנא על תנועה ולקשר שלנו עם הגוף והקשבה אליו. היה קצת יוגה, שוב מדיטציה והרפייה. אחר הצהריים, הסדנא האחרונה עסקה בנוכחות פשוטה ללא שיפוטיות וביקורת ודברים שקיימים באופן בסיסי אצל כולנו: פגיעות, כמיהה, תקווה. כאן היה מגע בידיים, רגליים וראש. אני הרגשתי שהסדנאות הללו נתנו לי אישור ללכת עם מה שאני מרגישה ולא להלחם בו, לא לנסות לסלק אותו מיד כי זה לא "טוב" אלא לחוות אותו בואתה הפשטות שאני חווה את הנשימה שלי. ג. נהנה מאוד מההרצאה והסדנאות וריגש אותי כשפנה אלי ביום שישי לאחר המדיטציה הראשונה ולחש לי "אני שמח שהבאת אותי לכאן"... מעבר לעניין של הסדנאות ההנאה הגדולה היתה תחושת "הביחד" שהיתה לנו. החל מהקפה ביום שישי אחר הצהריים, המשך בארוחות המשותפות, במופע של אורה זיטנר שהיה מצויין ולאחריו, כשישבנו מסביב לשולחנות, עם עוגות שהבאנו בעצמנו והמשכנו לפטפט ולצחוק עד אחרי חצות. כשיצאתי משם, בשבת אחר הצהריים, ידעתי מדוע אני מרגישה כבר הרבה זמן שהתחנה היא בית נוסף עבורי. אני מרגישה בנוח עם הוותיקים שעם חלק מהם כבר עשיתי תורנויות והחיבור הזה מקשר ביננו. אבל הכי חשוב, אני יודעת שאותה קבוצת אנשים מהקורס שלי, שאני אוהבת אותם אהבת נפש, תמיד, אבל תמיד יעריכו , יעודדו , יחזקו , יאהבו וירצו אותי. ואני שמחפשת את זה בכל מקום מרגישה בת מזל. יכולתי לנסות וליישם את מה שקלטתי והפנמתי בסוף השבוע הזה כבר בלילה כשחוויתי את התקף החרדה אני יכולה לאמר שזה בהחלט עבד. עצם ההחלטה לא להלחם בו היה התקדמות עצומה עבורי. ואני מתכוונת להמשיך. כי אני יודעת שהכאב, העצבות והגעגוע לד. עוד יחזור, לעיתים חזקים יותר ולעיתים חלשים יותר. אני אשתדל לזכור להכיל אותם ולתת להם להיות בתוכי עד שיחלפו בלי להילחם בהם. ואם אני אשכח, תזכירו לי...
| |
ההתקף החלטתי לכתוב את הפוסט רק לאחר שאהיה בטוחה שזה עבר. אתמול בערב, די מוקדם, לפני 23.00, אני שוכבת במיטה, רואה טלווזיה (אפילו לא זוכרת מה זה היה) ופתאם אני מרגישה אותו מגיע... את הגל הזה שוטף אותי...לקח לי עוד כמה שניות לקלוט, התקף חרדה, שוב , אחרי כשנה. לא חזק כל כך אבל בהחלט מורגש. האדרנלין שזורם בעורקים, מהסוג שמכניס למתח, דפיקות הלב, ההרגשה הזו שאין לה מילים אבל יודעת בדיוק שהיא שם... לא נלחמתי לסלק את ההתקף, למדתי משהו בסוף השבוע הזה. נשמתי. התרכזתי בנשימות, חזקות ומודגשות ואחר כך רגילות. ומיד חשבתי על מה שהכי מפחיד אותי בהתקף הזה. לא קיומו, לא העובדה שחזר, לא ההתקף עצמו. אלא העובדה שהוא מזכיר לי את פמה ההיא, מלפני 4 חודשים. ואת הפחד שלי שאני אחזור להיות כמו שהייתי פעם. לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה. התחלתי לעשות "בקרת נזקים" מהירה. לבדוק האם משהו השתנה לרעה, חזר לאחורה. לא הצלחתי, הייתי עדיין מאוד "בפנים" בתוך ההתקף. לא נלחמתי. נרדמתי. ישנתי טוב. התעוררתי בשעה 03.00 בלילה. הלכתי לשרותים, נזכרתי בהתקף . השינה הפכה לנימנום חזק. 6.00 בבוקר. מתעוררים. אמרתי לג. "קיבלתי התקף קטן אתמול בלילה, מפחדת שהכל יחזור, כל פמה הישנה". מרגישה יותר טוב, אבל עדיין הוא שם, מרגישה אותו. המשכתי בבקרת הנזקים. החשק להשכמת הבוקר, כמו תמיד, אין שינוי. טוב מאוד. מחליטה ללבוש את החולצה שהיא הכי, הכי , הכי אני החדשה, לבדוק אם עדיין אוהבת ללכת כך. כן, בהחלט אוהבת. אין שינוי. טוב מאוד. מנסה לחשוב על ד. - זה הרי קשור רק לפמה החדשה. לא כל כך מצליח לי. מנסה לחשוב על הבלוג , לא ,אני עדיין כל כולי בתוך עצמי, מנסה לברר, עסוקה , לא פנויה למישהו אחר. נכנסת למכונית, מדליקה גל"צ, אין שינוי. עדיין שומעת רק מוסיקה. ג. מתקשר. מדברים עלי, על ההתקף, איך אני מתמודדת איתו, לא נלחמת, מכילה אותו, הוא יעבור. על הפחדים שלי מהחזרה לעבר. נזכרת במה שמצדה אמרה לי לא פעם: את מחליטה מה יהיה ואם יהיה. את החלטת לפני שנים לסגור ולחסום , את החלטת לפתוח (עם עזרה) ואת תחליטי אם לחזור לעבר. אני מחליטה. אין שום חזרה לעבר, לא תהייה שום חזרה לעבר. מגיעה לעבודה. שומעת מוסיקה. אין שינוי, טוב מאוד. ד. חוזר למחשבות שלי, לגעגוע. אין שינוי. טוב מאוד. נכנסת לבלוג, קוראת, אין שינוי. טוב מאוד. חושבת על היום שמצפה לי, על השבוע שמצפה לי, עמוס מאוד, אין לי יום אחד פנוי, שמחה לזה, מחכה. אין שינוי, טוב מאוד. חושבת על ההליכה, בחוץ בקור, בגשם (כמו אתמול בערב), מצפה לזה. אין שינוי. טוב מאוד. מרגישה שאני הולכת ונרגעת, ההתקף ו"האפטר שוק" שלו עוזבים אותי. זה תמיד סחט אותי נפשית. הפעם הרבה פחות. למה כל כך פחדתי? ההתקף הוא זכר לפמה הישנה. לא ציפיתי שיחזור, הוא מגיעה בהפתעה, דווקא בתקופות טובות. משום מה חשבתי שהוא מביא איתו את פמה הישנה. ואני כל כך מפחדת מזה. ג. התקשר לפני מס' דקות, רצה לדעת מה שלומי, . אמרתי לו שזה עבר, ואני בוכה במין הקלה כזו ש"בקרת הנזקים" עברה בשלום. אמרתי לו שאני כל הזמן מרגישה שאני על זמן שאול. שפתאום מישהו יבוא ויגיד לי: זהו, זמנך עבר, תחזרי לאיך שהיית פעם... אני יודעת שזה לא כך אבל זה מלווה אותי. יוצאת להפסקה שלי. הולכת , בוודאי שהולכת, הרי חיכיתי לזה כל הבוקר... עם עדיין קצת דמעות ורעדה... וסוף השבוע? היה נהדר, היה מיוחד. אבל מגיע לו פוסט נפרד.
| |
החלטתי שאני לא יוצאת לסוף השבוע עם הפוסט העצוב, המדוכא שם למטה... רציתי למלא את השאלון, קראתי אותו שוב. קולנוע. מגלה אותו מחדש, אוהבת, אבל שחקנים , שחקניות, סרטים אהובים, ציטוטים (לא זוכרת שום ציטוט חוץ מ: frankly my dear, i don't give a damm - משפט אולטימטיבי...וגם ישן...) זה דבר משתנה אצלי כל הזמן ולרוב אני זוכרת רק את הסרט האחרון שראיתי ונהניתי, ובמקרה הזה "8 נשים" אז החלטתי לוותר. אני ממשיכה לחפש דברים שמשמחים אותי ומהנים . היום בערב פגישה עם חברה, נהדר, תמיד אוהבת. מחר סוף שבוע בשפיים הנושא "גוף ונפש", סוף סוף ג. יכיר את האנשים שאני מדברת עליהם כמעט שנה וגם את טובה...אני בטוחה שיהיה כיף אדיר. קניתי לי את הספר השלישי בטרילוגיה של גריפין וסאבין . אתמול בערב התחלתי לקרוא את הספר הראשון כדי להזכר. קראתי אותו לפני שנה והיום אני קוראת אותו אחרת לגמרי. דברים שאנחנו עוברים בחיים גורמים לנו לקרוא ספרים שקראנו כבר, בצורה אחרת לגמרי... הסיפור מקבל נקודת מבט ריגשית שונה כל כך. וכך גם בספרים הללו... סיפור אהבה מסתורי, קסום ולא ממומש...פלא שאני מרגישה כל כך קרובה? בכלל ספרים, לא כתבתי על זה מזמן, עוד אכתוב, ממשיכה לגלות אותם מחדש, להינות מהקריאה, מהעילעול בהם, מעצם נוכחותם בחיי. במלצתה של אירית חברתי לקורס נרשמתי לאתר ששולח לדוא"ל כל יום דף מספר ישראלי (5 דקות קריאה), השבוע הדפים היו מהספר "כל הדרך הביתה - גבר של אישה אחת" מאת מירי רוזובסקי. ספר מענג. סיפור מריר - מתוק על אהבה לא ממומשת (אולי בגלל זה נהנתי? ...) כתוב בצורה מרתקת. מעניין איזה ספר יהיה בשבוע הבא. ומוסיקה, הרבה, כל הזמן, מוכרת וחדשה. ביומיים האחרונים שומעת דיסק מלונדון:" opera babes" קטעים קלאסיים מקבלים עיבודים קוליים - פשוט מקסים. כמו השיר מהסרט "צלילי המוסיקה": these are few of my fevorite things, ממשיכה לחפש דברים שמשמחים אותי. יצאתי היום בבוקר למרפסת לאחר שלא ראיתי את הגינה כבר כמה ימים, מחשיך כל כך מוקדם, וראיתי שכל פרחי האמנון ותמר, כובע הנזיר והגרניום פורחים במרץ ובשימחה, והכל היה רטוב ומלא חיים,למרות שהיה קור אימים , היה לי כיף להסתכל... כך אני מסיימת את היום, את השבוע , בהחלטה שאני אשמח במה שיש לי ואתן לעצב לחלוף דרכי ולהעלם... סוף שבוע נעים...
| |
מישהו יכול להסביר לי למה אני קצת מגרדת את הרצפה היום? זה שאריות מאתמול? לא כי חשבתי שכבר גמרתי עם זה, שעבר לי ... הייתי חזקה כל הזמן שהייתי בעבודה, והייתי כל כך מרוצה מעצמי. יופי, אמרתי לעצמי, את יכולה, את חזקה, את בסדר. איזה בסדר. רק עליתי למעלה, לחניה שעל הגג, העיינים זזו למקום ההוא, בו נפגשנו, ואז זה פרץ... אני כנראה באיזו תחרות עם הגשם ואתמול אני ניצחתי...ממש נצחון פירוס . הגעתי הביתה לאחר סידורים ויצאתי להליכה. אין כמו ללכת בחושך ולבכות, זה ממש כדור הרגעה, כמו 10 וליומים (אני חושבת, לא לקחתי בחיים...). הולכת, בוכה, נרגעת, עוד בוכה, נרגעת וכך עד שמסיימת. בכלל, אני לא מבינה איך המסלול הארוך שלי הפך לקצר, ז"א גם אותו אני מסיימת עכשיו ב - 40 דקות... המסלול עובר ליד הפארק בו נפגשנו ...מה אני יכולה לעשות, להמנע מללכת בכל האזור שלי כי זה מזכיר לי? לא, הרי אי אפשר לחיות כך... אז אני עוברת ליד הכניסה לפארק, לא מסתכלת, מחישה את הצעדים, רק לעבור. מדמיינת לי אותו הולך מולי ו... (רק דמיון, אין שום סיכוי שהוא הולך עכשיו, מקסימום ישן בבית הלום תרופות, אבל אצלי הסרטים רצים...). סיום , יושבת מתחת לפרגולה בפארק אצלי בשכונה, מעל לנחל (טוב, עם המון רצון טוב נקרא לו נחל...) שומעת את המים וחושבת, חושבת, חושבת. זה מה שרצית, נכון? לא, אבל הברירה האחרת היתה גרועה יותר... נרגעתי, חשבתי שנרגעתי. גם היום בבוקר חשבתי שאני בסדר. אין סיבה לא להיות בסדר. סוף השבוע מתקרב, היום בערב אני נפגשת עם הדס (היא תקבל את שוק חייה, לא ראתה אותי חצי שנה...), מחר אנחנו נוסעים לשפיים לסופשבוע עם החבר'ה מהתחנה, אז מה רע? לא יודעת מה רע. רק שלאט לאט, איך שהשעות חולפות אני מרגישה את הכובד, את הלאות, את הדמעות שעומדות על סף העיניים, את חוסר החשק, את העצבות, את ה"דאון" עולים בתוכי לאט לאט, משתלבים במזג האוויר שבחוץ... אמרתי שפתאום אני לא כל כך אוהבת את החורף? דיייייייי. נמאס לי מעצמי.. אני יוצאת, סידורים והפסקה, אולי ההליכה בקור ובגשם תנקה אותי קצת... ****************************************************************************** חזרתי. קצת יותר טוב. כבר כשכתבתי והוצאתי את הרעל הזה, את "השחור" הזה מבפנים, התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. לא סתם אני אומרת שהכתיבה אצלי זו תראפיה... הגעתי לקניון ומה אני רואה? קוקסטה יקרה, זה בגלל מה שכתבת לי, כל החנויות הוציאו דוכנים החוצה, הורידו מחירים לריצפה (עד 70% הנחה), כמו שהיה בקניוני עזריאלי...ומה, לא הסתובבתי בין הדוכנים? בוודאי שהסתובבתי, אבל גם כמעט ולא היו אנשים...לא קניתי כלום, לא היה לי חשק (המצב חמור...). בדרך חזרה היתה פתאום רוח סערה חזקה מאוד, הרגשתי שהיא כמעט מעיפה אותי, לא יכולתי לפתוח את העיניים, נתתי לה להוביל אותי, ואז פתאום זה נפסק והיה רגע של שקט גדול מאוד... אני מקווה שגם אצלי ... ******************************************************************************* יש לי הרגשה שמקננת בי שאני מרגישה כך, בגלל הפוסט היהיר שכתבתי בבלוג הקודם... סוג של עונש?....
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 64
|