לא הדרכים שלמדת לפרק אותן...

לא הדרכים שלומדת להתמודד איתן...

לא בריחה לתוך סרטים ...

לא להתעמק בנקיון המטבח והבית...

לא לצאת להליכה וללכת בתוך הגשם כאילו לנסות לשטוף אותם מעליך...

לא לקרוא קצת עיתונים...

לא בריחה לתוך העייפות...

לא בריחה לתוך שינה...

לא לכתוב...

לא לבכות...

לפעמים שום דבר אינו עוזר למחוק מחשבות קשות

ומועקה שחונקת כמו כרית על הפנים...

אמר החבר שלנו כשיצאנו מהסרט "אבודים בטוקיו"...

הם נפגשו, היה מתח (משיכה ) בינהם במשך כל הסרט ואחר כך כל אחד הלך לדרכו...

ואני הסתכלתי בו ואמרתי בליבי:  אבל כך זה בחיים האמיתיים...כך זה בחיים...

(לא מפתחת שום דבר, רק עייפות גדולה כנראה...ובריחה...)

בית ספר קטן , כיתה אחת, רב גילאי בכפר צרפתי בהרים.

תחושה של מקום די מרוחק מכל מרכז עירוני, חי בתוך עצמו...

בכיתה לומדים כ 15 ילדים החל מגיל 4.5 ועד סוף כיתה ה' שאז אמורים לעבור לחטיבת ביניים בעיירה הקרובה.

והמורה.

עליו למעשה הסרט.

35 שנים מורה, 20 שנים באותו המקום, אין לו משפחה משלו, הילדים הם המשפחה שאין לו.

בהרבה סבלנות, אכפתיות, כבוד לילדים ואהבה הוא מלמד אותם את כל המקצועות, החל מהבסיס של הא"ב ועד להכנתם לכניסה לחטיבת הביניים, מקנה להם ערכים של חברות, נאמנות, נמצא איתם ברגעי השמחה והעצב, ומכין אותם, במובן מסויים, לחיים.

הסרט הוא דוקומנטרי, מעניין, מרגש, וגם מצחיק מאוד לעיתים (הסצינה בה משפחה אחת גדולה, על כל ספיחיה מנסה לפתור תרגיל פשוט יחסית בכפל ומתבלבלת שוב ושוב מצחיק עד לדמעות).

סרט שמראה עד כמה הוראה הוא מקצוע שצריך לבוא מאהבה. בראש ובראשונה מאהבה...

לסרט הזה הלכנו אתמול ג. בעלי שחזר מהכפור ואני, לאחר שהרגיש בקולי את העצבנות, העייפות וחוסר הכוח שנשאבו אלי בסופו של השבוע הזה...

ובתוך כך, אני לומדת להתרגל מחדש אליו ולנוכחותו.

היה לי טוב בלבד שלי בימים שהיה בחו"ל. 

אולי כי לא באמת הייתי לבד, אולי כי אני יודעת בתוכי שזה מצב זמני וברירת המחדל שקיימת אצלי היא הביחד, אבל אני כבר לא מפחדת להודות בפני שהלבד הוא אופציה ואפילו היא מחשבתית בלבד...

והוא חזר עם געגוע גדול שמנסה לפגוש את הגעגוע שלי, שהיה אחר לגמרי...

ושנינו לומדים להכיר מחדש...להתרגל...

משהו בי, אין בו כוח, כאילו נשאבו ממני כל האנרגיות שהיו בזמן האחרון, ואומר לי, נוחי קצת, תני לעצמך לאגור אותן מחדש...

שוב עולה בי הרצון לנסוע לסוף שבוע לבדי, ורק צריכה לבחור את המקום והזמן...

או שאני מפתחת משהו, דבר שלא מפליא לאחר הקירבה המאוד גדולה שהיתה לי השבוע למישהו בדיוק כשהיה חולה...().

טוב.

אמבטיה חמה ולמיטה...לפחות השנה, אני לא נלחמת בגוף שלי ובמחלות שלי...

שבת ראשונה בלי ג. הבכור שנשאר בבסיס.

שבת שלום חברים יקרים, של מנוחה, חידוש אנרגיות ובריאות...

מי זאת הברווזה הזאת שמדדה ברחבי הקניון על קביים בגובה "קצת יותר מחמישה סנטימטר" לפי דבריה של המוכרת...

קצת יותר?

טוב, היא אמרה גם שהעקב מאוד נוח, אבל אני, מה אני מבינה בעקבים, במגפונים (!?), ובקצות נעלייםשהן  קצת, טיפ טיפה, שפיציות...?

אני שכל חיי דאגתי שיהיו לי נעלים נוחות ופרקטיות, בצבעים נוחים ופרקטיים, שיתאימו בצורה נוחה ופרקטית לכל הבגדים שלי ולכל  עונות השנה, שלא נצטרך, חס וחלילה , לקנות בכל עונה נעליים חדשות...

מה זאת הזווית של הרגל בתוך הנעל? מי יכול ללכת כך יותר משני מטר רצוף? מי האינקוויזיטור שהחליט שנעליים יפות צריכות להיות גבוהות ?

ומה הביא אותי להחליט שאני רוצה לקנות את הנעליים האלה דווקא? מה היה לי רע בנעלי המוקסינים, הנוחות והפרקטיות, שהלכתי איתן בשנה האחרונה?

לא נורא, אני מנחמת את עצמי בשקט תוך כדי שאני מדדה מעדנות (שלא ישימו לב שאין לי מושג איך הולכים עם נעליים כאלה), הם היו במבצע, רק 100 ש"ח (רק?! למה, זה לא כסף ?) מקסימום תשימי אותם בצד ותשכחי מהן...

מה שכן, הן יפות בטירוף ועושות לי רגל...שחבל על הזמן...

אז כמו שאמרתי לקוקסטה לפני כמה זמן, אני לומדת לשלב את הלא פרקטי עם היפה ולהינות מזה...טוב, לפחות לנסות להינות מזה...

אתמול הסתובבתי בקניון אחר ודאגתי שלא מצאתי שום דבר לקנות לי, היום, מצאתי בשביל אתמול וגם בשביל היום, שלא נקפח אף יום בשבוע חס וחלילה...

אז שמישהו יבוא וינער אותי כדי שאחזור לעשתונותי ואפסיק לעשות מעשים מגונים בפומבי בחשבון הבנק שלי, ויפה שעה אחת קודם...שלא לדבר על זה שג. בעלי שיחיה, חוזר מחר לפנות בוקר ולאחר שהוא יראה מה עוללתי בהעדרו לאותו חשבון אומלל הוא יצטרך לבחור בין לזרוק אותי מהבית או להתאבד...

ולסיום, שתי שאלות:

1. האם מתרגלים אי פעם ללכת עם הנעליים האלה , ואם כן (תגידו שכן, בבקשה, תגידו שכן...) אחרי כמה זמן? ימים, שבועות, חודשים, שנים...?

2. האם אישה בוגרת ובשלה (AKA אני) יכולה ללכת עם חולצה שהיא טיפ טיפונת שבטיפונת חולצת בטן (שלא לדבר על זה שהיא שקפקפה במקצת) או שזה הופך אותה ליצור פתאטי שמנסה בכוח לחזור לנעוריה...? (ושתלך להחליף אותה בזריזות...)

לתשובותיכם המהירות (והאוהדות ) אודה...

ועכשיו, אני הולכת להתכונן להרפתקאה שלי להערב....

את שם למעלה בשמיים, עם המצנח שרתום לסירת המרוץ שחותכת בסערה את המים הכחולים כחולים-ירוקים-טורקיזיים...

האיש אמר לך להחזיק את הרתמות חזק ואת בטוחה שאת תרפי אז פשוט תפלי למטה...

הסירה מגבירה את המהירות שלה ואת מתחילה להתרומם למעלה...

אמאל'ה....

אני מתה...

אני לא נורמלית...מה עשיתי...מה חשבתי לעצמי...

החוף מתרחק....האנשים שם נורא נורא קטנים פתאום...

הסלעים במרחק נראים כגרגרי חול קטנים...

אני מפחדת להסתכל למטה...

לא להסתכל...לא...

מסתכלת...

הצילווווו...

מחזיקה חזק את הרתמות...אצבעות הידיים מאדימות ממאמץ, מלבינות מכאב...הפה יבש מהאדרנלין שזורם בשצף בגוף...

לא לעזוב, לא לעזוב, ל א  ל ע ז ו ב...

מתי זה נגמר...מתי?

אוי...איזה שקט כאן למעלה...

והכחול/ירוק/טורקיז של המים...

הרוח באוזניים...

האנשים על החוף נראים כמו בובות קטנות בעולם של בובות ברבי...

פמה

עשית את זה...את למעלה בשמיים...

אני לא מאמינה על עצמי...אני לא מאמינה...

שלא יגמר...שלא יגמר...

רק שנורא כואבות לי הידיים...לא לעזוב, לא לעזוב, לא לעזוב...

לא ליפול...

מה.? כבר יורדים?

כבר נגמר?

לא רוצה....לא רוצה...

היה כיף...

אדיר...

קפריסין , אמצע שנות ה 90...

תרגיל בפרוק הפחד ובהכוונתו למקום אחר, של ריגוש והנאה...

(והחברים שלנו שחיכו לי למטה בחוף התפוצצו מצחוק כשראו שאני לא עוזבת את הרתמות והם מזכירים לי את זה עד היום הזה...)

בסוף קניתי לי , בחנות מלאה סוכריות ושוקולדים, גביע עם גלידת מסטיק ורודה עם טעמים של הילדות, וישבתי על ספסל באמצע הקניון הזר בעיר נעורי, מול החנות ללא שם אבל הבגדים שהיא מוכרת בוהקים בצבעים עזים של אדום/כתום/לבן/טורקיז...

האוויר מלא קולות אנשים, שירים , כרזות, לקנות, לקנות , לקנות, ואני, אני שוטטתי בכל רחבי הקניון ולא מצאתי דבר אחד שרציתי לקנות אותו לעצמי...

תחושה של חוסר מנוחה בסופו של יום עם ריגוש לכל אורכו, עם הודעה משמחת עבור מישהו יקר שבהכרח מסויים מביאה בחובה שינוי שעדיין אין לי, לנו מושג איך ישפיע עלינו...

והתחושה הזאת , והזרות שחשתי פתאום כשהקניון מתרוקן אט אט מהאנשים, השרו עלי תחושה מעורבת של סוראליזם עם טיפות של עצבות...

ביס אחרון מטעם הילדות ויצאתי מהחניון מחפשת את דרכי בחושך, לא יודעת לפתע לאן לפנות, באזור שהיה בנערותי אגמי החולות הגדולים של מרכז העיר והפך לשדרות רחבות ידיים ומסלולי נסיעה, הקרויות על  שמם של רמטכ"לים שמתו מוות פתאומי או לקחו את נפשם בכפם, ראשי ממשלה שמתו מזקנה ומחלה...

אבודה לגמרי ללא חוש כיוון, מוצאת את עצמי תועה בין הרחובות ומקשיבה לקולו המדבר אלי מתוך ההודעות שמשאיר לי לעיתים בטלפון, ואני שומרת אותם בדיוק לימים כאלה, לדקות של געגוע...מחפשת לקבל ממנו תחושה של מציאות בתוך העולם הלא מציאותי שבו אני משוטטת תוך כדי נסיעה חשוכה...

תזכור את התאריך הזה אמרתי לו, תזכור את היום...מכאן רק מטפסים למעלה...

ומצאתי את הדיסק החדש של סיימון וגרפונקל אבל החלטתי לחכות קצת...

כתוב כמו שאני אוהבת, מסודר ומאורגן, ברור, עם התחלה, אמצע וסוף...

נושא עמוק ופנימי, כזה שחופרת בתוכי כדי להבין למה, מדוע וכיצד, ומה עושים הלאה...

משהו שאני לומדת ממנו עלי והולכת עם תובנות מכאן ועד הודעה חדשה...

ואחרי שהמשנה הסדורה הזאת נכתבה וחיכתה , בסבלנות, בטיוטא לעלות לאוויר הבלוג,  החלטתי

שלא...

לא היום...

היום יש מקום לדברים אחרים...שיחות אחרות...

ולבהות בפוסט שנכתב עלי, כפי שמעולם לא כתבו לי...

בשמחה.

הנאה.

אנרגיות.

אוכל ויין טובים.

צחוק עמוק מתוך הלב והבטן, חזק ומשחרר.

חמימות.

ידידות.

חברות.

מתנות .

ובאהבה...המון אהבה אל ומהחברים בישרא שהתאספו לחגוג לי את היום ההולדת...

mavi, אי-שה, חתולת רחוב והחתול, תל אביבית, עופרניקוס וונדי שלו, צמח בר וזאת שהיתה על האירגון וכאב הראש, שמוחקת בלוגים בקצב ומחליפה זהויות בלי סוף...

תודה על ערב נהדר, תודה על היותכם אתם .

פעולה כל כך פשוטה, לקח לי יותר משבועיים לבצע אותה.

להחליף תיק.

זה הכל...

תמיד הלכתי עם תיקים גדולים , כאלה שאפשר להכניס לתוכם את כל החיים שלנו ועוד ישאר מקום...וכיסים, הרבה כיסים, מכל הסוגים והמינים, גדולים, קטנים, צרים , רחבים, באמצע, בגב התיק, מחוץ לתיק, כיס מיוחד לטלפון הנייד, כיס למפתחות, מה לא...

ודאגתי למלא את התיק...בכל דבר אפשרי...מה לא היה שם?

ארנק גדול ונפוח (איך לא...?), טיפות האף שלי (אחד לשימוש שוטף ואחד אם יגמר לי...[ב 11 לינואר - הניתוח]), נרתיק לשפתונים, פנקס קטן קשיח לכתיבת רעיונות והגיגים, עטים, מסטיק, כל מיני קבלות/חשבוניות/תשלומים/תזכרות/ניירות על כל נושא שבעולם, תלושי משכורת מ 8 חודשים אחורנית, סוכריות בטעם קפה, מסרק (שמעולם לא השתמשתי בו...), תמונות של המשפחה, פתקים חמודים של הילדים כשהיו קטנטנים/ברכות מרגשות שאני כמובן חייבת לשמור, ועוד ועוד...

וכל הזמן הוספתי ודחסתי לשם דברים...

והתיק התחיל להיות כבד על כתפי, לעיתים הרגשתי כאבי גב בזמן שהלכתי איתו...

רציתי תיק חדש.

קטן, אמרתי לעצמי.

תקני הפעם, תיק קטן, תנקי אותו מכל הג'אנק שדחפת לשם...תכניסי רק את מה שהכי נחוץ, שבלעדיו את לא יכולה...

תלמדי את מלאכת הצמצום...

וקניתי.

באתי איתו הביתה שמחה...ודחפתי אותו לארון.

לא יכולתי...מועקה עמדה לי בגרון כשחשבתי על ניקוי התיק והעברת הדברים לתיק החדש...

כאילו...לא יודעת...מועקה...

יותר משבועיים עמד התיק החדש, מבוייש,  בארון ואני המשכתי להסחב עם התיק הישן, שהלך והכביד, גרם לכתפי לכאוב ולהתכופף בכל  פעם שהנפתי אותו ושמתי אותו שם...

ובכל פעם שחשבתי על הסדר שאני צריכה לעשות בו, טיפסה ועלתה המועקה...

ידעתי מהיכן זה בא...

התיק הוא סוג של אלגוריה לחיים שלי...

מלאים , עמוסים, סוערים, ולעיתים מאד מכבידים...

יש שם המון רגשות, תחושות, מחשבות, התלבטויות, ריגושים, עצב, כאב, שמחה, הנאה...

במובן מסויים, הרגשתי שעשיית סדר בתיק הגדול והעמוס לעייפה שלי, ידרוש ממני או יראה עבורי כמו חובה לעשות סדר בחיי שלי...ואני לא רוצה עדיין...

לא מרגישה צורך ל"לסדר", ל"ארגן" את חיי...עדיין רוצה אותם כך, כמו שהם , על כל מה שהם מביאים אלי...

על כל מה שאני לוקחת מהם...

חשבתי על המועקה, פרקתי אותה לפרוטות...הסתכלתי בה, הסתכלתי בי, ולאט לאט היא החלה לימוג...

ואתמול, בשבת אחר הצהריים לקחתי את התיק הגדול והמרופט (דניאלה להבי, החזיק יפה 4 שנים של טילטול ומילוי עד להתפקע...), והתחלתי להוציא דברים...

מנפה בלי רחמים: זה לפח, זה לשמור במקום אחר, זה לתיק החדש...

דברים שלא הסתכלתי בהם בשנה האחרונה נזרקו ללא רחמים...מזכרות אישיות, הועברו לשקית ניילון קטנה והכנסו לכיס קטן, דברים אחרים, נשארו המינימום שבמינימום...

פינקס המחשבות שלי היה גדול מדי...בלי סנטימנטים (ואצלי יש הרבה, ברוך השם...) הוא הוצא ובמקומו נקנה פנקס קטן, בעל כריכה גמישה...עם הרבה מקום למחשבות ורעיונות חדשים...

וכשסיימתי, והתיק הישן היה ריק ועצוב למראה, והתיק החדש, מלא, קצת נפוח, כאילו הולך עם חזה מלא גאווה, מבריק ומוכן לתפקיד החשוב שנבחר אליו: ללמד אותי לקחת אלי ועלי את הדברים החשובים ביותר בחיים , הכי מצומצמים, מרוכזים, בסיסיים וטהורים...

אבל מצד שני, אולי כדאי לזכור שזה רק תיק...

תמיד אתבלבל  ואטעה ולא אמצא את הכניסה הנכונה, ואעשה סיבוב, ואקלל, ואני הרי מאלה שזוכרים לתמיד כל מקום שהיו בו אי פעם...

נכון, אפשר להאשים את משרד התשתיות ומערכת הכבישים והמחלפים רבי המסלולים שמוקמים באיזור חדשות לבקרים (דרך המלך להתנחלויות, שיהיה להם קל להגיע הביתה...הופה...פמה הכניסה פוליטיקה לבלוג שלה...הריעו בחצוצרות, צלצלו במצילתיים...), אבל אני יודעת שהסיבה עמוקה יותר ובכך גם נסתרת יותר...

נסעתי לאמא שלי. וגם לסבתא שלי.

קיבוץ עינת. בית העלמין.

בנוחות מסויימת, שתיהן קבורות שם, מבחירתן, אבא שלי , שלצערו אי אפשר היה לשאול אותי היכן מעוניין לשכון לעולמים, נם את תנומת הנצח שלו בבית עלמין סטנדרטי יהודי/ישראלי/חברת קדישאי ורק בגלל שאני יודעת שזה ממש לא מזיז לו היכן הוא קבור , אפילו לא חשבתי אי פעם להזיז אותו משם...(לא שאפשר לעשות את זה אבל...).

מזג האוויר היה רחום בחלקים נרחבים של הבוקר.

שמש. עננים שחורים. גשם. שמש. עננים שחורים. גשם.

כשהגעתי היה שקט.

רק אני הייתי שם.

לשם שינוי, עצרתי בדרך וגם קניתי פרחים...לא שזה מזיז להן, אבל אמרתי לעצמי שלפחות הפעם אני אזכור את זה...

קיבוץ עינת ידע יפה לנצל את המשאבים שיש בו ולחבריו ולהפוך לאחד הקיבוצים הבודדים המרוויחים והעשירים בתנועה הקיבוצית המתפוררת לה לאיטה...

תחנת דלק ומרכז מסחרי בכניסה לקיבוץ, אולם ארועים, חדר אוכל שמוכר אוכל מוכן הביתה (נראה לכם שהילדים היו שמחים אם הייתי מביאה משם אוכל במקום פיצה ? ), מוסך מרכזי לעשרות סוגי מכוניות, מאפית בוטיק לעוגיות קטנטנות, מעוצבות שכל אחת נשקלת בזה וכמובן בית העלמין, שכל חלקת קבר עולה שם לפחות פי שניים ממה שהביטוח הלאומי משלם עבור כל חלקת קבר בבית קברות סטנדרטי...

אבל מה שמקבלים בתמורה...

חבל על הזמן...

כאמור, הייתי לבדי...

נכנסתי למקום והתחלתי ללכת בתקווה שהפעם אמצא את הקבר מהר יותר מהשנה שעברה. לא מצאתי (המקום הזה גדל משנה לשנה באופן מדהים). אבל לפחות , בניגוד לשנה שעברה, הייתי מוכנה לזה ולא מצאתי את עצמי עומדת באמצע המקום בוכה בכי תמרורים כי אמא שלי נעלמה לי...

מזג האוויר הפך  אנגלי משהו, אפור ומזרזף...

העצים הגבוהים ארוכי השנים נטפו מים , שיחי הקיסוס המטפסים על כל עץ  וקבר נתנו תחושה של מקום אחר, פרחי רקפות, כובע הנזיר, אמנון ותמר ופרחים אחרים מכסים את הקברים בשפעת צמחיה מלטפת...

עברתי לראות את קברי הילדים , רותם, יניב, דור וניב עם הצעצועים שלהם, הגמדים, הפטריות הקטנות הצבעוניות ופעמוני הרוח...

ובסוף מצאתי אותן.

דיברתי קצת (רק אני ...), בכיתי , גם, רק אני והתחלתי לחזור לכיוון המכונית...

ואז תפסה אותי סופת ברד קצרה אך רבת עוצמה שאילצה אותי למצוא מחסה בצל העץ עמוס פעמוני רוח שמעל קיברו בצורת  שמש של נדב הקטן, עם גמדי החרס והפטריות הצבעוניות, עד שהסופה שככה...

וכשיצאתי מבית העלמין, התקרבה שיירת מכוניות להפרד ממשהו שיקר להם והלך לתמיד...

הביקור שם לא מעציב אותי...הוא ממלא אותי שלווה ורצון לשיר שיר הודיה לחיים , לאפשרות לחיות אותם...

ג. הבכור חזר הביתה לשבת מהצבא.

בואי נלך מחר בבוקר ל"שר הטבעות שיבת המלך", ביקש בחיוך גדול, ואני באושר גדול עוד יותר, מהרתי להזמן מיד כרטיסים...

משהו השתנה אצל הילד, משהו בהחלט השתנה...

ולמי שלא בטוח, זהו פוסט אופטימי, בהחלט אופטימי, כמו ימי שישי שלי...

שבת של גשם, רוח וסערה, חום בפנים ואור של נרות החנוכה לכולם...