בתקופה שגרנו בהר גילה, בתחילת שנות השמונים שלפני האינתיפדה הראשונה ,המעבר בערים פלשתינאיות כבית לחם ובית ג'אללה היה פשוט, נוח ומעל לכל, בטוח לגמרי וגם התנהלות החיים היומיומית היתה קשורה קשר די הדוק ונינוח עם המקומיים.

וכך יצא שמיד עם כניסתו של חודש דצמבר  היינו נכנסים ל"כוננות כריסמס" ובוחנים בעיינים קפדניות ביותר  את ההכנות המקומיות לקראת החג ,החל משלטי החוצות והאורות הצבעוניים מיד עם היציאה מירושלים וכלה בקישוטי החוצות וכמות הפנסים הצבעוניים והאשוחים המקושטים ברחובות הערים עצמן.

לפעמיים היינו מרוצים ממאמציו של אליאס פרייג', ראש העיר המיתולוגי של בית לחם והיינו מבטיחים לו את קולנו בבחירות המקומיות קרובות (בלי קשר לעובדה שכמובן לא היתה לנו שום זכות בחירה כזאת או אחרת ) ובשנים אחרות, כשהמאמץ לא היה מספיק טוב וראוי  לפי טעמנו , דאגנו להבהיר זאת באופן ברור וחד משמעי (לא שמישהו שמע או התייחס אלינו אבל לפחות היינו נאמנים ולעצמנו ולרגשותינו וזה עוד לפני שהכרנו את כל הניו אייג' לסעיפיו).

וכל ההקדמה הארוכה הזאת היא כדי לומר, שאם ראש עיריית נצרת מצפה לקבל את קולנו בבחירות המקומיות הקרובות, הרי הוא צפוי לאכזבה גדולה ביותר.

נסענו לנצרת כדי לספוג קצת מרוח חג המולד השורה על העולם ולהינות מקישוטי החג הציבעוניים ברחובות ובגנים בבחינת: אם לא נסענו לחו"ל בכריסמס, נביא את כריסמס אלינו".

אז אולי כריסמס כאן, היה לפחות, אבל בנצרת קשה מאוד להבחין בקיומו.

אווירת החג מתבטאת בחנויות פרטיות המקושטות לא רע, בסופרפארם שמו עץ גדול מקושט וזוהר בנורות צבעוניות רבות ועל כולם עולה המשביר לצרכן המקומי, שהתחפש לימים ספורים לפחות , לחנות מקושטת , צבעונית ונוצצת כאילו היה בלונדון, פאריז ואולי אף ניו יורק (טוב, הגזמתי קצת. sue me!  ).

אבל חוץ מזה, כלום.

גורנישט.

נאדה.

אפילו בלשכת התיירות המקומית, לשם נכנסנו כדי לקבל הדרכה למקומות ששורה עליהם רוח חג רבה יותר , לא היתה תשובה מעבר להתנצלות על מצבה הכלכלי הקשה של העיריה המקומית.

נו, באמת.

את זה יש לנו גם בבית... 

אבל בכל זאת היה כיף.

כי מזג האוויר היה מצויין לטיול רגלי עצל ,

כי הנוף מהר הקפיצה שבכניסה הדרומית לנצרת עוצר נשימה,

 כי כנסיית הבשורה ,הבנויה על על שלוש כנסיות עתיקות עוד מהתקופה הביזאנטית, יפה מאוד ומרשימה בגודלה ונותנת את ההרגשה המתאימה של אפסות האדם מול האל (במיוחד אם אתה מאמין באל הספציפי הזה),

כי בשוק יש ריח ותחושה של מקומות אחרים

 וכי הרקפות עדיין פורחות מתחת לסלע.

ועל כל אלה, דיינו.

ואת רוח חג המולד שכה חיפשנו מצאנו בסופו של דבר ב"טיב טעם" ליד הבית, שם היו פתותי שלג מצמר שהשתלשלו מהתיקרה, שרשראות צבעוניות למכביר, שירי חג מולד ברקע והמוכרים הסתובבו ומצנפות סנטה קלאוס אדומות על ראשהם.

חג החנוכה?

מה זה בדיוק?

שבת שלום חברים יקרים, שבת של סיום שנה ותחילתה גם אם היא לא לגמרי משלנו ...

(הצילומים צולמו במצלמה שבטלפון החדש והכה משודרג שלי, הצלחתי להוריד אותם בעצמי למחשב [טוב, אם אתם מתעקשים אז א. הצעיר עזר לי בהתחלה] והכי הכי, הצלחתי בעצמי להקטין אותם  לגודל נורמלי ובר צפייה!! יש!! )

השנה הזאת מתחלקת לשתיים מבחינתי.

לפני פולין, ולאחריה.

במבט לאחור, זאת היתה נקודת המפנה שלי השנה.

השנה החלה עם הנסיעה לרומניה והדברים שספגתי שם, השקט שחזר לחיי לאחר זמן רב כל כך שלא היה בו, היה בין הדברים שנתנו לי את הכוח  לצאת, סוף סוף ממערכת היחסים המסובכת והבלתי נתנת לפיתרון עם יוני.

ושם, בהחלטה וביכולת שלי לשים גבול לכאב, התחיל מפנה מסויים, שהמשיך עם קשר חדש שנבנה לאט לאט  לאורך חודשים  והיה בו הרבה מין המתיקות שחיפשתי ורציתי בקשר כזה , והיה בו גם מין התיקון שיכולתי לעשות עם עצמי לאחר יוני.

ובה בעת היתה גם התקופה בה הופסקה עבודתי ומצאתי את עצמי בבית, קצת  תלושה מהשגרה הסואנת שלי ונאלצת למצוא בעצמי , לא תמיד בהצלחה גדולה,  מקורות עניין אינטנסיביים שימלאו את יומי.

ולא תמיד היה לי קל ולא תמיד יכולתי לשאת את עצמי בימים ההם.

ובדיוק באמצעיתה של השנה הזאת, כאילו מישהו רצה לחתוך אותה בסימטריה מסויימת , באה הנסיעה הבלתי צפויה והמשברית לפולין.

באופן משונה כלשהו,  אני מתגעגעת לשם (ובאותו אופן משונה אפילו יותר, גם ג. מודה שהוא מתגעגע לשם), למקום ולתקופה הקצרה אך המרוכזת אליה נזרקתי ללא תכנון וללא רצון, עם הדברים הלא פשוטים שהיו שם ביום יום, ויחד עם זאת, היה בה משהו מיוחד.

משהו מעצב...

כשאני חושבת על השבועיים הללו , לבד בעיר זרה אני מנסה להגיע לדבר אליו אני מתגעגעת ואני מוצאת שם בעצם אוסף של דברים.

כי מהרגע שבו הוברר לי למעלה מכל ספק שג. יצא ממצב של סכנת חיים יכולתי לנוע ולהשתלב בקלות למספר מצבים שונים החל מהשהייה היומיומית של מספר שעות בבית החולים עם ג. (שהיתה באופן מפליא עבורי מאוד נינוחה ורגועה) היציאה לעיר לצורך התאווררות כשאני מסתובבת לבדי וללא חשש בעיר ששפתה זרה לי לחלוטין, הקשר עם אנשים מהקהילה הישראלית שאימצו אותנו בחום רב כל כך,

ומעל לכל, כנראה, הלבד הפיסי שלי שלא בא איתו "לבד" נפשי כי הרגשתי מוקפת באנשים האהובים ואוהבים אותי גם ממרחק אלפי קילומטרים.

הזמן שהיה לי עם עצמי והכוח שכבר היה בתוכי נתן לי את האפשרות להתמודד עם המשבר הספציפי שבגינו הגעתי לוורשה וגם עם משברים , רחוקים וקרובים שצצו במהלך התקופה  ולגם לאחריה.

וכשחזרתי משם, לתוך החצי השני של השנה ולאחר חודש של משבר פוסט טראומטי , הדברים החלו להסתדר כמו קוביות דומינו שמתחברות אחת לשניה באופן הכי פשוט והכי נכון.

עבודה מרתקת, מהנה ומספקת במקום שמרגיש לי כמו בבית (עם סיטואציות שלעיתים מזכירות משפחה ובית ) ונסיון, שלא צלח ולמרות זאת היה מרגש ומאתגר, להתקבל לקורס דיילות אוויר של אלעל.

מקורות עניין חדשים ומחודשים שממלאים את ימי , יחד עם שמירת קשר הדוק עם אנשים קרובים, אהובים וחשובים לי.

רצון ויכולת לנסות שוב לבדוק דברים שלא צלחו  בעבר (יוני) ולחתוך במהירות עם ההכרה שגם הפעם זה לא יוביל לשום מקום, ואז, כשניקיתי את שיירי העבר, נפתח פתאום צוהר ממקום חדש/ישן שמאפשר לי לחוות את הדברים אותם רציתי מלכתחילה בצורה המלאה , המרגשת ויחד עם זאת גם השלווה ביותר עד כה.

ומעל כל זה ישנה החזרה שלי הביתה.

החזרה הנפשית כי פיזית אף פעם הרי לא הלכתי משם.

והחזרה הזאת, שהחלה לאיטה בקיץ שעבר, התגברה בשהייה הכפויה בפולין שמצאנו בה את הנינוחות של השהייה בשניים ובאה בתוכי לידי הכרה גמורה בחודשים שעברו מאז והלאה.

אני סוגרת את השנה כשאני חוזרת הביתה לג. ולזוגיות שלנו (נפשית , כי פיזית הרי לא עזבתי מעולם),  והחזרה הזאת באה לידי ביטוי ביותר מעצם העניין עצמו, באוסף של מחוות ודברים קטנים שהעשיה וההתעסקות בהם היא מהות החזרה.

והיום אני יודעת שאפילו אם לעיתים אני זקוקה לצאת מהבית ולטייל לבדי בשבילים נפרדים,

אני חוזרת כדי להשאר.

ומבחינתי, זה אולי הדבר שמרגש אותי ביותר השנה.

(סוג של סיכום שנה - וקוקסטה, בלי פרצופים כי התאפקתי הרבה זמן... , )

במסגרת הנסיון להבין את תחושת "שק האיגרוף" והטלטלה שאוחזת אותי לפעמים בגלל משפט או מילה קטנה, עלו הדברים הבאים:

 הצורך להכניס/להשאיר מימד של סערה ודרמה בחיי, שביוםיום שלהם הם כבר פחות סוערים או שהמקומות שסערו בעבר הפכו למאוזנים ומכאן גם לרוגעים ושלווים יותר, מתוך חשש תת מודע, ש"אם אין סערה אזי אין חיים". 

ההשלכה על עצמי בכל פעם שאני מרגישה שהאחרים אינם "פנויים" אלי ובעצם אני זאת שאינה פנויה אל ולעצמי.

אה, כן.

וגם אגו.  

ותודה לחברותי המאוד אהובות שהביאו אותי עד הלום .

כבר זמן אני מסתובבת בתוכי עם המחשבה שהולכת ומתפתחת לסוג של תשוקה ללבד.

רק אני עם עצמי.

ספרים.

מוסיקה.

דממה.

צימר.

הרים.

יערות.

רחוק.

כמו לפני שנתיים.

אני מרגישה מוצפת ומלאה עד גדותי בדברים רבים כל כך וחשה שרק במקום שהוא שונה מכל המוכר לי אוכל לתת לדברים לשקוע בתוכי כדי לפנות  מקום לדברים אחרים שיבואו.

לפנות מקום לי.

והפעם, בניגוד לפעם הקודמת זאת אינה סוג של פנטזיה.

של בריחה.

מהבית. מהזוגיות. ממנו.

מעצמי.

בריחה שבאה מתוך אהבה וכמיהה למישהו אחר שלא יכול היה להיות שלי.

הפעם זאת הליכה כדי  להתמלא מתוך

עצמי.

והיום בבוקר,  אחרי שאני הולכת ומסתובבת בתוך עצמי כמו  סביבון כבר כמה וכמה שבועות, מצאתי את העיתוי הנכון לומר את זה לג.

הייתה שתיקה.

ראיתי אותו לוקח נשימה עמוקה והפנים שלו מתכנסות לתוך עצמן באופן שאני מכירה בעיניים עצומות כאילו מתוך עצמי ממש.

כל הפחדים שלי עולים , אמר לי.

ואני חיבקתי.

אין פחד הפעם.

אין.

אני כאן.

רק פורשת כנפיים לעיתים. כדי שאוכל להשאר...

 הרגשתי כאילו אני עולה על

גדותי,

כמו האיטו כוכָבָי את מהלכם השמימי.

ופתאום הכל הרגיש לי

שטוח

וכל תחושותי היו על הילוך נמוך, כזה שכמעט ולא

מרגשים בו.

נאבקת לא להכנע לפחד, מחפשת סביבי

הרים  

לטפס עליהם.

ואחר כך, במשרד, הקלחת הרגילה, ומוניקה נתנה את השואו הרגיל שלה שהוא כבר לא רק אלי ועלי אלא נוגע בכולנו כאן, ורק מביא לפרצי צחוק מעורבים בסוג של רחמים וקירבה גדולה יותר בין כל מי שהוא לא

מוניקה.

והכי הכי היה לשמוע את הדוקטור מסביר למיטל, מנהלת החשבונות השרוטה שלנו, מהי אהבה ואיך מתנהלים קשרים בין גברים לנשים,  במושגים הקשורים מעולם כימיה.

ואז חזרו כוכָבָי לטוס במהלכם השמיימי...

 שוב ושוב ובכל פעם

מחדש,

שלא משנה איזו דרך עברתי,

מה חוויתי בה ומה למדתי תוך כדי

עלי,

על עצמי,

על הדברים המניעים אותי,

על הנקודות

שמפרקות אותי לרסיסים.

מספיקה לעיתים מילה

אחת,

ניע,

זיע קטן שכמעט ולא מורגש,

שארגיש שוב,

שאני

שק האיגרוף

שלי

עם עצמי...

אישה.

לא גבוה מדי ולא נמוכה מדי.

מעיל צמר שחור המסתיר מתחתיו סריג בצבע

תורקיז,

נאחזת בכל כוחה במטריה בצבע

יין,

המתקפלת מעוצמת הרוח

ומגלגלת את האישה אחריה

ואיתה, כמו הייתה

מרי פופינס

של רמת גן.

והאישה הזאת, היא אני...

מצד שני, זאת כנראה ההוכחה הניצחת שאכן ירדתי במשקל...

(היה חורף.

נחמד.

אפשר לחזור לקיץ בבקשה?

בבקשה! )

חג אורים שמח, merry xmass ורק הרמאדן כבר עבר, נדמה לי...

זאת רק תחושה שעולה בי בסופה של השבת

שאני צריכה לאסוף את עצמי

מחדש,

ולערוך הכרות בין

האישה של סוף השבוע

לאישה

של

שאר ימי

השבוע...

(הבכור חזר בשלום. לא שראינו אותו כי הוא הלך לבקר חברים, אבל הוא כבר כאן, וזה מה שחשוב. )

אמר לי הבכור בשיחת טלפון לא רגילה באמצע השבוע, לאחר ששאל לשלומנו ומה חדש בבית וגם הקשיב בסבלנות, מרובה יש לציין, לתשובתי הארוכה והמנומקת (עד שהוא כבר מתקשר, אני מנצלת כל רגע ).

היה לי ברור כמובן שלא רק לשם שמיים התקשר הבחור אלא שישנה סיבה נוספת וזה בסדר לגמרי מבחינתי.

קיצוני, אמרתי , נושמת נשימה עמוקה ומכינה את עצמי לגרוע מכל (?!?!) , מה למשל?

אני רוצה לקחת את המכונית משישי בצהריים ועד לשבת בצהריים /אחר הצהריים.

אוקיי, אמרתי, זה לא ממש קיצוני.

עוד לא הגענו לקיצוני, אמר כשהוא מצחקק צחוק מתוח במקצת.

אני רוצה לנסוע לצאלים.

או.

לג. הבכור יש חברה.

סיפור קצר יחסית אבל מתקדם יפה וצובר תאוצה.

ולא דבר רגיל הוא כי החברה האחרונה שלו היתה בכיתה יא' ומאז יש לו רק ידידות אבל לא מעבר לזה, נוסף לכך, ידוע לכל (לכל? מי זה לכל? כל העולם כולו? בסין יודעים את זה? למה תמיד את צריכה להגזים...) שקשה לחייל קרבי להכיר בחורות שיהיו מוכנות לחכות להם בשבועות הארוכים עד שהם באים הביתה לסופ"ש קצר ובו הם מתים לישון.

נוסף על זה ישנה העובדה שג. הבכור אינו משפריץ על סביבותיו רעש וצילצולים ואת האייכויות שלו (וישנן רבות כאלה, ואני אפילו לא מתיימרת להיות אובייקטיבית! ) מגלים לאו דווקא בפגישה הראשונה שבה הוא לרוב עדיין סגור ומופנם.

אבל שם נגעו הדברים אחד בשני ועופרה (לא, זה לא באמת שמה אבל יש לו את הצליל הארצישראלי של השם האמיתי שלה) פרצה לחיינו בסערה שקטה.

היא חמודה.

יש בה משהו ישראלי לא פלצני ששובה את הלב, ומאז שהם ביחד כאילו התעגלו הקצוות החדים לפעמים של הבכור היקיר לי.

היא כבר ישנה אצלנו פעמיים ומכאן יצאה לבסיס , כולל פעם אחת בה ג. הבכור נסע לפניה ואני נשארתי איתה לארוחת בוקר וכוס קפה ואחר כך הקפצתי אותה לתחנת האוטובוס (היה  לי מאוד משונה ויחד עם זאת מהנה שפתאום ישנה אישה נוספת בבית...).

והיא גם קרבית.

לגמרי.

שבת ראשונה שהיא נשארת והוא נוסע אליה.

ופתאום נזרקתי עשרים ושמונה שנים אחורנית.

שבת בבסיס.

קבלת שבת ביום שישי בערב, חמין בצהריי השבת, ובין לבין ההסתובבות חסרת המטרה בבסיס, שרותיי בנות (בול קליעה, אלוהים אדירים!!!) באמצא שדה בוץ שחורברמת הגולן , בילוי במועדון עם סרט וידאו אחד שחוזר בלופ (אני חושבת שהיתה שבת שבה ברקע רץ כל הזמן הסרט "2001 אודיסאה בחלל" , ולא, אל תשאלו אותי על מה הסרט, אין לי מושג קלוש!!)  והשהייה בתוך החדר לשעות ארוכות של יחד מענג ומחבר.

עשרים ושמונה שנים והוא נוסע אליה במכונית עם שלל סירטי DVD מהבלוקבאסטר ובכל זאת, וכאילו שום דבר לא השתנה...

קיצוני?

צחקתי בתוכי.

רק אבא שלו , כגבר מצוי, מעשי ולחוץ, נכנס ללחץ מעצם הנסיעה הארוכה במזג האוויר הסגרירי.

ואז הזכרתי לו.

והוא חייך...

שבת שלום חברים יקרים, חורף , פוך, חמין, תה חם, גשם, סערה, חמימות פנימית...כיף. (וכן, זה הבלוג של פמה אם מישהו חשב שטעה בדרך... )

בחורף הים נראה מבעד לחלונות המשרד

 כמו פס כחול עמוק,

כמין מלבן שתחום בין בנייני ענק שמכווצים את

גודלו הלא נראה והאינסופי.

שמיים אפורים מעל,

ויהלומי אורות העיר הולכים ונדלקים

בשעת בין ערביים.

מביטה בחלון

ויודעת שאני נמצאת במקום בו

אני

אוהבת.