| 2/2003
 אני הבלוג והבלוגספירה
ביום שבת אני מציינת חצי שנה לכתיבה ולהכרות עם האנשים כאן בישרא. מובן שאני לא יכולה לעבור על התאריך הזה לסדר היום.
נכנסתי לבלוג הישן שלי וקראתי את הפוסט שכתבתי כשעברתי 3,000 כניסות, באמצע נובמבר. מצאתי שהוא משקף באופן מוחלט את מה שאני מרגישה גם היום כלפי הכתיבה וכלפי החברים שלי כאן.
החלטתי להעתיק אותו במלואו וככתבו עם שינויים מעטים המתבקשים מעצם הזמן שעבר.
******************************************************************************
הפוסט הזה נכתב ומוקדש לכם חברי ישרא-בלוג.
מטבעי אני אוהבת לציין תאריכים (נו, מורה להיסטוריה בעבר הרחוק...) ולא יכולתי להתעלם מהעובדה שעברתי את 3,000 הכניסות ומלאה חצי שנה לכתיבה כאן.
אז הפעם אני כותבת לא רק עבורי אלא גם לכל הקוראים שלי.
קורה לכם לפעמים שאתם נכנסים למקום כלשהו ומיד מרגישים שם בבית? להפתעתי זה קרה לי הפעם במקום וריטואלי לחלוטין, כאן.
כשהייתי ילדה/נערה כתבתי יומן אבל זה היה אחרת. לפני מס' שבועות הסתכלתי ביומנים ההם וחלק מהם היה עובדתי לחלוטין: קמתי, אכלתי, מריבות עם אימא, בית ספר וכו', חלק אחר היה כמיהה חזקה מאוד לאהבה, לביטחון, פחדים וחרדות שהיו לי (וכפי שרואים , חלק קיים עד היום...) והמון איזכורים אקטואליים (כבר כתבתי שהייתי חיית אקטואליה).
את היומן ההוא הפסקתי לכתוב כאשר הכרתי את ג. שהפך לבעלי ומאז לא כתבתי וגם לא הרגשתי צורך. עד עכשיו.
בתקופות הקשות שלי הרגשתי שאם הייתי יכולה להעלות על הכתב מחשבות ורגשות זה היה עוזר לי, אבל לא הגעתי לידי מימוש וזאת מסיבות שונות: היכן לכתוב בפרטיות כדי שאף אחד ממשפחתי לא יקרא את זה, האם לכתוב ידנית או במחשב וסתם למצוא אנרגיות כדי להתחיל להעלות דברים על הכתב.
ואז, בתחילת ספטמבר קראתי על האתר ב YNET, הייתי בתחילתו של שינוי שחל בחיי, שינוי שהוא כל כך חזק ומלא עוצמה שפשוט לא ידעתי מה קורה איתי. נכנסתי לאתר, קראתי מספר בלוגים ומי ידעתי: יש, הגעתי למקום הנכון, והצטרפתי.
ומאז זרם של כתיבה שטף אותי.
הכתיבה בבלוג אפשרה ומאפשרת לי לבחון את מה שקורה איתי, לבחון את המחשבות, הרגשות, התחושות, החששות, הריגושים.
הכתיבה מאפשרת לי להרגיע את הסערות הריגשיות שאני עוברת ואת הכאבים.עצם הכתיבה, הקלדת הכאב על המחשב מרגיעה אותי וכשאני קוראת שוב את שכתבתי, ואני תמיד קוראת מס' פעמים נוספות, אני מצליחה לארגן לי את הדברים ולאט לאט להקהות את הכאב ולחזור לחשוב בצורה יותר שקולה.
אני כותבת לעצמי אבל מודעת לגמרי לעובדה שקוראים אותי ומגיבים לי.
זה לא גרם לי עד היום לעשות צנזורה על משהו שרציתי לכתוב (תארי סקס מפורטים לא היו מופיעים גם ביומן פרטי לגמרי...), חוץ מפעם אחת שהחלטתי לצנזר משהו, ולא הרגשתי שזה חוסם אותי.
אולי הרגשת החרות הזו קיימת בגלל שאני יודעת שכמעט כל מכרי (אלה החשובים לי) לא גולשים באינטרנט בצורה אינטנסיבית והסיכוי שיגלו את האתר ויגלו את הבלוג שלי ויגלו שזו אני הוא קלוש עד קלוש מאוד.
מאז בעלי גילה את קיומו של הבלוג (ללא התוכן) ונאלצתי לסגור אותו ולפתוח חדש בניק אחר, תוך כדי שאני נוקטת אמצעי זהירות שונים . זה נותן לי את הבטחון להמשיך ולכתוב בפתיחות ובאופן גלוי, אחכת, זה לא שווה.
כתבתי שאני מודעת לזה שקוראים אותי, ואתם הקוראים והמגיבים למעשה עושים את המקום הזה לכל כך בייתי, אהוב וחמים עבורי.
יש אנשים שמלווים אותי כמעט מהפוסט הראשון וישנם אלה החדשים, שבאים לעיתים לביקור קצר ומזדמן, נשארים ומתחברים, ואני אצלם, וכך זה חוזר במעגל שגדל כל פעם מחדש.
אני אוהבת להכנס בבוקר לדוא"ל ולראות מי עידכן, להכנס ולקרוא את הקבועים שלי, מה קרה בחייהם, הדברים שמעניינים אותם, השמחה , העצב, הכאב , לנסות לנחם ואולי גם לעזור, להשתתף בעצב ובהחלט בשמחה.
אנשים הם מעניינים מטבעם, כך אני חושבת, ולכן גם הדברים השיגרתיים שקורים לכל אחד מאתנו הם שונים ולכן מעניינים אותי.
קוראת מגוון של גילאים, מהם קרובים אלי בגיל, בני עשרים + וגם תיכוניסטים (אולי רצון להבין את התיכוניסטים אצלי בבית..?).
לעיתים מחליפים גם מילים בפרטיות על נושאים רבים ומגוונים.
עם הזמן, כמה מהחברים הווירטואליים הפכו למוחשיים ואמיתיים יותר, גם זה נותן ערך מוסף לכתיבה בבלוג.
הקריאה בבבלוגים של אנשים אחרים נותנת פרספקטיבה לחיים שלנו, שלי, כי מגלים שיש אנשים אם בעיות הרבה יותר קשות וכואבות.
היא מגלה שאנשים חווים דברים דומים מאוד ואפשר להשתתף ושתף בחוויות, ומבינים אותך, מעודדים, מחזקים ולעיתים נותנים תקווה.
אחד הדברים שמחברים אותי לישראבלוג הוא שמצאתי, ואני מוצאת כל פעם מחדש, לא מעט אנשים שחשים בדיוק כמוני. עם אותם החרדות, הרצונות, כמיהות. נכון שתארתי לעצמי שהרבה מרגישים כמוני אבל לראות את זה כתוב וחשוף זה מעודד, מנחם ובמיוחד מחזק.
והתגובות לפוסטים שלי.
שמחה לקבל כל תגובה, גם חיובית וגם ביקורתית, והיו כאלה שלא אהבו את מה שאני עוברת וחווה, זכותם.
התגובות המחממות, המעודדות, המחזקות, המחבקות המציעות עיצות ורעיונות לעיתים, נותנות לי את תחושת הקהילה שיש כאן עבורי, שזה דבר שלא ציפיתי שיקרה כשתהחתי לכתוב אבל זה בהחלט נותן ערך מוסף אדיר לכתיבה.
אני מודה שאני שמחה לראות שאני מעניינת כל כך הרבה אנשים (טוב, אני רק בן אדם...) ואני אמשיך לכתוב, לפעמים יותר לפעמים פחות, לפעמים שמחה ומאושרת ולעיתים כואבת עד העצם ומפורקת, להתעניין מה קורה אצל האחרים , והכי חשוב, להרגיש חלק מקהילה חמה ותוססת.
תודה.
שיהיה לכולם סוף שבוע מהנה.
פמה
| |
תשובות לשאלון השבועי
מתי בערך את מתעוררת?
באופן טבעי תלוי מתי הלכתי לישון אבל לא מצליחה לעבור את השעה 9.30 - 10.00 גג.
מה האוכל המיוחד של יום שבת?
בקיץ עושים יותר על האש , בחורף משהו מחמם.
מה את עושה בשבת בדרך כלל?
באופן כללי אין משהו מיוחד רק שמוצאת ונותנת לעצמי זמן לקרוא בשקט בנוסף לדברים השוטפים: בילויים, משפחה, ספורט ו...קיפול כביסה (איכס...!)
מה את שונאת בשבת?
לפעמים את המרחק וחוסר הקשר עם ד.
אבל מתגברת על זה...
ודי צפוי, את סופה...
הייתה לך מתישהו שבת מיוחדת? ספרי עליה
סוף השבוע בצימר בצפון בתחילת החודש.
אפילו השבת האחרונה, שחששתי שתהייה לי כל כך קשה, היתה מיוחדת, עם הישיבה בים ועם ההבנה שאני מתחזקת...
| |
חשבתי שזה יהיה רק כמה ימים...
חשבתי שעוד מעט זה יעלם. חשבתי שכל רגע הכל יחזור להיות כמו שהיה תמיד, או לפחות בשנים נאחרונות, 10 - 15 השנים האחרונות או יותר...
חיכיתי לזה כל יום.
חיכיתי שזה יעלם...
השינוי.
התחושות האחרות. האנרגיות הרבות. החוויות האחרות. פמה האחרת.
וזה לא קרה.
עברה חצי שנה...
חצי שנה בה השתניתי במובנים כל כך רבים, עמוקים וחזקים, פנימיים וחיצוניים שמי שהכיר אותי שנים רבות, עדיין לא מעכל.
אני יכולה לדעת בטווח של דקות מתי הרגשתי את זה.
יום חמישי, 10.00 בבוקר, יום וחצי לאחר טיפול הרפלקסולוגיה הראשון.
נכנסתי כמו כל בוקר לאתר מסויים כדי להתעדכן מה קרה, מה קורה...היד הביאה אותי עם העכבר לפורומים של האתר...לחצתי על אחד מהם.
מעולם לא נכנסתי לשם, מעולם לא עלה על דעתי להכנס לשם...
נכנסתי.
התחלתי לקרוא.
פתאום הרגשתי "בום" בלב והתחלתי לבכות...
משהו נעלם מתוכי. מליבי. משהו שיהיה שם המון זמן. שנים.
כעס, זעם, טינה, חוסר אונים, יאוש, מועקה.
נעלם. לגמרי.
זה היה כל כך פתאומי וכל כך מוחשי שהסתכלתי לצדדי לחפש לראות מה קרה...
כלום. נעלם לגמרי.
במקומם הרגשתי משהו אחר. רכות. הלב נמלא הרגשה של רכות גדולה. מחבקת, מלטפת, מערסלת.
ועוד דברים קרו.
אדרנלין משתולל בדם. אדרנלין טוב, שמביא למרץ אדיר. ומיניות. שהיתה חבויה היטב ומוסתרת עמוק במשך שנים רבות ובחודשיים שלפני, כלל לא הייתה קיימת...
בלילה הושטתי יד לג. בעלי, הוא לקח אותה בלי לשאול שאלות ותהיות והלך איתי מאז.
כך זה התחיל ונמשך עד היום...
התהליך, השינוי שאני עוברת מאז בא לידי ביטוי במובנים ובדרכים רבות ושונות:
אנרגיות רבות ומרץ רב יותר שמביאים אותי לסדר יום מלא ועמוס עם שינה מעטה מאוד ביחס למה שהייתי רגילה.
רצון חזק לצאת ולבלות (לפני כן, כמה שפחות לצאת מבית, יותר טוב...) רוצה למצוא מקום בו אפשר לשבת לשתות וגם לרקוד, שוב לפרוק אנרגיות שמרגישה בתוכי...
ההליכה, הספורט שבאו כצורך לפרוק אנרגיות לקראת הערב והיום הם חלק חשוב מאוד בחיי.
הפסקתי לראות כמעט טלווזיה, חזרתי לקרוא ספרים, להתענג עליהם כמו לפני הרבה הרבה שנים, מגלה סופרים אחרים, ספרות אחרת, מנסה, מתמודדת.
מוסיקה, ממלאת את תוכי כל היום, נפתחת לסוגים שונים וחדשים של מוסיקה, מוכנה לנסות דברים חדשים. גם בקולנוע. לא רק סרטים קלילים, מחפשת סרטים עם ערך מוסף, עם משמעות.
הפכתי לאדם ספונטני, פתוח , לא מקובע בדעות נחרצות וברורות, בשחור לבן. משתדלת לא לשפוט...
האוכל. השינוי שהכי בולט כי רואים אותו.
לאחר הרבה שנים שהאוכל היה פיצוי עבורי על חסכים שונים, הוא קיבל את המקום הנכון לו בחיי.
אוכלת מעט ודברים בריאים. לא צריכה להכריח את עצמי לכלום, אני לא "שומרת" , אני אוכלת כל מה שאני רוצה. רק שהדברים השתנו: הרבה ירקות, יוגורטים, פירות ומעט בשר ועוף, והשתנו גם הכמויות. קטנו בצורה דראסטית.
ירדתי בחצי שנה 17.5 ק"ג (מ 85 ק"ג ל 67.5 היום)וזה ממשיך בקצב של 1/2 ק"ג לשבוע.
לא דיאטה, ולא כסאח. מרגישה מצויין.
שינוי דראסטי בסגנון הלבוש, ללא קשר לירידה במשקל.
לא חוששת להראות את המיניות שלי, את הנשיות שגיליתי אותה מחדש ואולי בפעם הראשונה רק עכשיו.
לבוש צמוד, חשוף, חושף, לא חוששת שיראו את החזיקה מבעד לחולצה החצי שקופה (גם הלבוש התחתון השתנה לחלוטין... ;-)), צבעים עזים וחזקים, הצבע האדום תופס מקום מרכזי בארון הבגדים.
אני במרכז.
בחצי השנה האחרונה אני לומדת להכיר את עצמי מחדש.
בודקת , שואלת, חוקרת, בוחנת, מתרגשת, מתעצבת, בוכה, צוחקת.
לקראת הפוסט הזה והפוסט על ד. נכנסתי לבלוג הישן וקראתי בו לא מעט. היה מדהים לראות את השינוי שאני עוברת, את תהליך הלימוד שאני עדיין בתוכו, את ההתמודדות עם הדברים...
חווה את החיים , חיה אותם. כמו שלא הרגשתי כמעט מעולם...
מעזה...הולכת על הגבול...
וד.
כל זה ועוד הינם סופו של תהליך שהחל כנראה עוד לפני שנתיים וחצי עם גילוי הבעיה של א. הבן הצעיר, הדיכאון שנכנסתי אליו, שוב, הקורס שעברתי בתחנה שהכריח אותי לשים מראה מול פני ולראות את המצב כפי שהוא.
למזלי, הי לי עדיין הכוח להתחיל לפעול.
הרפלקסולוגיה רק נגעה בנקודות ופתחה את החסמים שחסמו אותם במשך שנים.
משם הכל כבר זרם ושטף.
היום אני יודעת שזה לתמיד...ואני לא לבד בתהליך הזה, "אתם" בהחלט שותפים.
אני בת מזל, קיבלתי הזדמנות שניה בחיי...ואני לא מפספסת אותה.
| |
 הלב החצוי...
שחר כתב על הלב החצוי שבתוכו ואני מוצאת את עצמי בדיוק באותו מצב.
לא עם הבאסה או המועקה, פשוט לב חצוי...
חציו רוצה להיות עם ד. וחציו עם ג. בעלי...
היתה לי תחושה כזו לפני כמה חודשים, לאחר פגישה. ברגע שעזבתי אותו הרגשתי כאב חזק ועצום בכל הגוף, כאב חזק באופן שלא הכרתי , שלא ידעתי שיכול להיות. הוא לא עזב אותי כמעט שבוע...
לקח לי זמן רב להתאושש ממנו ומאז אפילו פחדתי מפגישה עם ד.
היום זה שונה לגמרי...
למעשה זה לא כאב. זה רק רצון לפגוש אותו, לראות אותו, להיות איתו...לזמן קצוב.
לא מפריע לי לתפקד אבל נמצא כל הזמן ברקע.
יש ביננו קשר יומיומי. נעים, מהנה, לא מלחיץ, לא מטריד, מרגש...
אנחנו כותבים ומדברים בטלפון מספר פעמים ביום.
למדתי לא לחכות לאותה התבנית יום יום. ז"א שאם ביום אחד חיכה לי מייל על הבוקר ולמחרת לא, אז לא להיחלץ מזה כי זה לא מראה על שום דבר, רק על כך שאנחנו לא עשויים משטאנץ אחד ושונים מיום אחד למשנהו...
היום הרגשתי את זה מאוד.
מיילים, שיחות טלפון, דיבורים, רמיזות...פשוט רציתי לראות אותו, אפילו לזמן קצר...
אבל עדיין אי אפשר. וזה בסדר. אני חיה עם זה טוב מאוד.
הכמיהה היא לעיתים גם מתוקה...
ונותר לחכות בסבלנות...רק שלפעמים קצת אין לי...
טוב, אני חושבת שמותר לי...
*****************************
בסופו של דבר הלכתי ללימודים.
הגשם נחלש, יסורי מצפון וכמו שד. אמר, עדיף לנצל את ההעדרות למשהו אחר...והמבין יבין... .
| |
אתמול, בפעם הראשונה מזה מספר שבועות
שלא יצאתי מהפגישה עם ע. כאילו עבר עלי מכבש, ולא שהיתה פגישה קלה, בהחלט לא.
בלי הקדמות מרובות פתחתי ואמרתי שאני רוצה להמשיך (ולגמור) עם החפירה שהתחלנו בשבוע שעבר.
ע. שאל מדוע אני רוצה כל כך לדבר על זה כאשר אמרתי ואני אומרת שוב שזה קשה לי. האם אני רוצה מג. , לאחר שיפרוק את רגשותיו בעניין הבלוג את האישור שלו לכך?
כן, במידה מסויימת כן.
שיוצא את מה שמפריע לו ואז אוכל להמשיך ללא הפרעה...
הסוד.
מה מקומו בזוגיות, בחיי הנישואין. איזה "רעש" הוא עושה, למה הוא חשוב לי (- אני אמרתי במהלך הפגישה שאני לא יכולה ולא רוצה לוותר עליו (האם אני יכולה לדבר על זה בלי להכנס לתוכן, דבר שמוסכם על כולם).
הקשר של ג. עם עינת. לי אין בו שום מקום. אני אפילו לא ראיתי אותה מעולם...ולא הפריע לי. קיבלתי את זה כל השנים...
השיחה עברה לתהליך שעובר עלי בחודשים האחרונים. סיפרתי על הדוגמא של "מנזר" בו הכנסתי את עצמי לפני הרבה שנים, ברגע שהבנתי שהקשר עם ג. הוא רציני ויש כאן מחוייבות הדדית.
"מנזר" בו לאף גבר אחר לא היתה יכולה להיות דריסת רגל ואפילו של ידידות אפלטונית פשוטה ביותר...נזכרתי פתאום בדוגמא של יובל, מתקופת הלימודים שלי בירושלים ואיך הגבתי לנסיונות החיזור שלו...
אני הכנסתי את עצמי "למנזר" הזה כי לא סמכתי על עצמי. חשבתי שכל קשר עם גבר אחר, כל מחשבה אחת דינה, בגידה בקשר שלי עם ג.
ולא יכולתי לשאת את המחשבה הזו. ובגלל שלא סמכתי על עצמי, חתכתי כל אפשרות, באופן ברור ומוחלט...
ועכשיו, כשיצאתי "מהמנזר" עם הרגשת הדרור והחופש שאני כל כך מרגישה, עם הדברים שאני מרשה לעצמי לעשות, עם הדברים החדשים שג. מגלה עלי בכל יום (אתמול, כשישבנו בקפה ג'ו לפני הפגישה , התברר לו פתאום שאני אוהבת, שומעת וקצת מתחילה להבין במוסיקה אלקטרונית...), מביא אותו, נוסף לפרגון ולשמחה שהוא חש איתי, גם לחשש, לפחד, לאן זה עלול להוביל...
ג. דיבר על מקום שבו הוא מתפרק וחש חופשי. על הכתיבה שלו. ואז דיבר בפעם הראשונה על הרצון לכתוב ספר. ספר ילדים. ספר עם עלילה...הכתיבה שחשובה לו כל כך...
אז יכולתי להגיד לו שהכתיבה כאן , בבלוג היא חשובה לי מאוד. חשובה באופן שקשה לי להגדיר. ולא רק הכתיבה, אלא הקשר עם האנשים כאן.
וכך יכולתי להגיד לו בפעם הראשונה מה אני מרגישה ביחס לסוד הזה, מה המקום שלו אצלי...
התחלנו לדבר על זה. ונמשיך. לא רק אצל ע...
לאחר הפגישה נסעתי להרצאה ופגשתי את כל החברים מהקורס ואת ח. שחזרה מאוסטרליה.
ישבנו לדבר אחר כך עד 12 בלילה...היה לה הרבה חומר להשלים אצלי, במיוחד על ד.
היא אמרה שאני קורנת.
כנראה שלמרות הכל, הקשיים, הכאבים, הנפילות (שלי) הקשר הזה עושה לי טוב...
זה משמח, קצת.
***************************************************
יש בי פיתוי עצום לא ללכת היום ללימודים...לא להזדחל בכבישים עמוסים ופקוקים, בגשמים עזים וברד, בקור גדול שגם כך מקפיא לי את הרגליים...
מתחשק לי ללכת הביתה, חמה/רותחת, להכנס לפיג'מה, לשתות תה חם עם סוכר חום ודבש ולהתיישב למחשב, וסוףמקלחת סוף להכין קצת שיעורים עבור הקורס...
אבל באמת באמת, מה שאני הכי רוצה, שד. יגיד לי, אל תלכי ללימודים...בואי ניפגש...אבל זה לא יקרה...לא עכשיו....
שיהיה חם חבר'ה, בגוף ובלב...
| |
"...שלג על עירי..."
באופן טבעי, עם השיר הזה התעוררתי לאחר ששמעתי אתמול בלילה בחדשות שירושלים כוסתה בלבן, ואפילו שהשיר הזה כלל לא קשור לירושלים...
הר גילה 1981 - 1986
שנים של חורפים בתוך ענן שיושב קבוע על הישוב, רוחות, גשמים, סערות ושלג.
ההתארגנות מתחילה עוד בקיץ.
מיד כשמגיעים לישוב קונים תנור עצים שהוא למעשה דוד חשמל ישן שבעזרתו האדיבה של הנפח מבית ג'אללה הופך לתנור עצים, לא משוכלל במיוחד, אבל מחמם וזה העיקר.
צריך לקנות עצים.
כל קיץ אותו הדבר... עם איזה סוג של עצים להצטייד השנה?
עצי זית - נדלקים לאט (מאוד) אבל בוערים זמן רב.
עצי הדר - ריח נהדר.
עצי אקליפטוס - נדלקים מהר אבל גם בוערים די מהר.
כל שנה אותו הדיון, כל שנה גומרים בסוף עם עצי אקליפטוס...
היכן לקנות, כמה, הובלה...
לכל אחד יש את ה"מוחמד" שלו (הם תמיד ערבים...), ההוא בית ג'אללה, ההוא מבית סחור ויש אלו שנשבעים במוחמד מאבו גוש...
עד אחרי החגים, חייבים לסיים והעצים צריכים לעמוד, מוכנים מסודרים כמשולש מחוץ לבית, בחצר שליד המטבח. עם גגות הרעפים של הבתים אנחנו כבר חצי שוויץ, עכשיו צריך לחכות לשלג כדי שיהיה מושלם...
והוא בא, כל שנה כמו שעון...
בימים שלפני, כשיש התרעת שלג, ההתרגשות עולה, להתארגן עם מספיק אוכל (גם כך המכולת בישוב לא ממש מלאה במצרכים , וזאת כשיש מכולת...לרוב אין), לבדוק את התחזית כל יום, האם מחר יורדים לעיר.
ואז לפעמים כבר בערב, מסתכלים החוצה ופתאום "שלגלג" כמו שהיינו ג. ואני אומרים בצחוק, מתחיל לרדת בעדינות, בנעימות, פתיתים קטנים ולבנים נדבקים על זגוגית החלון, מתחילים לכסות את הגינה , גגות הרעפים, ההרים שמסביב...
האש בתנור בוערת, השלג בחוץ נערם, מחר נשארים בבית. כיף.
בבוקר, שוויץ בהרי ירושלים...
פעם תפס אותנו השלג כשהיינו באוניברסיטה.
עמדתי בחלון הספריה והסתכלתי החוצה ופתאום הוא החל לרדת...במזל ג. היה באותה הספריה (למדנו בקמפוסים שונים) ומיד התחלנו לנסוע בחזרה להר.
השלג כבר התחיל להערם על הכביש והמכונית שלא היתה מוכנה לנסיעה בשלג החליקה שוב ושוב.
הנסיעה היתה פשוט מקפיאת דם.
בעליה האחרונה, ג. כבר ממש פחד ואני יצאתי החוצה והתחלתי לעלות לישוב ברגל.
עליה די תלולה, ללא בגדים מתאימים, ללא נעלים מתאימות שנרטבו מיד והקפיאו לי את הרגלים, עם רוח חזקה שנושבת מולי ושלג שממשיך לרדת במהירות, עם הכלבים של "האברסט" שהתחילו לקפץ מולי ולנבוח עלי, הגעתי בסופו של דבר קפואה ורועדת לחלוטין לבית שהיה קפוא (התנור כבה, איך לא...?).
שעות, בלי הגזמה, שעות לקח לי להפשיר באותו היום...
והיתה הפעם שאיציק ועירית נתקעו אצלנו לאחר שבאו לבלות שבת וקיבלו בונוס יום של
שלג...
וכל הפעמים שהיינו יוצאים כולם החוצה, ולא משנה שלא היו לנו בגדים ונעליים מתאימות (פיצ'י המשיך להסתובב עם מכנסיים קצרים גם בשלג...), מלבישים את הילדים בבגדים חמים ואף אחד לא מוכן לוותר על השוטטות בנוף הלבן, בזריקת כדורי שלג אחד על השני, בבנית בובות שלג , הריח המעושן של תנורי העצים באוויר, ותמיד לעמוד המומים מהיופי המופלא הזה של הרי יהודה וירושלים בשלג...
והעובדה שלאחר יום, יומיים , עם תחילת ההפשרה הוא הפך לחום ובוצי, לא גרעה מעצם החוויה מאומה...
הר גילה, מהשנים היפות בחיי...
| |
אתמול בערב הרגשתי מאושרת כל כך...
יצאת להליכה שלי והרגשתי שאני מרחפת, הולכת בקצב מהיר כמעט רצה וחיוך לא יורד לי מהפנים...
למה?
כי הבנתי, לפחות אתמול שהסרטים בראשי ממש , אבל ממש לא נכונים, אין להם שום בסיס, לא במציאות ולא בדמיון, משחק גרוע, בימוי חלש, עריכה משעממת, מוסיקה מפחידה, בקיצור "בוליווד/הוליווד" זה לא....
כן, הייתי צריכה את ד. כדי שיוכיח לי את זה כי לבדי לא הייתי מסוגלת להגיע לכך. כמה שניסיתי, שוב ושוב, נשאר זיק קטן של חוסר אמון, של רצון להיות בטוחים, בתוכי...
לאחר מייל ושלוש שיחות טלפון לא קצרות, בעבודה ובדרך הביתה הבנתי שאין סיבה להעמיד את עצמי למבחן יום יום ושעה שעה...
הבנתי שאנשים כנראה לא משנים את דעתם משעה לשעה.
הבנתי שד. רוצה אותי, רוצה את הקשר ביננו, את הידידות שצמחה כאן, את המימוש של התשוקה ההדדית שנדחית בנתיים עד שיבריא, רוצה אותי...
בתוכי אני כל כך לא מאמינה לזה.
אני לא באמת מאמינה שרוצים אותי. שאנשים ימשיכו לרצות אותי במשך תקופה, במשך זמן...אני כל הזמן בודקת ובוחנת את כולם, והם אפילו לא יודעים.
ומי שעומד במבחן יומיומי זו אני וד. צריך לתת את תשובה. והוא אפילו לא יודע...אבל נותן אותה כל הזמן...
אתמול אני חושבת שקצת הבנתי והפנמתי...
הבנתי גם לא להסיק מסקנות נמהרות מכל דבר, מכל תזוזת עפעף קטנה ולא משמעותית, מכל נשימה מהירה או איטית, מכל אות שנכתבת אחרת מאשר נכתבה אתמול...
הבנתי (שוב) שיש לקחת כל יום בעיתו, כל שעה בעיתה...
הבנתי שאם אתמול היה X היום יכול להיות דווקא Y...ולא חייב להיות כל יום X... אנשים לא עשויים מתבנית אחת קבועה, יש להם ימים כאלה ויש ימים אחרים...
זו רק הכמיהה שלי שמה שהיה (אם היה טוב) יהיה כך גם מחר, ולאחריו, וכך הלאה...
האם באמת באמת אני רוצה את זה כך יום אחר יום? ללא שינוי, ללא הפתעות? מצד אחד, כן, כי שינוי זה דבר מפחיד...מצד שני, אני חושבת שאני יכולה להתמודד עם שינוי, עם כל יום והחידוש שמביא או לא מביא לי...הי, אני מתמודדת עם שינוי עצום כבר חצי שנה אז מהו יום אחד עבורי...?
לכן היום אני רגועה. לא מרשה לשום שד שבתוכי להרים את הראש, אפילו לא להציץ מתחת לחומה ששמתי להם...
פמה רוצה קצת שקט. פמה רוצה קצת להנות ממה שיש לה, ממה שעובר עליה, כמו אתמול...שריחפה בזמן ההליכה שלה עם חיוך גדול על הפנים... .
**********************************
ביקשתי היום להגיע רגועה לייעוץ. בשבועות אחרונים דווקא ביום שני קורים לי דברים שמביאים אותי לפגישה כשאני צריכה לאסוף את עצמי מהקרקעית.
אז ביקשתי היום בלי הפתעות, בלי זעזועים, כי היום נדבר על המרחב הפרטי שלי. על ישרא.
אם חפרנו כאן בשבוע שעבר, היום אני רוצה להמשיך ולגמור עם זה פעם אחת ולתמיד. ג. יבחן, או ינסה לבחון את הרגשות שלו באשר למרחב שלי וזהו. אני לא רוצה שהעניין יעמוד ביננו כמין סלע ענק שמטיל צל על הקשר הזוגי שלנו.
ולכן אני צריכה לבוא במלא כוחי ולא לאסוף את שברי מהרצפה...
so far so good...
וכל זה בלי לדבר בכלל על מזג האוויר שיש לי השנה חשבון ארוך ארוך איתו  ......
טוב, אם אני לא יכולה להינות ממנו, אז לפחות שהחקלאים יהנו...
שיהיה חם ונעים עם המון שמש , לפחות בדמיון....
| |
אז איך עבר בכל זאת סוף השבוע...?
למרבה הפליאה לא רע, ואפילו טוב מאוד.
למרות חששותי מצאתי את עצמי, ככל שחלפו השעות, הולכת ונרגעת...
ביום שישי בבוקר הלכתי (ברגל) מהבית שלי למרכז העיר ובגלל שג. התעכב עם המכונית שלי בטסט (תמיד הרי יהיה משהו , קטן, שצריך לתקן...) מצאת את עצמי חוזרת ברגל והפעם ידי היו מלאות...בין השאר בפרחי חורף מקסימים: כלניות ונרקיסים שמילאו לי את הבית בריח שמטריף אותי....
הגעתי הביתה, התארגתי קצת ורציתי להתחיל להכין משהו לשבת (שבוע שני שאני מבשלת...פמה, חוזרת לעצמך קצת ?) ואז הגיע ג. הבן הבכור עם דמעות בעיניים ורצה לדבר.
זה לא קורה לעיתים קרובות לכן בקשתו כפקודה לי...
ישבנו ודברנו כמעט שעתיים.
הוא כל כך מבולבל, לא יודע מה להחליט (בקשר לשרות הצבאי), חושש מהבילבול שלו, מהספקות, מהחששות והפחדים, חושב שזה לא בסדר שעדיין לא יודע מה רוצה לעשות בצבא, מה רוצה לעשות בחייו בכלל.
רציתי לחבק אותו חיבוק גדול וחזק, הוא לא הרשה לי.
בסוף השיחה, שבה כמובן שנתתי לו חיזוקים לבלבול שלו (בגיל 17.5 לא להיות מבולבל? אז הייתי דואגת) ודברנו ארוכות, אמרתי לו שאני גאה בו.
גאה באדם שפגשתי. אדם רגיש, אכפתי, מלא ספקות ומחשבות, חושב, עם הרבה צבעים וגוונים בתוכו.
הרגשתי גם קצת גאווה. הצלחנו איתו...
בשבת בבוקר ג. רץ לים.
אני קצת עבדתי וארגנתי את הבית איך שהתיישבתי , טלפון ממנו.
אני בים, בואי, נשתה משהו , מקסים כאן...
שיהיה ברור. לפני חצי שנה, אקדח טעון לרקה לא היה מוציא אותי מהבית ביום שבת ובוודאי לא חמש דקות לאחר שהתיישבתי...
לא חשבתי פעמיים. לבשתי את בגדי הספורט (אווירה, אווירה...), נכנסתי למכונית ותוך 10 דקות הייתי שם.
גליתי מקום אחר.
מכירה את החוף הזה כבר שנים. בחורף לא הייתי מתקרבת לשם (קר, רוח, גשם, חול...סיבות יש המון...).
ישבנו באחת המסעדות שממש על החוף,גילנו מקום חדש לארוחות בוקר בימי שישי.
מולנו הים געש בגלים עצומים.
לא היה מאוד קר, ואפילו השמש קרצה מבעד לעננים, אנשים הסתובבו בחוף, גולשים גלשו בים.
שתינו בירה וקפה, פטפטנו, צחקנו. היה נהדר.
את המשך היום בילינו בבית.
ואיך הייתי אני? איך הרגשתי? התייסרתי, העברתי בראש שוב ושוב את מה שהיה ביום חמישי בסוף היום?
לא. בהחלט לא.
הצלחתי להתנתק ממה שהיה. כנראה שהבית מהווה סוג של מפלט, של מקלט.
יכולתי לחשוב על ד. בלי להלחץ. לדעת שפשוט צריך לחכות ליום ראשון ולראות (מה יש לראות, הרי הדברים ברורים? אני צריכה לראות ולהבין שוב ושוב אבל זו שריטה עמוקה שלי...). וכך היה.
אפילו בערב, לקראת סוף השבת, לא הרגשתי את המתח עולה בי לקראת יום ראשון...
כנראה שאני כן לומדת דברים, לומדת על עצמי ומצליחה גם ליישם. למרות שלא תמיד אני רואה את זה...
הים בבוקר, המתח כן עלה והתגבר עד שד. שלח מייל ומיד התקשר. החלטתי להגיד לו איך אני הרגשתי ביום חמישי, שלא אהבתי לצאת כך לסוף השבוע ולכן התקשרתי
הוא הבין.
היה לי חשוב להגיד גם את הצד שלי, לא רק להאזין לו ולעודד.
גם אני כאן...
***********************************************************
שלושה סרטים ראיתי בסוף השבוע:
איציק ועירית הזמינו כרטיסים לבוליווד/הוליווד בלי שידעו שראיתי השבוע. לא נורא, רציתי לראות שוב ונהנתי שוב. ממולץ, אפילו בפעם השניה.
אתמול לקחנו ב DVD את הסרטים : "אייריס" על הסופרת אייריס מרדוק עם ג'ודי דנץ' ו"פשוט מושלמות" עם ברנדה בלתין.
רצינו סרטים עם ערך מוסף לא רק קלילים, כמו צמר גפן מתוק שהם טובים וכייפים אבל גם חולפים מיד.
הסרט על הסופרת אייריס מרדוק, אולי הסופרת האנגליה הגדולה של המאה ה 20 ואחת הסופרים הגדולים בכלל היה מרתק.
ג'ודי דנץ' המעולה, הצליחה להעביר את הרגשת האובדן והאבדות של הסופרת כשהיא מגלה לאט לאט כיצד היא מאבדת, כתוצאה ממחלת האלצהיימר את הדבר החשוב לה ביותר: הקשר עם המילים.
כמעט בלי מילים, עם מעט מאוד הבעות פנים אפשר להרגיש את עוצמת האבידה שחשה הגיבורה.
הסרט שמסופר מנקודת ראותו של בעלה מדבר על הקשר הזוגיות החזקה שלהם שהחזיקה מעמד יותר מ 40 שנה עד למותה. מומלץ ביותר.
הסרט השני "פשוט מושלמות" קליל יותר. דוגמא לדמויות שפשוט אינן מתפקדות בחיי היום יום והאדם היחיד שמודע לכך הוא ילדה קטנה בת 8 שמתנהגת בבגרות הרבה יותר גדולה מכל המבוגרים שסובבים אותה.
********************************************
ומה שחשוב זה שהיום היה יום שטוף שמש (ולא משנה איזו סופה מחכה לנו ממחר) והוא עוד מעט נגמר....
| |
אתמול נכנסתי לכל הבורות שיכולתי למצוא ואם פספסתי אחד, הוא כבר מצא אותי...(נכתב ביום שישי בבוקר)
כרמל הרפלקסולוגית אמרה לי אתמול: תכבדי את הרגשות שלך.
אבל מה אני יכולה לעשות אם אני מרגישה שאני רק יכולה לכעוס על עצמי. גם זה רגש, נכון?
לוקחת דבר קטן, קטנטן, שיכול לקרות, שהגיוני שיקרה, ומעצימה אותו בלי שום פרופורציה. שמה אותו לבד בתוך הספקטרום בלי שום התייחסות לדברים שהיו במשך הזמן, לדברים שהיו יום קודם.
רק הוא קיים ומהדבר הקטנטן הזה, הארוע המזערי, אני בונה תאוריות שלמות, מריצה בראש סרטים באורך מלא ומיני סדרות ארוכות ואחר כך מתפלאת שלא מפסיקה לבכות ומרגישה תשושה...
טוב, הסבר. וכל אחד מוזמן לכתוב בדיוק, אבל בדיוק מה הוא מרגיש כלפי עם הקטע הזה...
ביום חמישי אחר הצהריים, לקראת סוף היום, קרה לנו עוד פעם התאום המופלא הזה שבדיוק כשאני שולחת לו מייל (רק לחצתי על ה"שלח") ד. היה על הקו.
התחלנו לדבר ופתאום הוא אומר לי בלחש ובמהירות "אני אחזור אליך".
הוא בעבודה, בוודאי מישהו קרא לו. הגיוני, נכון? הכי נכון שבעולם.
הוא לא חזר. לם לזה יכולות להיות המון סיבות וכולן הגיוניות, במיוחד שהוא ידע שאני יוצאת מוקדם לרפלקסולוגיה.
לא משנה.
פמה החלה בתהליך הירידה למטה. ירידה? טיסה במהירות עצומה ליתר דיוק...
הגעתי לרפלקסולוגית. מובן שהדמעות כמעט ולא הפסיקו לזרום.
מספרת לכרמל מה עבר עלי השבוע, מדברות תוך כדי הטיפול, נותנת לי נקודות מבט אחרות. שלו למשל.
נקודות מבט שאני , שכל כך בתוך תוכי, לא מסוגלת לעיתים בכלל לראות ולהכיר בקיומן. אולי החשש שלו אם אני רוצה להמשיך את הקשר איתו כשהוא כך, עדיין לא במלא כוחו, ללא אנרגיות והתהליך לוקח זמן...
בסוף הטיפול אומרת כרמל שהפעם הדבר היחיד שיש לה לומר לי הוא שאני עדיין בתהליך למידה.
וודאי, אני עונה לה, אני יודעת את זה. אני בתוך למידה על עצמי בצורה שמעולם לא הייתי בה.
כשיצאתי ממנה, למרות שהשעה היתה קרובה ל 18.00 החלטתי לקחת יוזמה ועשיתי משהו שלא עשיתי מעולם. התקשרתי לד. בנייד למרות הסיכוי שאולי הוא כבר בבית...לא היתה תשובה...
ידעתי שלא יחזור אלי כי הסיכון גדול מדי.
ידעתי הגיונית. כאב לי רגשית.
כי ידעתי עם מה אני נשארת בסוף השבוע הזה, לגלגל לי בראש...לא המייל של יום רביעי, לא שיחות הטלפון של השבוע. השיחה האחרונה. עם זה אני נשארת ועם זה אני אצטרך להעביר את סוף השבוע.
בערב, לאחר ההתעמלות וההליכה בפארק, חשבתי מדוע אני, שנחשבת לתלמידה לא רעה ואפילו מצטיינת, מכינה את כל שיעורי הבית, קוראת את כל החומר שבסילבוס, מדוע אני, כשאני מגיעה למבחנים, נכשלת בהם אחד אחרי השני ונאלצת לחזור על השנה שוב ושוב
עכשיו בבוקר (יום שישי) כשאני כותבת, המועקה עדיין בפנים, אבל מצד שני, מרגישה שהתובנות שהגעתי אליהן השבוע לא הלכו לאיבוד.
הן "התאספו" ובאו אלי ביחד ואמרו לי:
פמה יקרה, תפסיקי להעמיד את עצמך במבחן כל יום וכל שעה. את יודעת שהקשר הזה הוא אחר, עם חוקים אחרים. זו הפעם הראשונה שיש לך קשר כזה ולכן את כל הזמן לומדת וחוקרת אותו.
די. הוא רוצה, את רוצה, לכי עם זה . כמו שאמרת, קחי כל שעה, כל יום בעיתו...
אני חושבת שכך יהיה. מרגישה קצת יותר טוב.
ג. לקח את המכונית שלי לטסט , אני עומדת ללכת מהבית למרכז העיר ברגל (די ארוך) תוך כדי window shopping ולפגוש אותו בקניון.
ואחר כך, המשך היום ומחר? כמו שכתבתי, כל שעה בעיתה....
(יום שישי 21.3.03 שעה 9.37 , נשלח אלי בדוא"ל)
****************************************************
עדכון, יום ראשון 23.2.03
ד. שלח מייל והתקשר. הוא היה בדיוק באמצע שיחה עם אשתו ולא יכול היה לענות, ואחר כך חשש ש...
תארתי לעצמי, ידעתי שיש הסבר הגיוני ומצויין...
חבל שעדיין לא מרגישה את ה"ידע" הזה גם בחלק הרגשי שלי...
| |
 ולמרות זאת, ולמרות הכל
למרות כל מה שאני לומדת על עצמי, מעצמי, מדברים שקורים לי, שאני מבינה, מקבלת, מפנימה, מחליטה, הכל...
למרות זאת, כשפתאום משהו לא "נסגר" בצורה מושלמת כמו שאני חושבת, או מחליטה שכך צריך להיות, הכל חוזר מחדש.
כאילו לא עברתי כלום.
כאילו לא החלטתי כלום.
כאילו לא למדתי כלום.
כאילו אני היום , ביום הראשון...
והמתח בפנים, שעולה וחונק אותי, והסערה בפנים שסוערת ומשתוללת בבטן, והדמעות שבצידי העין והנה, הנה הן פורצות...
וכך אני הולכת בסופו של דבר לסוף השבוע...
יש לי עוד דרך א-ר-ו-כ-ה לעבור, ארוכה מאוד...
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
