| 2/2004
 שבת...
גבעות כורכר מכוסות בירוק. מושבות של אירוס ארגמן חושניים פורחים בסגול עמוק ורך. כלניות אדומות. שיחי תורמוס בצהוב. שקדיות בוורוד - לבן רומנטי. ועוד מכל וכל, בכל הצבעים ומכל המינים שאין לי מושג מה הם... סיור של בוקר שבת בגבעת האירוסים. שינה ארוכה ועמוקה של שבת בצהריים. ארוחת צהריים מאוחרת/ארוחת ערב מוקדמת של סטייקים על האש. וסופו של סוף השבוע שיורד עלי ברכות לא מאיימת... שבת שהדברים שעושים בה, היא אחרת... ומחר, מחר הכל מחכה, הכל פתוח... שבוע טוב חברים יקרים...
| |
תל אביב של יום שישי אחר הצהריים
יש בא מין אור אחר אחר לגמרי... האוויר שונה, אולי נקי יותר, האווירה, ההליכה של האנשים... ואולי לא בכל תל אביב אבל ברחוב שינקין ... בהצעה של קוקסטה ובהחלטה של רגע נסעתי בשעות לא רגילות לחלוטין עבורי להסתובב ברחוב התוסס, הרועש והגועש מהמוני האנשים... והצפיפות והדוחק לא הפריעו לי כהוא זה... להפך, זה נתן תחושה של תסיסה, של חיוּת גדולה... ולאחר שהסתובבנו קצת ברחוב, ישבנו לשתות קפה ולהסתכל על האנשים שעוברים ברחוב ולנסות להבין את השילוב בין צעירים כי טרנדיים, משפחות עם ילדים וחרדים שמאפיין שמאפיין אותו, קניית דיסק ב"אוזן השלישית", חזרתי הביתה כשאני נוסעת לכיוון האיילון דרך הרחובות הקטנים של לב תל אביב, שבכל פעם שאני עוברת בהם אני חושבת לעצמי שיבוא יום ואני אגור באחד הבתים ספוגי האופי והעבר שנמצאים שם כמו היו מאז ומתמיד... ושם הרגשתי את תל אביב השונה כל כך ממה שאני מכירה אותה... והיום הזה שהחל בפגישה עם חברה בעיר אחרת לגמרי, עיר שהיא חדשה וצעירה לימים שעדיין אין בה את המסורת וההסטוריה שאנשים קובעים אותה לאחר דורות של חיים בתוכה, מסתיים לו בעצבות ששוכנת בתוכי מזכרונות שעלו בי, מחשבות על עבר רחוק, החלטות שהוחלטו אז והסיבות שהביאו לאותן ההחלטות... וזה כנראה זמנם של הדברים לעלות בתוכי, דברים ששכחתי , שהדחקתי, שסגרתי , שכיסיתי עמוק עמוק...ואולי הם עולים כי הם יודעים שיש בי כוח ואני יכולה להתמודד איתם ולהמשיך הלאה... ולא לשפוט את עצמי לחומרה יתרה, כפי שביקשה ממני קוקסטה... שבת שלום לכם חברים יקרים... ************************************************** עדכון 19.40. ותאונת האימונים אחר הצהריים בחברון, היתה בגדוד אליו אמור להגיע ג. הבכור לאחר סיום הטירונות, למעשה בגדוד שהוא כבר משוייך אליו... קיבלתי תזכורת ברורה מאוד לדברים שאני מדחיקה באשר לשרות הצבאי שלו... ואולי, בתת ההכרה, עדיין בלי שום קשר אישי למזלי, זה הביא לתחושת המועקה שאני נמצאת בה כל אחר הצהריים...
| |
 מחשבות...
כשאת מרשה לעצמך לחשוב את המחשבות הכי נוראות מבחינתך, נפרץ איזשהו סדק בחומה בה סגרת מאחוריה את מעיין המחשבות "שאין לחשוב אותן", ומתוך הסדק הזה משתחררות להן אחת אחר השניה, בהחבא או באופן גלוי, מחשבות נוספות שכל אחת מהן מעמידה בפניך, שוב, סימן שאלה גדול על כל החיים שלך ומה את עושה איתם הלאה...
| |
ימים שהם כמו מוסיקה...
שלשום זה היה יום של טכנו, טראנס, רוק כבד, מאטל, פרוגרסיב, פאנק...סוער, רוגש, גבה גלי... לא משנה איזו מוסיקה שמתי במחשב, אצלי בפנים, הגיטרות יללו, הבאסים גנחו בקול נמוך והתופים והמצילות הרעישו במין קקפוניה הרמונית ללא הפסקה... אתמול זה היה יום של ג'אז פוגש קלאסיקה...עבר יחד עם הווה, רגוע יותר אבל לא מחויב המציאות...קצת התרוממות רוח על דברים שנטמעו והופנמו... תחושה של חוזק, של עוצמה מסויימת שבאה מההבנה של הדברים...אולי אפילו אופוריה... היום התחיל כיום של מוסיקת מועדונים קיצבית, אייל ברקן, yahel, כזאת שדופקת בראש, שלכאורה יש תחושה שאין שם שום מנגינה רק פעימות חשמליות במקצב תופי טאם טאם מסתורי... יום של יישום וביצוע... ואז הייתי צריכה את השקט, את הליטוף, את התחושה של המוסיקה עוברת בעורקים כמו יין טוב שמחמם מבפנים, ושמתי לי את cafe del mar... ימים שנשזרים בי כמו מוסיקה...
| |
זמן זכרונות 2
נגה היתה (ועודנה) הקטנה בבנות הדודות מהקיבוץ. צעירה ממני בשנה היתה מושא לקינאתי בשערה הארוך והבלונדיני הדהוי בשמש עד כדי לובן, בעורה השחום משעות של שהייה בשמש , וליראתי מלשונה החופשית והשלוחה הכל כך ישראלית/צברית/קיבוצניקית... בשנים ההם , כשהייתי באה לבקר בחופשים לעיתים היתה משלבת אותי עם חבריה ולעיתים דוחה ומתעלמת ממני בבוז שקט השמור כולו ל"עירונים" הללו... לאחר הצבא נסעה לארה"ב ונשארה שם. נישאה לאמריקאי יחד הקימו, בוויסקונסין (המקום הכי רחוק שבת קיבוץ מהדרום חשבה להגיע אליו) עסק של עיצוב הדפסים בחולצות, וחילקו את חייהם בין ארה"ב לבין נפאל שם עיצבו בפועל את הבדים. ושם מצאה את הבית של ליבה... עם השנים הקשר ביננו היה חלש ולא רציף. לפעמים כשהיתה באה לחופשה בארץ היתה מתקשרת או שולחת ד"ש דרך ההורים או האחיות שלה, בפעם האחרונה נפגשנו לפני שבע שנים. והפעם התקשרה שוב. ונפגשנו. נראית אותו הדבר, הפנים השחומות מעט, חיוך גדול שפרוש עליהם, השיער הארוך עדיין בלונדיני סקנדינבי משהו... משהו בוגר בפנים ומשהו שנשאר מאז... הרגשה שכאילו היינו תמיד ביחד, כאילו דיברנו מאז ומעולם. על החיים, על הבחירות, על המקום שלוקח אותנו הלב, על האומץ לעשות דברים, או כפי שאמרה , האומץ הוא לא להגשים את החלום, על האהבה שמצאה בנפאל (גרושה כמעט רשמית מבעלה, עדיין מנהלים את העסק ביחד), על קבלת השונה ותחושה של בית במקום הכי רחוק שיכול להיות מהבית המקורי... שעתיים עברו ביעף ולא הרגשנו כלל... ו...כן, היא זוכרת את מיקי היטב, וזכרה שהיה החבר של החברה הכי טובה שלי בקיבוץ... אני יצאתי עם החבר של החברה שלי? אני? אלוהים אדירים, איזה יצור שפל הייתי אז... והיא תשאל אותה אם ידוע לה מה קרה איתו מאז, מה הוא עושה היום...תעדכן אותי כמובן... ואולי מעגל נוסף , יסגר...
| |
להחליט
שלא להחליט. זאת גם החלטה. קונקרטית, מוחשית ומודעת לחלוטין. עד שאחליט אחרת.
| |
זמן...
זמן הנאה זמן כאב זמן ידיעה זמן הבנה זמן קליטה זמן הפנמה ואולי הגיע זמן החלטה...
| |
 how low can i get?
קיפלתי גרביים ! למרבה הפליאה ובסופו של דבר, זאת היתה דווקא שבת של פניוּת נפשית שמזמן לא היתה לי. דברים ששבועות אני דוחה, מפילה על אנשים אחרים, לא מסוגלת להביא את עצמי לעשותם, נעשו השבת. דברים של בית. לטפל, לתחזק, לארגן, לסדר, לשים במקום. דברים נעשו אבל לא מתוך איזו פעילות קדחתנית של למלא את השעות עד שהשבת תעבור, לא מתוך מתח נפשי שחורך בבשר ולא מאפשר לעצור לרגע פן כל מסכת הנורמליות שעטית על עצמך תסדק ותתמוטט בתוך שניות. סידרתי ניירת שהצטברה במשך חודשים. חזרתי לקרוא ספרים. ספר עיון על הדעות שעצבו את עולמנו בתחומי המחשבה הפוליטית, הפילוסופיה, האומנות . וספר קליל יותר של יאיר לפיד. (אצלי הכל קיצוני...או שלא קוראת בכלל, או שמתנפלת על הסיפריה כאילו אין מחר... ) והשיא מבחינתי (או השפל, ליתר דיוק ), היה כשמצאתי את עצמי יושבת אחר הצהריים צופה בסרט אהבה בטלוויזה (ערוץ הולמרק, מומלץ מאוד במצב של נפש מתוחה/רעועה במיקצת), מזילה דמעות הזדהות עם הגיבורה (אהובה הלך לפני שנים רבות והיא נשארה לטפל באחותה החולה וביתומי האחות האחרת... ), מקפלת כביסה ובמיוחד מתרכזת ב"מחתרת הגרביים" שדואגת להעלים גרב אחת בכל זוג שנכנס למכונת הכביסה...(סוף הסרט השאיר אותי מעודדת ואופטימית, הם נפגשו שוב אחרי שנים ומאז הם חיים באושר ועושר עד היום הזה...דהיינו, האהבה תמיד מנצחת...מה, לא...? ). זה היה השלב שהבנתי שמצבי עגום ביותר וההתדרדרות שלי בשיאה... האמת, שלא היה כל כך נורא. לא הייתי במתח, לא הייתי מדוכדכת, לא חצויה, מסוגלת לנוח ולהינות מהשבת עם כל מה שהביאה לי. המתח עלה היום בבוקר עד שיחת הטלפון הראשונה. כן, הוא קרא את המייל. כן, אנחנו נדבר. וכן, הוא נשמע הכי רגיל, כמו בכל יום. זאת רק אני, שברגע שהגעתי להבנה מסויימת, אני רוצה ליישם אותה ויפה שעה אחת קודם... וחוץ מזה, הרגליים שלי קפואות למרות שהחימום במשרד עובד במלוא המרץ... אה כן, וגם יום ראשון וכו'... (והסרט קולד מאונטיין משמש סיבה ותפאורה מצויינת למי שפתאום היתה צריכה לפרוק בחמש דקות של בכי עמוק, חזק ומטלטל מתח שהיה עצור וכבוש בתוכה באופן תת מודע במשך שלושה ימים...בלי קשר לכך שעיניו הכחולות של ג'וד לאו מהוות מרפא ללב הדואב ביותר...).
| |
 על מי אני עובדת בדיוק...?
לא מתוחה...בכלל לא...ממש ממש לא... שקטה כמו עכבר כנסיה... קרירה כמו מלפפון... רגועה כמו נזיר בודהיסטי באמצע המדיטציה... y e a r i g h t... לא מריצה סרטים בכלל... לא דרמות, טלנובלות, לא תסריטים עתידיים עם שמונה סופים שונים... לא סצינות מלאות פאתוס רגשני וסוחטות דמעות ... מה פ ת א ו ם !! לא עצבנית ... לא נעה בין מצבי רוח פסימיים ואופטמיים כמו העצים בסערה בחוץ... לא מתוחה כמו קפיץ שלא שוחרר... משחררת צ'אקרות בשאנטי... ב ט ח !!! הכל רגוע... הכל שקט... הכל בשליטה... מ מ ש!! שסוף השבוע הזה יגמר לפני שאני אצא מדעתי באופן סופי ! לילה טוב חברים יקרים, מפמה באגף הסגור... ודרך אגב, הסרט "משחק המושבעים", מומלץ ביותר.
| |
רעש פנימי...
בימים כמו יום אתמול, כשאני עוברת תהליך שמתחיל במחשבה, עובר לרגש ומתגבש בסופו של דבר למין הבנה שנטמעת בתוכי, וכוללת בתוכה את כל המאפיינים הדרושים לה כדי שתבוא מתוך אמונה וקבלה פנימית, אני מרגישה כאילו יש רעש בתוכי... השלבים שאני עוברת בדרך אל...הם לפעמים מאוד מהירים. במיוחד כשאני למעשה יודעת את הדברים אבל עד עכשיו ידעתי אותם רק באופן הרציונלי גרידא, ומיכוון שאני בראש ובראשונה , אדם מאוד רגשי , אני חייבת "לדעת" אותם, "להבין" אותם גם בקטע הרגשי כדי שההבנה תהייה אמיתית ושלמה וללא קונפליקטים ושיפוטיות שאני מעבירה עלי. והתהליך הזה, הוא סוער ורועש, מבפנים... אני מרגישה את הדם זורם בעורקים, את האדרנלין שוטף בכל הגוף, מין סוג של אופוריה אבל לא כזאת שגורמת לא להיות מודעת למציאות כפי שהיא, אלא שמחה על הכרת המציאות, בדיוק כפי שהיא... בי רצון אדיר ללכת ולשתף את כל העולם ב"תגלית", בהבנה... וה"רעש" בתוכי הולך ומתגבר ,גדל ומתעצם עד שרגע לפני ה"פיצוץ" אני מרגישה שאני צריכה את השקט בתוכי, עד כדי צריחה... כך תמיד, כך היה גם אתמול... עד לפעם הבאה... בוקר שישי בהיר עם הבטחה לסוף שבוע של סערות מזג אוויר. סידורים , ארוחת בוקר מאוחרת שמתחילה בנחת ונפסקת בפתאומיות לאחר קריאת כיוון של ג. הבכור שהגיע לתחנת האוטובוס. הבחור מפנים את ערכי חיילות החי"ר במהירות, ומודיע לי שאין הרבה כביסה כי הוא לא כבר טורח להחליף בגדים כל יום, מקסימום תחתונים וגרביים וגם זה לא באופן קבוע, שלא לדבר על מקלחת... מזל שאתמול בערב הוא התקלח... בנים רוממתי וכו'... חופשת סוף שבוע לפני שהוא הולך לסגור 21 יום בבסיס...(אוףףף  ). החומה שעומדת מולי בסוף השבוע הזה נמוכה ולמעשה מוסתרת במפלי הפרחים שעליה... וביום ראשון... אבל עד אז עוד חזון למועד... שבת של אור , חום והתכרבלות פנימית חברים יקרים...
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
