לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כזאת אנוכי: שקטה כמימי אגם אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל)

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2005    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728     




הוסף מסר

2/2005

פירוק מוקשים


 

יש מוקשים שצריך לפרק אותם בזמן התגלותם.

 

להסיר בזהירות את האדמה שמכסה אותם,

לחשוף את גופם המתכתי,

לברור בעדינות עצומה בין החוטים הנכונים

אדום - סכנה

כחול - בטוח

(או דומהו)

ובסבלנות אין קיץ להתחיל ולפרום את הקשרים

ביניהם

ואת החיבורים לגוף המוקש,

עד לרגע ההוא , שטוף הזיעה,

שמבינים ששני החוטים כבר לא קשורים

לשום דבר שיכול להתפוצץ

בתוכנו...

 

אתמול בלילה גיליתי בתוכי מוקש חבוי שעצם קיומו בי הוכיח לי , שוב,

שבסופו של דבר, אני רק

אנושית.

וההכרה הזאת, עם הכאב שיש בה (שאני לא  לייק כזאת  פ33ה מושלמת!!!111)

היא חלק בלתי נמנע,  מהדרך שאני בה הולכת.

נכתב על ידי , 28/2/2005 16:44  
41 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמזונה ב-5/3/2005 23:15
 



מראה למול פניך


 

לפעמים,

דבר, מעשה, ארוע שאינו קשור כלל לשום דבר,

שעומד יציב בפני עצמו

ואין להשוותו לשום דבר מהעבר

הפרטי,

מעמיד מראָה למול

פניך,

והמראה המתגלה שם

מטלטל,

מזעזע אותך,

ומפחיד.

 

וטוב.

נכתב על ידי , 28/2/2005 08:56  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-28/2/2005 22:54
 



הדלקתי


 

את כל הנרות שלי.

 

את הגדולים , הצמודים לקערות ברזל מרוקעות

את הקטנים

בתוך כוסות זכוכית

צבעוניים.

הדלקתי את כל הנרות שלי

בפעם הראשונה החורף,

אולי כי בעבר היה

חשוך וקר מכדי שיהיה לי כוח,

ואולי כי אחר כך

הלהבה היתה

בתוכי.

 

הדלקתי את כל הנרות שלי

כי פתאום הייתי צריכה

שיאירו וירקדו מולי

באורות של זהב וצבעים מתחלפים .

 

(ואולי כדאי לי להפסיק לשמוע בלופ את רובי וויליאמס שר סווינג כי הוא לא עוצר את הדמעות...)

נכתב על ידי , 27/2/2005 22:43  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-28/2/2005 22:06
 



תשוקה פתאומית


 

בשטח הפנוי שנוצר מתחת לסככת המציל פרס האיש המבוגר שבא מארץ רחוקה את יצירותיו.

מין ערב רב של פיסלונים העשויים מצדפים שמצא על שפת הים מחוברים יחד עם דברים אחרים שמצא במקומות אחרים.

קיטש אקלקטי.

אין לי הגדרה אחרת וגם לא דרך לתאר את היצירות.

מצאתי את עצמי עומדת שם , מולן, בפה די פעור ועם חצי חיוך לא מאמין.

על היכולת . על היצירתיות. בלי קשר אם זה מוצא חן בעיני או לא.

תרשמי לי את דעתך בפנקס שבצד, ביקש ממני כשראה אותי עומדת שם מול שולחנו.

ותזהרי על העט, רק הוא שווה 100 דולר, ופתח לי אותו במין פתח סתרים ושם נגלתה לי, מתוכו , חותמת.

פרצתי בצחוק גדול.

על הצחוק הזה אני עושה לך 80% הנחה, אמר.

צוחקת, רשמתי לו כמה מילים על תחושתי למול היצירתיות שלו ופניתי ללכת.

חכי, חכי, קרא אחרי, מסתובב אחורה וחוזר אלי וקופסא אדומה, קטנה, בידיו.

קחי בבקשה, את חייבת, בנחרצות בוטחת סירב לקבל את סירובי ושם אותה בידי.

שני עגילים בצורת ספירלה מוזהבת היו שם. ושרשרת.

פניתי ללכת חזרה לחוף הים של עירי.

 

פתאום, בשבת בבוקר,  היתה בי תשוקה עזה לצאת לים.

חלק מהסיבות היו ברורות וחלקן עלומות.

וכך מצאתי את עצמי בצהרי שבת מלאי שמש, מקפלת את מכנסי הספורט עד לברכי, חולצת את נעלי ונותנת לרגלי את התחושה הבסיסית שנישכחה מהן, של הליכה על משטחים גסים ושונים.

 

החול עדיין קריר בעונה הזאת של השנה.

השמש עדיין לא מספיק חמה אפילו לאחר שעות של אור כדי להפוך אותו לשורף.

ערמות של צדפים שהים סחף לחוף בחודשי החורף הסוערים הצטברו לאורך החוף, משמשים כר נרחב למציאת אוצרות לילדים הבונים ארמונות בחול וסוג של מכשול לאחרים שסתם הולכים על חוף הים.

 

ובים עצמו היו שלושה גוונים.

החוּם הקרוב המעורב עם החול.

הירוק הרחוק יותר.

והכחול העמוק של מים עמוקים ורחוקים שלוקחים אותנו למקומות רחוקים.

 

הלכתי עם עצמי.

חושבת מחשבות, מזמזת בתוכי, כמו תמיד את השיר האחרון  אותו שמעתי לפני שכיביתי את הרדיו ("נובמבר" של מירי מסיקה, כל כך מתאים, כל כך נכון...), נושמת את האוויר , מריחה את המלח.

מסתכלת בים. באותו הים.

מסתכלת באנשים.

 

ראיתי את הים בבדידותו בימים קרים של חורף.

ראיתי אותו מלא יותר בימים חמים של תחילת אביב.

ובין השניים, אני מעדיפה את תחושת הצהלה של חוף ים מלא ושוקק אנשים ופעילות.

 

ואחר כך ישבתי מולו על כוס קפה ועם סידהארתא.

ואהבתי.

 

(1069 פוסטים. מתחיל להיות מסובך למצוא פוסט מהעבר שרוצים לקשר אליו...)

נכתב על ידי , 27/2/2005 12:39  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-1/3/2005 08:22
 



"צמיד" התחבושת הלבן


 

 

 שעל פרק ידי מעלה בי , שוב, את הפחד הגדול שלי ממחטים בכל צורה אפשרית.

אסוציאציות מהעבר הרחוק ודפיקות הלב שמאיים לפרוץ מתוכי הם התפאורה והסאונד לסצינה הקצרה כל כך , שבה עד שחני האחות מספיקה לסדר את מכשירי התופת הקטנטנים (שתי מבחנות תמימות, מחט וחוסם עורקים) אני בעצם כבר בחוץ אחרי הכל.

 

את חושבת שיבוא יום ואני אפסיק להרגיש כך, כאילו הברכיים שלי עשויות חמאה, שאלתי.

ומדברי הניחומים שלה, שאני לא היחידה שמרגישה כך, הבנתי, שהעניין הזה, אבוד.

 

ואני חושבת לעצמי, איזה מזל שלא חייתי בתקופה בה הקזת דם היתה סוג טיפול קונבנציונלי למהדרין...

 

יום ראשון.

אוספת דברים קטנים למלא את היום.

למלא את השבוע.

 

שבוע טוב

נכתב על ידי , 27/2/2005 09:10  
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Ron ב-28/2/2005 21:44
 



תזכורת לימים שנשכחו מאתנו...


 

כשיצאנו מהסרט, היה פתאום המראה המשונה משהו, כשהמבוגרים שבין מבקרי קומפלקס הסרטים הענק שבצומת גלילות, נצמדו פתאום לטלפונים הניידים , מנסים לשמוע ולשאוב אישור שיקיריהם הצעירים אינם נמצאים במקום הפיגוע שכך פתאום הפר את שלוות בילוי יום שישי בערב.

 

בירור בין הגוזלים הפרטיים שלנו נתן את האפשרות לנשום נשימה עמוקה ולשחרר אנחת רווחה גדולה.

 

ברגע האחרון הצלחנו כנראה להמלט מהמחסומים שהושמו מיד בכל כביש ודרך אפשרית, ורק קרוב לבית, נתקענו כבר בתוך הפקק עם התזכורת לימים שנראו לנו רחוקים ובלתי ממשיים כמעט...

 

וכל זה בא לאחר הסרט "בובי לונג"  (עם ג'ון טרוולטה המצויין וסקרלט גו'נהסון הטובה לא פחות) שהוא סרט של אהבה ותקווה, וכששני אלו שוכנים בצוותא, הם כמו משיאים אותנו לשמיים...

 

 

נכתב על ידי , 26/2/2005 01:33  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-27/2/2005 12:33
 



אם הייתי רוצה


 

 לסכם את השבוע הזה מה הייתי כותבת בו?

 

על הלבד שהוא יחד,

על תחושות

על התרגשות

ועל שלווה בוטחת  כמו בעין הסערה.

על דאייה מרחפת בשמיים

וירידה איטית ובטוחה לקרקע.

על גוונים כחולים/ירוקים של ים

וירוק מנוקד באדום כלניות, וורוד רקפות בשדות לצידי הדרכים.

 

אם הייתי רוצה לסכם את השבוע הזה

הייתי כותבת את כל זה

ויותר.

 

אבל סיכום הוא סוף ואני רק בהתחלה...

 

והאותות ממשיכים להגיע.

 

 

שבת שלום חברים יקרים, האביב כבר מחייך מכל פינה...

 

 

(אני כל כך קרובה להשתמש בפריוולגיה של הפרו ולמחוק את התגובות הראשונות לפוסט הזה. גם לי יש גבול ! )

נכתב על ידי , 25/2/2005 15:18  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נשיימה ב-27/2/2005 07:08
 



היום אני יודעת


 

 שהייתי צריכה

לעבור וללכת דרך

ארוכה

כדי להגיע למקום בו

חוטי הנפש שלנו

נארגו

האחד בשני לאריג

צפוף

וחזק.

נכתב על ידי , 24/2/2005 12:32  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-25/2/2005 15:21
 



סוג של פינאלה...


 

בעצם אני אמורה כבר ללכת לישון.

שוב החוויה המפוקפקת הזאת, של איבוד שליטה קרוב לאובדן הכרה (שהפעם, תודה לאל ולכל מי שקשור אליו,  נמנע ממני)  ושוב במקום ציבורי עד מחנק, באמצע שורה 15 בתאטרון.

והתשישות שבאה לאחריה.

וחברה שלי אמרה לי שכנראה גיליתי שיטה חדשה לבילוי בתאטרון והיא שמיעת הצגות בעיניים עצומות (שארשום פטנט? ).

 

ואולי זה, יחד עם הבכי הסוחף והמטלטל ששטף אותי כשכבר הייתי בטוחה בביתי,  היה הקטרזיס שבא לאחר כל היום הזה...

 

ואולי סוף סוף, אני אלך  לרופא כדי לבדוק למה כל זה...

 

(ומה יש לי היום עם וו' הידיעה...?)

נכתב על ידי , 24/2/2005 00:14  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Ron ב-26/2/2005 19:36
 



"חברים הם ההתנצלות של אלוהים על קרובי משפחה" *


 

אמרה מקוקו לאחר שעלתה אלי , 12 קומות , ברגל (דווקא יש מעלית, סיפור ארוך...).

ולמרות שאצלי, בראיה לאחור , אלוהים לא עשה טעויות גדולות ובלתי הפיכות, הרגשתי אתמול במהלך הערב,  את החיבור של המשפט הזה, הנגיעה השמיימית , עם תחושה אחרת שהולכת ושוכנת בקירבי, לאחר שזמן רב מאוד , לא יכולתי להכיל ולקבל אותה.

 

התחושה שאני מבורכת.

שיש לי על מה להודות.

 

ולא שלא ידעתי בהגיון את זה.

ידעתי מאז ומתמיד.

ובעבר (הרחוק וגם הקרוב יותר), גם הייתי מונה את הסיבות אחת לאחת:

זוגיות.

ילדים.

משפחה.

חברים.

עצמאות כלכלית מסויימת.

 

אבל כל הדברים הללו, היו חיצוניים מבחינתי.

כי בתוכי, במקום הכי עמוק ואינטימי שישנו ביני לבין עצמי, לא הרגשתי כך.

מבחינתי היה חסר כנראה הדבר החשוב ביותר, התבלין שבלעדיו התבשיל הוא חסר טעם ותכלית לחלוטין.

האהבה.

שלי אל עצמי.

ועד כמה זה נשמע ניו אייג'י, זה הבסיס לכל השאר.

ולא הרגשתי מבורכת.

לא יכולתי אפילו  לומר את המילה.

 

לפני שבוע, בלי תכנון מראש, בלי מחשבה כלל, יצאו ממני פתאום התחושות, הרגשות שהובילו אותי להכרה שכך אני מרגישה עכשיו.

במשחק קליל של קלפי מסרים קיבלתי את הקלף הבא:

 

"תודה לשמש שמחממת אותי.

תודה לרוח שמקררת אותי.

תודה לעצים שמקשטים את עירי.

תודה לים שמרגיע אותי.

תודה לאוכל שבא אל פי.

תודה לבית שיש לי.

תודה להורי שגידלו אותי.

תודה לחברים שאוהבים אותי.

תודה לגופי שעוזר לי.

תודה למלאכים השומרים עלי.

תודה להשראה שמרוממת אותי.

תודה לשפע שיש בי.

ותודה לאלוהים שבתוכי."

 

ואתמול בערב, זה היה זמן מצויין להרגיש מבורכת.

 

וכשדיברתי על אותות, גם לזה התכוונתי.

 

מצד שני, אם אלוהים מתנצל, מי אני שלא אקבל את ההתנצלות שלו...

 

(* משפט שהולך וסובב לו ברשת לאורכה ולרוחבה)

נכתב על ידי , 23/2/2005 10:42  
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-5/3/2005 21:32
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

בת: 65




143,056
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לpema1 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על pema1 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)