של בעצם, אין תחושה בכלל.

שזאת הדרך הידועה שלי, להדחיק דברים  שאני לא רוצה להתמודד איתם

כי הם פשוט, מפחידים יותר

מדי.

אז, שוב, אני לא מרגישה כלום.

כלום.

ז"א אני כן, כי אני למשל מאוד עייפה לאחר יום עבודה וכל עצם מעצמותי

זועקת,

מקלחת וישיבה בטלה עם רגליים למעלה,

אבל חוץ מזה,

כלום.

ולכן, מבחינתי אין משהו מתאים יותר מהציטטה שהוצאתי באופן מקרי מהספר המצחיק עד דמעות והנכון כל כך

"מדברים על חתולים" שקניתי היום בשמחה וששון:

"לכלבים יש בעלים, לחתולים יש,

פועלים"

(ריטה מיי בראון).

והלכתי לתת אוכל לחתולים ולנקות להם את השרותים...

אה גוטע שאבעס חברים יקרים, בלי קסאמים , טילים ושאר מרעין בישין...

***************

עדכון 20.40:

סוג של אזעקת שווא.

זמנית , כנראה אבל בכל זאת.

בנתיים הכל שב על מקומו בשלום.

וטוב שכך.

שבת שלום .

לפעמים,  ישנם ימים בהם אני

נמשכת לפשטות.

למהות הבסיסית המובהקת של הדברים,

שברורים כמו בצק רק בכף יד

או

אדמה חומה חורקת בין האצבעות.

לפעמים, אני כמהה לפשטות,

שבה הדברים בהירים וברורים בלי הנחות ומסקנות שאינן

קשורות לדבר

והם נמצאים שם,

בתוכי ומסביבי מעצם היותם,

פשוטים.

לפעמים, אני מחפשת את הפשטות,

את הבסיס,

את המהות,

את מה שנשאר לאחר שכל הקליפות קולפו.

של הדברים כולם,

של

עצמי.

לבדי.

רק אני עם עצמי.

בערך.

א. הצעיר בבית וגם ג. הבכור וכמובן שני בעלי הבית האמיתיים,

ג'ויה המלכה (שבדיוק עושה עלי דריכת חלב) וכתם המלך שמנמנם לו בנחת בשמש החמימה.

אבל זהו.

רק אנחנו.

ג. הבןזוג בארה"ב.

שבוע.

ביזנס ואחר כך, דהיינו מהיום עד ליום ראשון,

ניו יורק,

ניו יורק

ועוד פעם,

ניו יורק.

ובזמן שהוא קורע את רחובות עיר התפוח הגדול

אני

אקרא את הסדינים.

פשוט כך.

ב מ י ט ה.

אני, עם עצמי,

ועם הספרים, הטלווזיה, הסרטים,

בנסיון לשחזר בקטן את

"אלכסנדר המאושר".

שבת שלום חברים יקרים, שבת של פעילות  או של בטלה, העיקר מה שהכי עושה לכם טוב...

בעבר,

חיכיתי למשהו

היום,

אני הווה.

שבת שלום חברים יקרים, בהרבה יותר משש מילים...

(וזה התחיל, כאן).

התרוממה השבוע באחד הבקרים שבהם אני קמה והשמש עוד ישנה

ופס ורוד נוגע באופק ולאט לאט מעלה את האור מתוך החושך,

ובשמים פתאום שטה לה לדקות ספורות,

ספינת חלל שמש,

נגעה בשמש, 

האירה

והתפוגגה...

כאב ראש פתאומי ודי נורא מונע ממני אפשרות למשפטים ארוכים והגיוניים יותר,

אבל ריח של חלה טריה ועוגת שמרים שנאפים בתנור יחד עם שנת צהריים ארוכה וטובה ידאגו כנראה

שגם הכאב הזה,

יעבור.

שבת שלום חברים יקרים. שבוע שני של פברואר בשמיים עננים אבל אנחנו יודעים שהאביב הוא הדבר החם הבא...

שיעשה את המוות קל יותר.

כך, ביקש ממני מישהו כששאלתי אותו אתמול בחנות, במה אני יכולה לעזור.

ואחרי המילים הללו,  הברורות והמפורשות כל כך,  אין מה לחקור ולשאול כמו שאני נוהגת באופן רגיל,  אלא רק

לנסות. למצוא.

ושכחתי מכל הסיטואציה עד הערב.

כאילו משהו בתוכי פשוט מחק אותה לגמרי ממוחי ורק כשהתארגנתי לשינה, פתאום חזרו אלי

המילים, הבקשה.

ועדיין אני לא יודעת איך להתייחס לזה בתוכי.

לעשות את המוות קל יותר...

אפשר?

נתתי לו את ספר המתים הטיבטי.

אני מקווה.

בסוף השבוע האחרון פתחה HOT , במחווה של נדיבות (?!) את כל הערוצים הסגורים בפני קהל הצופים השפוט שלה.

הסיבה, לטענתם, היתה שהם משדרגים את מערכת המחשוב שלהם והסיבה האמיתית היא שכנראה

בגלל אותו שדרוג, אם אפשר לחסום ערוץ זה או אחר בפני מי שלא מוכן לשלם עבורם.

מבחינתי זאת היתה הזדמנות פז לבדוק כל מיני ערוצים זניחים ומרתקים (מרוקו, ערב הסעודית, אתיופיה) ופתאום מצאתי את עצמי

בוהה מול ה PROTV שמדבר שוטף בשפת האם שלי.

הם מדברים נורא מהם הרומנים האלה.

מהר, שוטף וגם די חלש.

בעיקר הסרטים הישנים, אלה שבשחור לבן.

כל כך מהר וחלש שאפילו שהגברתי את הווליום לא הצלחתי להבין חוץ ממילה פה ושם.

גם בתוכניות האחרות, הרגילות כל כך (וואלה, כמו אצלנו, מדהים!) הם מדברים נורא מהר, אבל שם הצלחתי

לשמוע ולהבין יותר מילים וכל מילה החזירה והזכירה לי דברים שנראים לי כל כך מזמן...

לקח לי זמן רב של בהייה בשני הערוצים כדי להבין למה משונה לי כל כך שהם בדיוק כמונו,

כי בזכרון שלי, רומניה היא מבוגרת הרבה יותר , ואפילו זקנה.

כי כך אני זוכרת את זה מהבית.

ההורים שלי.

הסבתא שלי.

וגם הצבעוניות משונה לי כל פעם מחדש, כי בפעמים המעטות שהייתי שם, לפני הרבה מאוד שנים,

הצבע השולט היה אפור ומקסימום אדום קומוניסטי חזק ומדבר בקול אחיד ואחד.

והיום, הם כמונו.

בדיוק כמונו.

ורק אני , מסתכלת ולוגמת בשקיקה את המילים שהיום אין לי עם מי לדבר אותן,

ומתגעגעת...

לא רוצה לשמוע את דו"ח וינוגרד.

לא רוצה לקרוא על דו"ח וינוגרד.

לא רוצה לשמוע את ראש הממשלה,  שמח וטוב לב כאילו המלחמה היתה מוצלחת כל כך והוא בכלל  קיבל צל"ש ,

מילל על שפיכת דמו.

לא רוצה לראות את המילואימניקים/ההורים השכולים מתוסכלים וכועסים ואת הפוליטיקאים שמריצים אותם חושבים על הספין הבא.

לא רוצה לשמוע את פרשן א' שאומר כך

ופרשן ב' שאומר בדיוק ההפך.

לא רוצה לראות את הפוליטיקאים מצד א'

ולא את אלה מצב ב'.

לא.

פשוט לא.

כי המלחמה הזאת עדיין כל כך בתוכי והמילים "סלוקי" או "רנדוריה" זורקות

אותי למקומות כל כך מפחידים

שאני פשוט לא נוגעת בהם.

עדיין.

ואולי אפילו לעולם לא...

אז אני בורחת.

בקלילות.

כרתים למשל, ה"אי של סופיה" (מבצע קריאה מהיר לקראת פגישה עם הסופרת),

אלטרנטיבה שפויה ונחוצה מאוד.

עבורי.

שבת שלום חברים יקרים שבת של להעריך ולחבק את מה שיש...