| 3/2003
בדרך חזרה שמש החלה לחמם אותי...
בוקר לא קל עבר על החברים שלי , כאן , בישרא.
הצטברות של מספר דברים ,סיום כואב של קשר, אנרגיות שפתאום נעלמו, דברים שעלו בעקבות פוסטים שאחרים כתבו. כאבים שאולי נשכחו פתאום צצו על פני השטח.
פתאום כשיצאתי מהקניון, השמש שבדרך לשם היתה קרה ולא נעימה , התחילה לחמם אותי, להפשיר ממני את הקור שנשאר בי מהבוקר.
הרגשתי שהיא שם לא רק בשבילי...
ורציתי להביא ממנה אנרגיות לקוקסטה, חום מלטף ומנחם לפלולה, אור לדגניה, אומץ לשפיות וכוח לפימייל.
אני חושבת שכשיריב פתח את ישרא , קבוצת תמיכה כזו, ואני מתארת לעצמי שישנן גם אחרות, הוא לא תאר לעצמו שתצמח...
זו קבוצה שאין בה מספר קבוע של חברים, חלקם נמצאים שם מההתחלה, חלקם באים והולכים לפי הצורך והרצון שלהם.
קוראים אחד את השני, מגיבים, גם באופן פרטי, למיילים, צוחקים, כועסים, עוקצים, לפעמים נפגשים.
וכשאחד מבני הקבוצה לא מרגיש טוב, מרגיש חלש, כבוי, פגוע, כואב, כולם שם, מיד. מנסים לעזור, לעודד, לנחם, לחבק, להיות שם.
כמו ששפיות כתב: הספה רחבה והטיפול חינם...
לעיתים ממעיטים בכוחו של העולם הווירטואלי להביע באמת את מה שמרגישים, להיות במקום "הדבר האמיתי".
כאן, בישרא, נוכחתי כמה עוצמה, כמה חום , עידוד וחיזוק יכול להגיע ולגעת ממקום "קר" כמו מחשב, מהעולם הווירטואלי, ועד כמה הוא יכול לעזור.
הוא לא "העולם האמיתי" המציאותי שבחוץ, אבל הוא נותן הרבה כוחות להתמודד עם מה שמחכה לנו שם...
אני בת מזל להיות חלק ממנו. מכם.
מחבקת את כולכם.
פמה.
*********************************************
הפוסט הזה נכתב בצהריים וכשרציתי לפרסם אותו, החליט השרת של ישרא להצטרף לשביתות במשק ונעלם...
החלטתי שאי אפשר לפרסם אותו ביום אחר ולקחתי סיכון לשלוח אותו מהבית...
| |
 עוד משהו...
ג. התקשר. לא דברנו כל היום. היה בישיבות, אחת מהן חשובה מאוד.
ההצעה שלו התקבלה על ידי האחראי. באופן גורף ומוחלט.
הוא כל כך שמח. אני כל כך שמחתי בשבילו.
ביום שישי היתה לנו שיחה עמוקה.
עליו. על תחושותיו, על המקום בו הוא נמצא.
המעגל הסגור שהוא מרגיש שמסתובב בתוכו, על חוסר יכולתו לשים גבולות לאחרים ולכן מרגיש מנוצל על ידיהם, על ההרגשה שאין לו אנרגיות.
דברנו. ופתאום עלו בו דמעות. וגם לי.
לכן כל כך שמחתי שהצעתו ותוכניתו התקבלו.
התנצל שלא דיבר איתי כל היום.
זה בסדר, עניתי.
מה שלומך היום?
בסדר...סתם כך, קצת...אבל בסדר...אתה לא כועס עלי שאני יושבת כל ערב מול המחשב?
לא , מה פתאום?
אתה לא מרגיש שאני מזניחה אותך? לא, אני לא מרגיש כך, באמת, היינו המון ביחד בשבת.
אני יודעת שאני נשאבת לשם, שאני קצת מכורה...זה באמת לא מפריע לך, כך בערב?
לא. זה מזמן לא מפריע לי אמרתי לך. זה בסדר. אם ארגיש אוציא אותך משם, בסדר?
כן. תוציא אותי...
הייתי חייבת את השיחה הזו.
| |
מין יום ראשון כזה...
שמסתכלים ממנו הלאה, למה מצפה לנו השבוע הזה, וקשה למצוא משהו שירטיט את הלב...
אבל כך זה אצלי ברוב ימי הראשון. השבוע נראה ארוך ובלי ריגוש למרות שבמהלכו אני בהחלט מוצאת את הדברים שמשמחים אותי.
אבל ביום ראשון...הכל נראה שומם, שטוח, חסר חיים...אלא אם כן אני אמורה לטוס ללונדון באותו הערב... , אבל זה עדיין לא יצא...
אני נאמנה להחלטתי לא ליפול ל"בור יום ראשון". לא לתת לעצמי להכנס לדכאון שכל כך קל ליפול אליו , שלפעמים יש בו אפילו משהו מנחם, משהו שאומר לך: זה בסדר להיות בדיכאון היום, כולם כך, גם לך מותר...
אבל אני לא רוצה...
יש לי מספיק סערות בחיים שמורידות אותי למטה לפעמים (ולראיה, בשבוע שעבר) אז החלטתי לא לתת לעצמי סיבה נוספת...
לקוח שעצבן אותי די מוקדם בבוקר והוציא אותי משלוותי (דבר שדי קשה לעשות אני מודה) הצליח להוריד לי את מצב הרוח.
איבדתי את הריכוז, את החשק לעבוד.
קראתי קצת מיילים, פטפטתי עם קוקסטה במסנג'ר (עד שהוא העיף אותי לכל הרוחות), קצת ישרא, שומעת את סלין דיון, גם ד. התקשר וכתב וכך היום עובר...
טוב. יאללה, לצאת מזה! שמעת אותי...?
אז מה היה לנו בסוף השבוע...
סוף שבוע של מנוחה, קצת ספורט (הליכה) , סרט טוב וארוע לסיום.
ביום חמישי היתה פגישה כייפית עם חברות ותיקות וחדשות, כן, והיה שם גם גור חתולים פצפון שגרם אפילו לי, לזו שאוהבת חיות בית מרחוק, לקליק בלב....
ושישי בבוקר, כמו תמיד. ד. נראה פתאום כל כך רחוק...כל כך לא מוחשי, לא אמיתי...
ארוחת בוקר ביחד עם ג., קצת שוטטות במרכז מסחרי, טעימות בחנות התבלינים המהממת ששם, ומה פמה קנתה שוב בכל החנות הגדולה והגוונת הזו? גרנולה...לארוחת הבוקר... .
בצהריים הגיע הגנן.
האדניות התמלאו בצמחי תבלין לבישול (אני יודעת שאני כמעט ולא מבשלת, אבל שיהיה, אם תיפול עלי המוזה והחשק...), לתה, פרחים עם הרבה צבעים, וגם אצלי בלב....
המשך היום היה רגיל.
יצאתי להליכה שלי.
מאז הפגישה המקרית עם ד. והסדק שהיא פתחה בתוכי, החלטתי שאני לא רוצה לפגוש אותו כך, שוב.
לא מבטי עיניים פיתאומיים בלי הכנה. לא שתי שניות של ריפרוף.
זה כואב לי יותר מדי.
אני רוצה אותו לזמן יותר ארוך. זה יכול להיות גם שעה. מספיק לי.
אני רוצה אותו כשהוא מגיע לכאן , עבורי ולא במקרה.
אני רוצה אותו.
וגיליתי שקצת שכחתי איך הוא נראה... . וזה מפליא כי הזכרון אצלי הוא אחד הדברים הטובים יותר.
את ד. אני מרגישה שאני שוכחת.
שוכחת איך הוא נראה. דמותו מתעמעמת אצלי.
אנחנו מדברים כל יום , כמה פעמים ביום, הקול מוכר לי, המראה...אני צריכה להתאמץ...
מה זה אומר?
הלכתי, נהנת משמש הצהריים החמימה, הרעש וההמולה של יום שישי בצהריים כשהאנשים מסיימים סידורים אחרונים ונוסעים הביתה...וכל הזמן יש לי הרגשה שהוא באזור והוא רואה אותי...
הוא לא היה. הוא לא ראה...
בערב היינו בסרט מקסים "קוקושקה". קוקסטה כבר כתבה עליו וצדקה בכל מילה. רק שאוסיף שבסרט ישנן רק 3 דמויות שכל אחת מהן מדברת בשפה אחרת.
למרות זאת, ובלי להשתמש ב"שפת הידיים" רוב הזמן , הם מבינים אחד את השני, מצליחים לריב, להשלים, לשנוא ולאהוב.
סרט אנושי, חם ומצחיק מאוד...
דרך אגב, אצלי אין התלבטויות...האל הסקנדינבי... או מאמא....
בשבת הכנתי את הלזאניה המובטחת לג. הבכור, אלא שכבודו הלך ללמוד למבחן מגן במתמטיקה... למראה פני העגומות אמר לי שהעיקר הכוונה ובשבת הבאה הוא מבקש ארוחה ביתית שיזכר בה בזמן הגיבוש...
סיימנו את סופ"ש בבת המצווה של בנצי, הבוס שלי , בעזריאלי, למעלה, למעלה...
ארוע מוקפד מאוד מצד אחד אבל שמח מאוד מצד שני.
בני התפוצה הזו, הרוסית , יודעים בהחלט לשמוח.
גיליתי שהבוס שלי שר כל כך יפה! הוא שר לבת שלו את השיר "איזה עולם יפה" למילים שהוא כתב...ואני התרגשתי.
וגם הביג בוס ואשתו שרו ורקדו כמעט בלי הפסקה (בני 70+).
כל המשפחה , החברים ואנחנו, העובדים רקדו כל הזמן, כולל אנשים שאם הייתי רואה אותם ברחוב, הייתי בטוחה שעוד רגע הם עוברים מן העולם הזה...
התזמורת היתה שילוב של רוסים ושני זמרים שחורים, והשיר האולטימטיבי שהושר בערב היה רגאי בשפה הרוסית ששרו הזמרים השחורים...
אין מילים.
האוכל...אח...הנוף...
ג. ואני רקדנו כמעט בלי הפסקה. עוד דבר חדש שאנחנו עושים.
אני כל כך אוהבת לרקוד...רוצה למצוא מקום לזה...
יכול להיות שיום ראשון קשה יותר ככל שהשבת שלפניו היתה יותר מהנה?
אולי.
נקודה למחשבה...
שיהיה שבוע טוב, במיוחד לשתי החברות מישרא שאצלן הוא התחיל מאוד קשה...
| |
אף אחד לא ירצה אותי...
אף אחד לא ירצה להתחתן איתי...
אני לא יודעת מתי וכיצד אבל אני ידעתי את זה מגיל מאוד צעיר.
הרגשתי שאף אחד לא באמת אוהב אותי ולא באמת רוצה להיות איתי. לא החברות שלי (והיו לי לא מעט), לא הבנים שהתחילו איתי (ולתדהמתי, בקריאה לא מזמן ביומנים שלי מאותה התקופה , היו לא מעט כאלה...) וגם לא אלה שהפכו לחברים שלי בסופו של דבר.
אני הייתי כל הזמן בכוננות.
כוננות לזה שיגלו את הבלוף שלי ויעזבו אותי...
ולכן הייתי מוכנה תמיד לכל קריאה של כל אחד, מהפחד שאם לא אבוא, יגלו שכל כך טוב בלעדי ולא יזמינו אותי יותר...
הייתי מוכנה לסבול (בגיל העשרה) חברות של כמעט שנה עם אדם קר קרח, שלא יכול היה לתת כמעט שום גילוי של חיבה, שלא לומר לי את המילים "אני אוהב אותך", אבל הוא רצה להיות איתי (מסיבה שלא היתה ברורה לי כמובן) ואני, אני הייתי מוכנה לזה בכל מחיר, עד שזרק אותי במסיבה אצלי בבית...
לא היתה מאושרת ממני, כשמושא חלומותי מכיתה י' היציע לי חברות לאחר שנה שבה לא הפסקתי לחלום עליו בסדרונות בית הספר התיכון (הוא היה ביב') רק שלאחר חודש של מיזמוזים הבנתי שהוא פשוט רצה שאני אמצוץ לו לפני שיתגייס לצבא וכשהבין שאת זה לא יקבל ממני, פשוט זרק אותי...
כל אלה רק אישרו את מה שאני ידעתי בתוכי, וגדל וצמח לממדים אדירים: אף אחד לא ירצה להתחתן איתי. אף אחד לא יואהב אותי כל חיי...
ואז הכרתי את ג.
אני לא זוכרת מתי הבנתי שכנראה מצאתי אותו. את אותו ה"אחד" שלא פחד להראות לי את רגשותיו, להראות לי אותם, לומר לי "אני אוהב אותך".
שהבנתי שהוא לא נמצא איתי כברירת מחדל.
שהוא באמת רוצה אותי. ואומר את זה.
אבל זה היה כנראה די מהר.
והוא רצה להתחתן איתי...ואני לא היססתי. לא רציתי לחפש אחרים, לבדוק עוד אפשרויות.
מצאתי אדם אחד בכל העולם שרוצה אותי, אני לא מתכוונת לפספס את זה.
ודווקא אז, הרגשתי מספיק בטוחה כדי לחכות קצת וחיכיתי עד לאחר סיום השרות הצבאי...
התחתנו. אני לא מצטערת. לחלוטין.
אבל חוסר הבטחון לא נעלם לגמרי. בכלל לא.
הוא פשוט עבר למקום אחר.
למקום שלי מול החברות שלי, מול החברים שלי.
לפחד כל כך עצום שהם לא ירצו אותי. ששוב, הם איתי על תנאי, עד שיגלו את בלוף שלי, שבוודאי שהוא שם, זה הרי כל כך ברור. וזה סחט אותי. מרר לי את החיים, התיש אותי.
וכשחברה באמת עשתה את זה, ועזבה אותי, השבר היה כל כך גדול, שלקח לי טיפול פסיכולוגי של 3 שנים כדי להשתחרר מזה ...
וזה הצליח. בהחלט. ברמה מסויימת...
כנראה שגם השנים שעוברות, נסיוניות ודברים שחווים עוזרים לזה.
אבל זה לא נעלם לגמרי, בהחלט לא.
הייתי צריכה להכנס לקשר עם ד. כדי לראות עד כמה חוסר הביטחון הוא חלק ממני.
הצורך שלי שיגיד בכל מקום, תחת כל עץ רענן "אני רוצה אותך פמה" הוא עמוק ובסיסי.
בדיקה שלי של כל דבר שאומר, או כותב, או עושה, גם הוא חלק ממנו.
השוני הוא שהפעם נתתי לו אפשרות ללכת, לעזוב, ויותר מפעם אחת, אבל הוא לא ניצל אותן.
ובוודאי ששאלתי את עצמי מדוע? . העובדה שהוא רוצה אותי לא הופנמה בתוכי עד לזמן הממש אחרון...וגם אז, הבדיקה נמשכת, הרצון להוכחות יומיומיות קיים...
וגם ההבנה.
שחוסר הביטחון שבי הוא חלק כל כך בסיסי ממי שאני , כל כך build in, שאני יכולה להתמודד ולהעלים אותו עד גבול מסויים. ואני צריכה לקבל אותו כחלק ממני ולהמשיך לחיות איתו כל חיי.
אבל לא רק לה (ונא לא לחשוף אלי שיניים...) הוא מוקדש לכולנו, לכל הנשים והגברים (כן, גם הם) שחווים חוסר ביטחון ששולט בחיינו ברמה זו או אחרת ולעיתים משתק אותנו, ומנסים לחיות ולהתמודד איתו עד כמה שאפשר.
זה אינו פוסט עצוב. להפך. זה פוסט אופטימי ומלא תקווה.
*********************************************
קשה להאמין אבל הפוסט הזה נכתב בשבת שעברה ותכננתי לפרסם אותו בתחילת השבוע.
אבל קרה מה שקרה ופתאום, פוסט שהיה כתוב הפך להיות מאוד חי עבורי. המפלצת יצאה מהמקום בו החבאתי אותה והכתה בי בכל הכוח.
כוח ששכחתי שיש לה.
החלטתי לחכות קצת עם הפוסט עד שאתאושש. עד היום. למרות שכשקראתי אותו שוב, התחלתי לבכות. העובדה שהדברים עדיין כל כך נכונים אצלי הדהימה אותי...
אני מפרסמת אותו כמו שהוא נכתב אז, ללא שום שינוי.
אולי צריך להזהר עם מה שכותבים...בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה...  .
היה לי שבוע עם הרבה עליות וירידות, הרבה רגשות.
אני מתחילה את סוף השבוע בתחושה טובה, רגועה, מצפה.
שעון קיץ מתחיל היום (אולי מזג האוויר יבין סוף סוף את הרמז...?), שמש בחוץ והגנן בא מחר לשתול לי פרחים וצמחי תבלין...
וזו כבר התחלה טובה...
שיהיה סוף שבוע של שמש והרבה הנאה . | |
 לפעמים אני באמת מאבדת פרופורציות...
ראשית אפשר לראות שחזרתי לצוויליזציה גם בעבודה.
סוף סוף.
אחרי שהמשכתי אתמול והיום בתיוקים (הערימה ממשיכה לקטון...), הדפסות, סידורים, הכנסת נתונים לתוכנה שאני מתעבת, ועוד דברים שהראו על חריצותי הרבה, אבל מצד שני, הרגשתי שעוד מעט אני מטפסת על הקירות.
מרוב שיעמום.
אני יכולה לעשות את העבודה שלי בצורה בהחלט לא רעה ואולי אפילו יותר אבל בתנאי שיש לי אפשרות לאוורר את המוח מפעם לפעם.
ויום שלם לא היה לי...
הוא התייבש לאיטו... .
עד כאן הכל בסדר. אז היכן נכנס עניין איבוד הפרופורציות שלי?
זהו.
אנשי המחשבים היו אמורים להגיע בצהריים וכשעדיין לא הגיעו התקשרתי לבדוק מה קורה ואז הוא אומר לי: הבנתי שאני צריך לחבר לאינטרנט רק את איציק ולא את כל הרשת...
ב ו ם. פטיש 5 טון על הראש.
הסברים:
איציק הוא הבן הצעיר של הביג בוס.
פרזיט. טפיל. חדל אישים. ובכלל, אישיות מלבבת...
הוא מקבל משכורת יפה מאוד, בשווי של כמה אלפי ש"ח, הרבה יותר ממני ,בא לשעתיים ביום ולא עושה כלום במשרד.
נאדה, גורנישט...
הוא אמור לדאוג לעניין המחשבים.
מרוב שהוא דואג, היינו חצי שנה בלי גיבוי לחומר שלה משרד כי הוא החליף חברת אחזקה וזה לקח לו קצת זמן...
זה שתבינו את התמונה, עם מי יש לי עסק.
מכיוון שאני מכירה את הנפשות הפועלות, היה לי ברור שאסור לי לזוז מהמשרד כדי לא למצוא את עצמי אחר כך מחוברת לקיר...
אז קודם כל נכנסתי ללחץ.
לא יאומן עד כמה שהמחשבה שאני לא אהיה מחוברת לאינטרנט הלחיצה אותי.
זה לא רק העניין שאחרת אני אשתגע כאן משעמום ומחוסר מעש.
זה לשוטט קצת באתרים אחרים, בפורומים , סתם לנקות את הראש.
זה מיילים מחברים.
זה מיילים מד.
וזה ישרא. והחברים...
מישהו יכול לתאר לעצמו איך הייתי עוברת יום כמו שהיה לי בתחילת השבוע בלי האפשרות שלי לפרוק את הכאב כאן, ובלי העידוד מהחברים?
ולא רק השבוע, בכלל, בחודשים האחרונים.
הרי אם הייתי צריכה לעבור את זה לבדי, עם עצמי, הייתי מזמן מאושפזת בבאר יעקוב... (יש לי שם קשרים... ).
אז אפשר להבין את הלחץ שלי.
זה התבטא מיד באופן גופני.
כשאני לחוצה יש לי בחילה נוראית. לא יכולה להכניס שום דבר לפה.
וחוסר שקט לשבת בשקט.
הכל סוער בתוכי.
התחלתי לעשות סיבובים במשרד...להזיז כאן, לסדר שם, העיקר לזוז.
איבוד ריכוז. לא יכולתי לעשות שום דבר פרודוקטיבי.
ביטלתי ארוחת צהריים עם ג. שהיה היום בחופש ותכננו לאכול ביחד (כן, אני יודעת, הגזמתי...) היה לי ברור שאם אנשי המחשבים יבואו ואני לא אדאג לאינטרסים שלי, אני אוכל לתקשר אתכם רק בטלפטיה....
וכך היה.
הם הגיעו. ואני לא זזתי משם.
הראתי התעניינות רבה בכל מה שקורה, שאלתי שאלות מחכימות ואינטליגנטיות () ועד שלא ראיתי את דף הבית עולה לי במחשב, לא נרגעתי...
ואז, לאחר שהם הלכו, ירידת המתח הגדולה...
שהשאירה אותי תשושה לגמרי.
אני גמורה, סחוטה...
וכל זה בגלל אינטרנט...
נו, אז אני לא מאבדת פרופורציות לפעמים...?
אבל העיקר, שיש לי אינטרנט....
כן, וגם השמש חזרה...
| |
 out of civilization...
במהלך הבוקר הלך לנו האינטרנט במשרד...פג, נגוז, נמוג (משפט מצויין דרך אגב).
למזלנו, טכנאי המחשבים שלנו הוא לידנו והוא בא לבדוק מה קורה , לאחר שוידאתי שאין בעיה בקשר, והתברר שהבעיה קשה משחשב ודורשת עבודה רבה...
אין אינטרנט היום, אולי יהיה מחר...
יכולתי רק לחשוב על התחשבותו הרבה של אלוהי האינטרנט בכך שהוא הפסיק אותו היום ולא אתמול...
אתמול בערב הייתי סחוטה. אני אוהבת להשתמש במושג "עבר עלי מכבש" אבל זה באמת כך (טוב, האמת שמעולם לא עבר עלי מכבש באמת...אולי כדאי לנסות לפני שאני זורקת סתם משפטים...;-) ).
מכיוון שלא היתה לנו פגישה עם ע. היועץ (ג. היה עסוק) הגעתי הביתה מוקדם, ושקלתי לרגע קט לא ללכת להתעמלות. גם מזג האוויר הסוער היה משקל מסויים בשיקול...
המחשבה נשארה בגדר מחשבה ובשעה 20.00 תחת גשם שוטף התייצבתי במתנ"ס מוכנה ומזומנה...
העייפות התבטאה בכך שפשוט לא היה לי כוח לעשות את כל התרגילים שגם כך ביום רגיל היא רודה בנו ביד קשה...אז נתתי לעצמי לעשות כל תרגיל כמה שיכולתי ולא נלחמתי בעצמי.
לאחר השיעור הלכתי גם לריקודי עם שבאולם הסמוך. אני רוצה לנסות את זה כבר הרבה זמן אבל פשוט התביישתי ורק עמדתי והסתכלתי.
אתמול בבוקר, עוד כשהייתי במצב מאוד רע, החלטתי שבערב אני הולכת לנסות.
אין לי מושג קלוש בריקודי עם. אבל זה נראה לי כיף אדיר.
וכך היה.
לאחר השיעור, עם כל העייפות, נכנסתי לאולם, הצטרפתי , אילתרתי צעדים, מנסה לא להפריע עד כמה שאפשר.
זה היה נהדר.
גיליתי שאני כל כך אוהבת לרקוד. גם הסלסה שלמדתי קצת, גם סתם ריקודים עם מוסיקה עכשווית.
אין לי קואורדינציה, לא מצליחה לזכור את כל הצעדים, אבל זה ממלא אותי שמחה, אושר, פשוט מרחפת...
בשבוע הבא, אשאר יותר...
כמובן שלא הייתי צריכה אתמול והיום שום הוכחה מד. שכל המחשבות, החששות והסרטים שרצו אצלי מיום ראשון אחר הצהריים ואתמול היו רק בראש שלי.
אצלו הכל היה כרגיל.
והיה טוב מאוד....
כותבת את הפוסט בשיעור, בין שיחרור המחשב אחד לשני, בין חיפוש אחד לשני.
היום היתה לנו הרצאה על מידע רפואי. התחלנו באלצהיימר וסיימנו ביוגה...
רק בריאות...
ושיחזור לי האינטרנט , מהר....
| |
טוב...
כמו שאני בוכה וכואבת בפומבי, אני גם צריכה להלקות את עצמי כך...
את בונה תילי תילים של השערות על כלום.
את מחליטה מה הוא רוצה, מרגיש, חושב כלפייך.
את מחליטה על סמך התחושות שלך בלי לבדוק עם יש דברים בגו...
את מחליטה וזהו.
כאשר הראש לא פועל, ההגיון נעלם, הלב לוקח את השלטון ליד, ובלי התנגדות בכלל...
את מריצה סירטי אימה ומלודרמות זולגות דמעות בעת ובעונה אחת.
נותנת לכאב להשתלט עליך. נותנת לדמעות לזרום ללא הפסקה.
לא מצליחה לחשוב על דבר אחר.
לא מצליחה לחשוב בהגיון.
זה משתלט עליך.
זה .
חוסר הבטחון הכל כך גדול שבתוכך, שביום יום את מצליחה, אכשהו , לשמור אותו סגור ונעול ואפילו לאבד את המפתח.
ואפילו הוא קצת מרים את הראש לפעמים, את מצליחה במהירות להוריד אותו למטה, אפילו בעזרת מכה קטנה. שידע היכן מקומו...
ואז את נכנסת לשאננות...מרוצה מעצמך...מרוצה מהדרך שהעניינים מתנהלים...מרוצה מהשליטה שאת חושבת שיש לך על הכל ושמחה עד קצות אוזנייך...
אבל לזה בדיוק הוא , חוסר הבטחון , מחכה...
ופתאום המפתח צץ משום מקום, פותח את הדלת הנסתרת והחבויה ופתאום, בלי לשים לב, בלי להבין כיצד ואיך, הוא שם, שועט בתוכך, מנהל אותך, עושה מה שהוא רוצה ומה שהוא יודע לעשות הכי טוב...
חונק אותך.
את צריכה כנראה לעבור שעות של כאב ובכי כדי למצוא את הכוח להעיף אותו בחזרה לחור שלו, לנעול אותו שוב ולזרוק את המפתח לים ...עד לפעם הבאה...
וזה מה שקרה מאתמול אחר הצהריים...
ד. התקשר. פעמיים...לא היה שום עניין.
התעכב בעבודה הרבה לאחר השעה שהיה צריך לצאת, נסע להוריו, היו לו עוד הרבה סידורים.
קורה.
לכל בן אדם נורמלי.
טוב, לפמה לא...ואז זה אומר שהיא...? כן, זה היה חיוך...
צחקנו בטלפון, עקצנו אחד את השני, דברנו על כל מיני נושאים.
שחר, אני חושבת שאת צודק, מה שכתבת לי בתגובה...
אז עכשיו אני צריכה להמשיך את היום הזה עם עיניים אדומות וצורבות, אף אדום וסתום וכאב ראש כשנראה שום כדור לא יעביר אותו.
אבל האמת? זה מגיע לי.
זה התשלום על כך שיכולתי לתת לחוסר הבטחון לצאת החוצה...
על השיעור שלמדתי.
לא להיות יותר מידי שאננה...לא לנוח על זרי דפנה...ולא לקחת שום דבר ואף אחד כמובן מאליו...
אם הייתי יכולה להדפיס את הפוסט הזה ולתלות על המקרר לעת השכחה והצורך...אבל נראה לי שהדברים לא יתקבלו באותה ההבנה מצד שאר בני המשפחה....
זהו. פמה מתחילה לעלות למעלה...
ודרך אגב, אמרתי לכם שאני אוהבת אתכם? (אם היו אומרים לי לפני שנים שאני אוהב אנשים שאני לא ראיתי בחיים שלי, הייתי בטוחה שמישהו יצא מדעתו ).
אז אני אומרת עכשיו. שוב.
אוהבת את כולכם, את כל העידוד, החיזוק, הרצון לעזור לי להבין והחיבוקים החמים...
| |
 הכל העמדת פנים ...
אני מעמידה פנים לאחרים והכי עצוב, שאני מעמידה פנים לעצמי...
חושבת שאני חזקה.
שאני שולטת במצב...
שהכל בסדר וזורם על מי מנוחות ואני שמחה, מאושרת, נהנית.
והכל טוב...
ואז בא דבר קטן. פיצפון.שמוכיח לי שהכל זה העמדת פנים אחת גדולה.
אני לא חזקה, אין לי שליטה על שום דבר ואני נופלת מלמעלה למטה בבת אחת , בריסוק אברים, בבכי עצום שלא מצליחה להפסיק אותו, בכאב גדול שכואב לי בצורה מוחשית כל כך...
יום רגיל.
מיילים, שיחות טלפון. אחת על הבוקר, עוד אחת כשחזרתי מההפסקה שלי. נאלץ להפסיק , ענייני עבודה. חזר אלי. שוב מדברים קצת, הוא מאוד עייף , שוב נאלץ להפסיק, לא חזר אלי...
לא "סגרנו" את היום... אותו חלק "פולני" שבי שכל כך צריך את זה... לאחר תקופה מאוד ארוכה בה כן נהגנו להפרד בצורה מסודרת, היום זה לא קרה...
ידעתי שהוא נוסע להוריו...ידעתי שאחר כך יהיה בדרך...היתה לי הזדמנות להתקשר...
להתקשר או לא להתקשר...מעבירה את זה בתוכי, לא מרגישה חזקה לדיי להתקשר...הוא הרי סיים את השיחה בחופזה, הוא צריך לחדש אותה, נכון? שוב, החלק הפולני, המסודר כל כך..., להתקשר או לא להתקשר...
הדקות עוברות...
אני יוצאת להליכה...הוא כבר עזב את ההורים שלו כנראה ובדרך הביתה...למה לא מתקשר?
כל הסרטים עולים למעלה:
הוא לא באמת רוצה אותך, למה סיים את השיחה כך, למה לא חזר? למה לא רוצה להפגש איתך...הוא לא באמת רוצה אותך...
יוצאת להליכה, ולא מפסיקה לבכות...
איך מפסיקים את הכאב הזה...איך מפסיקים...הפה שלי יבש, יש לי בחילה...וזה כל כך כואב בפנים...
טלפון. מקוקסטה. צריכה לשאול אותי משהו.
טוב מאוד, לפחות לכמה דקות יוצאת מתוך הכאב של עצמי ומתרכזת במשהו אחר, במישהו אחר...
הזמן כבר עבר, הוא בטח בבית...לא התקשר, לא התקשרתי...
נשארתי עם הכאב והבכי...הם לא עוברים גם בבית...אומרת לג. משהו על מצב רוח שקשור להורמונים...מחבק אותי, מחבקת אותו, שואבת ממנו כוח...
לא מצליחה היום להפריד אותו ממני, יודעת שהכאב, התהייה, העצב , חוסר הבטחון שפרץ פתאום ישארו איתי עד מחר...
עד שאקבל ממנו את המייל או הטלפון...
מה אני עושה עם עצמי...? מה אני עושה...?
(נכתב ביום ראשון 23.3.03 בשעה 20.00 נשלח אלי בדוא"ל)
**************************************************
יום שני 24.3.03
זה לא עובר.
ישנתי כמו בול עץ כי בכי זה דבר מאוד מעייף ומתיש.
התעוררתי בבוקר, וכל החבילה עדיין שם.
הכאב, המועקה, הבכי שלא מפסיק...
הייתי צריכה לשלוח לו מייל על הבוקר לעדכן אותי בכתובת הדוא"ל החדשה שלי שנאלצתי לפתוח (סיפור ארוך ומעצבן)...
אני לא מבינה למה הגבתי כך, למה אני עדיין מגיבה כך...זה כנראה לא רק עניין הפרידה מאתמול, יש כאן משהו הרבה יותר עמוק שאני כנראה מאוד מפחדת לראות אותו ולהבין את המשמעות שלו...
בסדר.
הבוסים לא יהיו עד הצהריים. הולכת לארגן את תיבת הדוא"ל - יש לי המון עבודה שם.
מישהו יכול ללחוץ על הכפתור שאני אפסיק לבכות...?
| |
 הכל שקט בחזית יום ראשון...
חשבתנם שתקבלו כאן דיווח על החזית בעיראק...ולא כך, רק בחזית של פמה עם יום ראשון....
לאחר הדכאון הקשה שעברתי ביום ראשון שעבר,החלטתי ש no more. אני לא נותנת לעצמי לרדת כל כך למטה בגלל העבודה שלי, כי משם אין משהו שמצליח להרים אותי. הפתרון במקרה הזה, פשוט לא לרדת.
החלטתי והפעם גם הצלחתי להוציא לפועל...
הדבר כנראה עוזר לי בכך הוא שסוף השבוע היה פשוט נהדר.
ביום שישי בבוקר יצאנו מאוחר לארוחת בוקר וג. הספיק גם לרוץ. נסענו למקום שרצינו לשבת בו אבל מכיוון שגם היה כבר קצת מאוחר וגם ירד גשם היינו צריכים לחכות שם הרבה זמן.
ויתרנו. אנחנו לא אוהבים לחכות לאוכל. יש עוד מספיק מקומות. ישבנו במקום אחר.
מכיוון שהיתה לנו פגישה עם הפסיכולוגית של א. היה לנו זמן והסתובבנו בקניון להעביר אותו. ג. לא אוהב את הקניון הספציפי הזה כי שם בודקים את המכונית באופן מוקפד במיוחד והוא תמיד צריך לתת הסברים ולהוציא את התעודה שלו כאילו היה מחבל בפוטנציה....
אני דווקא אוהבת את הקניון ההוא. ראיתי מספר חנויות פוטנציאליות לקניות עם פריצת מכירות סוף העונה במהרה בימינו...
הפגיעה עם הפסיכולוגית היתה למעשה להחליט על סיום הטיפול. א. החליט שהתהליך כפי שהוא מיצה את עצמו מבחינתו.
מכיוון שהוא כבר נער גדול , אי אפשר להכריח אותו להגיע לטיפול כפי שעשינו כשהיה צעיר יותר, וזה גם לא מועיל , החלטנו במשותף עם הפסיכולוגית לכבד את החלטתו.
הוא עבר דרך כל כך ארוכה מאז שהגיע אליה. וכפי שכבר כתבתי, גיל ההתבגרות עושה לו טוב. אבל מצד שני, הוא רוצה לבדוק כל הזמן עד כמה יכול להרחיק עם הגבולות שלו, ועל זה ,אנחנו חייבים להיות בפיקוח עליו, כל הזמן.
הוא בעצמו רוצה את הזה. את הידיעה שאנחנו בודקים אותו, מציבים לו גבולות ועומדים על כך שיעמוד בהם.
הוא צריך את זה ורוצה בזה...
מי שהיה הכי מרוצה מזה הוא ג. הורדת ההוצאה של הפסיכולוגית מאור מאוד מטיבה איתו......
אחר הצהריים המשכתי בריטואל יום שישי הקבוע שלי: הליכה, אמבטיה חמה חמה וארוכה, פיז'מה , ענייני טיפוח ויופי נשיים (והמבינות יבינו, ומי שלא, לא נורא...). הגעתי עם ג. להסכם שעד החדשות של השעה 19.00 אפשר לראות דברים אחרים בטלווזיה ולשמוע מוסיקה (ברוב טוב ליבו הוא הסכים לזה, היתה לי רק שעה לזה...) ואחר כך, בתאום מופלא עם האמריקאים שפתחו בהפצצות על בגדד עם פתיחת מהדורות החדשות אצלנו, ראינו הכל, בלי הפסקה, עד שברחתי למחשב ולמוסיקה שלי...
המלחמה הזו תוציא אותי מדעתי...ג. לעומת זאת שמח וצוהל כציפור שיר...הוא רואה סימולטנית את 3 רשתות החדשות העיקריות: CNN, SKY NEWS, FOX NEWS ולעיתים גם מקליט משם קטעים נבחרים...
שאלתי אותו אם הוא יצא מדעתו שהוא מקליט חדשות, והוא אמר שהוא צריך את זה באופן מקצועי ויותר טוב שאשב ליד המחשב ולא אטריד אותו בשאלות לא לעניין...
לבשל לא התחשק לי (הא, מה חדש? המשפחה כבר החתימה עצומות על העניין, אבל עדיין לא חזר לי החשק...)ויצאנו לאכול בחוץ. רק שלושתנו, אני, ג. והבן יקיר הבכור. א. הלך לחבר לראות סרט. כן, זה הגיל שהם כבר לא באים איתנו...
ג. הבכור מתחיל לצאת לאט לאט מגיל ההתבגרות ומפסיק לנבוח עלינו נביחות קצרות תוך כדי מבט מזרה עיניים. גילינו מחדש שהוא יודע לצחוק ולהצחיק...זה היה מרענן....
בכל זאת, לבקשתם הנואשת של בני המשפחה, בשבת הבאה אכין לזניה...איך אומרים, בלי נדר (ואני שונאת את המשפט הזה...).
את סוף השבוע הזה שהיתה בו גם הרבה מנוחה סיימנו עם הסרט "אדפטיישן" . הרבה סרטים אני רואה בזמן האחרון, ורובם טובים עד מצויינים. "אדפטיישן" עולה על כולם. הסרט מרתק, הסיפור קולח, אין דקה משעממת, המשחק של ניקולס קייג', מריל סטריפ והאחרים מצויין. זה סרט שנשאר איתך גם לאחר שיוצאים מהקולנוע.
אחד הדברים שקורים בסרט הוא השינוי שעובר הגיבור (קייג') וגם הסופרת (סטריפ), זה כל כך דרמטי וכנראה נגע בי במקומות מאוד עמוקים שמצאתי את עצמי בוכה בסוף הסרט, וזה לא סרט עצוב בכלל...
נרדמתי עם יו גרנט (נוטינג היל) ולונדון, בחיוך על השפתיים....
כך הגעתי ליום ראשון, בבוקר, למשרד.
אימת כל אחד, אימתה של פמה.
לא ולא...
מייל על הבוקר מד. , שיחת טלפון על הבוקר מד., והחלטה נחושה מביאים אותי לסוף יום ראשון שבו לא הרגשתי שום רגש ואפילו הכי קטנטן של דיכאון או עצבות יום א'.
היה לי לחץ בעבודה, הספקתי גם להשתתף בקבוצת התמיכה המטורפת במקצת של דגניה, לדבר עם ד., לצאת לתופרת להצר הפעם את החזיות שלי... כן, כן, גם שם זה הצטמצם... ובבקשה להוריד את החיוך הדבילי מעל הפנים...במיוחד הגברים שמבקרים בבלוג הזה מפעם לפעם...פרוט לא תקבלו......לדבר שוב עם ד. , לכתוב פוסט ו..היום הזה נגמר home sweet home...ומכאן והלאה, השבוע כבר יעוף לי...
ומכיוון שהמלחמה עדיין לא הסתיימה וברור לי שג. יעמוד על כך שהוא רוצה להמשיך ולראות אותה מתרחשת בשידור חי ובצורה סימולטנית, נראה לי שאחרי ההליכה, אני אבלה את הערב מול המחשב, במשחק המחשב הממכר שלי ובהתעלקוית על החברים בישרא....
שיהיה לנו ערב שקט.
| |
יש מתח בתוכי...
אני לא יכולה להתעלם ממנו. הוא קיים ומרגישה אותו מטייל וחופר בתוך הורידים והעורקים שלי...
אני לא בורחת מהמצב. אני לא מתעלמת. לא חיה בגן עדן של שוטים, או בת יענה לחילופין... אני מנסה להתמודד איתו. רק שאני עושה את זה אחרת לחלוטין מהדרך שעשיתי לפני 12 שנים.
אז הייתי צמודה לרדיו, טלווזיה (ערוץ 1 בלבד, ערוץ 2 בהרצה, וכמובן CNN , SKY NEWS ועיתונים.
הכל ראיתי. לא פיספסתי דבר. לא ראיון, הערכה, דיווח הכל, ראיתי, שמעתי, קראתי. גמעתי.
הייתי אם צעירה עם שני ילדים, בן 5.5 ובין קצת פחות משנתיים. ג. לא היה בבית ואמא שלי באה להיות איתי כבר כמה ימים לפני תום האולטימטום דאז אמצע ינואר 1991.
הכנו את החדר האטום בחדר השנה שלנו, הדבקתי ניילונים על החלון, הכנתי ארגז עם שתיה וקופסאות שימורים בחדר, משחקים וציורים לילדים, הערכות.
עשינו כל מה שאמרו לנו, היינו מסודרים.
הימים חלפו, התאריך התקרב, המגעים הדפלומטיים תפסו תאוצה, המתח והציפייה בארץ עלו וגברו ואז עבר התאריך.
והאמריקאים התחילו להפציץ את בגדד.
לילה ראשון היה שקט.
בלילה השני האזעקה העירה אותנו.
ומאז החלה השגרה. שגרה של חודש וחצי.
לפעמים האזעקות היו באמצע הלילה. אחר כך הוא עבר לתחילת הערב סביבות השעה 18.00. לרוב ירי אחד של טילים, לפעמים היו שנים בלילה.
ומהחדר האטום מתחילים להתקשר לכולם, לראות שהם בסדר.
לאחר 3 ימים ג. חזר הביתה והיה כל ימי המלחמה בבית. אמא שלי נשארה עוד כמה ימים ואז חזרה לביתה וממש בזמן, בשלבה הזה של קרבה ביננו, אנחנו כבר עמדנו לחנוק אחת את השניה....
חזרנו לעבודה. הייתי מורה. הבאתי את הילדים לבית הספר איתי. לא לימדתי אבל המנהלת דרשה שכל המורים יהיו שם.
ואני ביליתי את הימים במרדפים אחרי א. שרץ וזחל בזריזות בכל מסדרונות בית הספר. יום אחד אני והמנהלת פצחנו בסדרת צעקות אחת על השניה על זה שהיא חייבה גם מורים שלא לימדו לבוא לבית הספר לאות סולידריות עם אלה שכן לימדו. התוצאה של הצעקות הללו היתה שבסוף אותה השנה היא נתנה לי את הקביעות .
באחד מהערבים בהם נפלו טילים על רמת גן, סבתא שלי חטפה התקף לב. ירד גשם זלעפות , ג. לקח את אמא שלי ונסעו אליה לבית החולים. קשה לי לזכור עד היום את מה שהרגשתי באותו הלילה. כנראה שהאימה והפחד שלי היו כל כך חזקים שעשיתי את מה שאני עושה כשהכי קשה לי: מדחיקה, שוכחת...
כשהלכתי לבקר אותה למחרת בבית החולים נרעדתי כשראיתי את המקלחות לטיהור כימי שעמדו בחניה של בית החולים...
בכל ימי המלחמה אכלתי כמו מטורפת. במיוחד שוקולד. המון שוקולד. 3-4 חפיסות ליום. הייתי מפנקת את עצמי עם שוקולדים תוצרת חוץ , עטירי מילויים טעימים...
כמה ק"ג עליתי בסוף המלחמה? כלום. אפס.
המתח היה כל כך חזק שהוא פשוט השתמש בשוקלד כאנרגיה וזה לא בא לידי ביטוי בהשמנה.
לא היה לילה אחד בו לא ישנתי כמו בול עץ. שינה חזקה, ללא חלומות. אם היתה אזעקה, לאחר ההרגעה הייתי חוזרת לישון כאילו לא הפריע לי דבר.
ואני, אני תמיד הייתי כל כך מפונקת בענייני השינה...
ב 28.2 בבוקר התקשר חבר שלנו, ואמר לי, פמה האמריקאים הודיעו שהמלחמה הסתיימה.
פרצתי בבכי שכנראה עצרתי אותו חודש וחצי.
לא יכולתי לפסיק. ההקלה היתה עצומה. משחררת.
לקח לי שנים להפסיק ולהצטמרר בצפירות של יום השואה ויום הזיכרון...
האם הכל חוזר?
אני מאמינה שלא. ההסטוריה הרי לא חוזרת על עצמה.
והפעם ההתמודדות שלי כוללת מידע ענייני על המצב, הרבה הרבה מוסיקה, לשבת מול המחשב (בריחה טוטאלית), ספרים, וההליכה שלי כמובן. כן, וגם ד. מסתובב כאן ....
וגם המתח הזה...מה יקרה, מתי, היכן, איך יהיה...
אני מקווה שיהיה טוב, שקט ורגוע.
שיהיה סוף שבוע טוב לכולם.
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
