בהמשך לפוסט הקודם , לאלו  מאתמול, ולבקשת הקהל שעדיין נמצא במבוך החשוך או במערה אפלולית,  הסבר מטאפורי קצר שאולי יבהיר יותר מה קרה, לי, בימים האחרונים...

דמיינו לכם עגלה עמוסה בבולי עץ גדולים וכבדים שנערמים אחד על השני במין פירמידה גבוה וחבל קושר אותם שלא יפלו מתוכה.

העגלה נוסעת קדימה (אולי זאת עגלה עם סוס, כל אחד יכול להחליט כרצונו...) - ואני (לענייננוו) הולכים מאחוריה בנחת ובשלווה (יד ביד, מחובקים לעיתים ), ולפתע, החבל מתרופף והקשר ניתק ובולי העץ מתחילים ליפול מהעגלה .

בהתחלה לאט לאט ואחר כך במהירות הולכת וגוברת נערמים לרגלינו, ואנו, קופצים לצדדים כדי לא לקבל מכה ואחר כך צריכים לעבור אחד אחד, כמו מסלול מכשולים צבאי , כדי שנוכל להמשיך בדרך.

ובכל פעם שאנחנו מצליחים לעבור בול עץ אחד, מיד נופל אחריו הבא, וללא מנוחה ונשימה אנו ממשיכים הלאה במין מסע של  קפיצות מטורפות ...

ואתמול, אתמול נפל מבחינתי, בול עץ אחד יותר מדי...

אולי צריך להחליף את העגלה, הסוס, ההולכים מאחור, ואולי מספיק פשוט לקשור את החבל מחדש, בחוזקה...

לפעמים החיים מטיחים לנו בפנים את ההחלטה שאנחנו לא יכולים להחליט בעצמנו...

ולמרבה הפלא, אני cool as a cucumber...

חוסר אונים...

כך אני מרגישה עם חוסר היכולת שלי לתת  מעצמי לזוגיות...

אני זורמת בתוכה במין כוח של אינרציה כשאני מודעת לזה , שעכשיו, בתקופת הזמן הזאת, אני כמעט ולא נותנת , לא מכניסה מעצמי הרבה לתוך הזוגיות...

יש בזה מתן רשות לעצמך להרגיש, להיות בחוסר שליטה...אמר ע. , את שדאגת כל חייך להיות הכי בשליטה, מרשה לעצמך להרגיש חוסר אונים ,לדעת שזה גדול ממך... ואת מגלה שיש בחוסר השליטה גם מן  ההנאה...

I want to be left alone, אמרתי כשע. שאל אותי מה אני רוצה...

לתת לי להיות עם עצמי, ומתוך כך , לזלוג לתוך הזוגיות...לתת מעצמי את מה שאני יכולה לתת ...

ודברים נאמרים, רגשות נפרשים...ולא קל, אבל ממשיכים...

כאילו עבר עלי מכבש...

ג. הביא מרק וון טון...אני הולכת לאכול...בלי הרבה תאבון...

מכירה כבר את הריטואל היומי...

הבוקר מתחיל דווקא בסדר גמור.

אחרי יום ראשון, הכל נראה בהיר, צלול ויפה יותר...

מצב רוח טוב, עובדת (קצת ), מדברת, שולחת SMS, אייסי, הכל כרגיל...

אבל זה מתחיל לעלות...

ככל ששעות היום מתקדמות לקראת אחר הצהריים אני מרגישה את המתח נבנה בתוכי...

מרגישה אותו הולך וגדל לאט לאט כמו טיפות שנוטפות באינפוזיה צמודה לוריד...

מוסר מנוחה הולך וגדל...

מאבדת את הריכוז, את הסבלנות...

לא מרוצה משום דבר...

בחילה קלה מטפסת לגרון...

כשיוצאת בחמש וחצי לתל אביב, לרוב מרגישה כבר על סף בכי...

רוצה רק שהשעה וחצי הקרובות יעברו כבר...

פוגשת את ג. , כוס קפה מהיר ועולים למעלה.

לע. היועץ...

ואחר כך, לאחר שדברים עולים ומדוברים, ותחושות מציפות, מכאיבות ולפעמים מקלות, אני מרגישה כאילו עבר עלי מכבש ויחד עם זאת תחושת הקלה מרוממת משהו...

הפגישה של יום ב'...

בכל שבוע רוצה לוותר עליה...ויודעת שעדיין זקוקה לה...

אני לא מבינה איך זה שכשאני יוצאת מהספרית אני מאוהבת עד נרקיסיזם בדמותי המטופחת הנישקפת מהמראה וחלונות הראווה בדרך למכונית, וכשאני מגיעה הביתה אני לא מכירה את הדמות שנשקפת מאותה המראה בדיוק...?

פמה עם גוונים ופוני מחודש  קצר ושובב...

מצד אחד, את אומרת לעצמך, שאת בתהליך פנימי ששואב ממך את כל האנרגיות ואת לא פנויה נפשית למשהו שידרוש ממך מאמץ מחשבתי אמיתי...

מצד שני,זה נותן לך את הלגיטימציה להשאר במקום העבודה הזה , לא לעשות שום דבר בנדון ולאפשר לעצמך להרגיש רע, מבוזבזת וחסרת תועלת... 

מצד שלישי את יודעת שאם היית עובדת במשהו שהיה מרתק, מעניין, מהנה ומספק אותך היית מוצאת את הזמן, הכוחות והאנרגיות לעשות את כל הדברים כולם ולהרגיש טוב יותר עם עצמך...

ומצד רביעי (אצלי יש הרבה יותר משני צדדים לכל דבר... ) אין לך אנרגיות לעשות את הצעד הנדרש, וחוזר חלילה...

זאת המחשבה...

גבול. ערטילאי, לא ממשי. פנימי...

לא אולטימטום.

דברים נאמרו, רצונות הובהרו, מסגרת הזמן הונחה בעדינות ביננו...

והגבול , מצידי נתחם...

ובבוא הזמן אני יכולה להחליט גם אחרת, אבל אתמול הנחתי את הגבול...

זאת ההחלטה...

גם דרך ארוכה מתחילה וגו'...

(ומי שקורא את חלקו השני של הפוסט ומטיח את ראשו בקיר תוך צעקות: היא שוב לא ברורה, מצטערת, זה ההסבר הטוב ביותר שאוכל להציע כרגע...)

בשתיים עשינו הפסקה לדבר קצת על  מה עבר עלינו בתקופה האחרונה.

בשלוש חנה החלה לחתוך את הפירות לסלט.

בארבע וחצי נישנשתי את הקוטג' עם קרקרים.

בחמש וחצי חנה נשברה וסגרה את העיניים לכמה דקות, אני שתיתי את הקפה הקר שלי עם כמה חטיפוני שוקולד.

בשבע היא הלכה ואני ישבתי עם עיניים גפרורים...

בשמונה יצאתי החוצה , ממצמצת אל אור השמש העזה (גניבה מעמוס עוז, נדמה לי ) ואל ציוץ הציפורים שנשמע חזק וברור בדממה של שבת בבוקר.

לא הייתי לבד, די הרבה אנשים מסתובבים בשבת בבוקר, רובם בענייני ספורט.

נוסעת הביתה.

יש לי בחילה.

ברחה לי השינה...

לילה טוב, לילה לבן...

היה לי דווקא רעיון לפוסט ארוך  ומפורט על התחושות שלי לקראת טקס קבלת הכומתה של ג. הבכור...

אבל האמת היא, שאני לא מרגישה כלום...

מאוד רגיל.

כל יום בן שלי מתגייס.

כל יום הוא מסיים מסע של 55 ק"מ. .

כל יום הוא מקבל כומתה.

כל יום הבן שלי  מסיים טירונות והופך למבצעי....

לא. אני לא מתרגשת בכלל...

אני לא מפחדת בכלל...

אני יוצאת מוקדם ונוסעת לטקס.

פוסט רגשני ודומע יגיע בהמשך...

בסוף, בסוף היא קפצה מהחומה...ולשם שינוי עשתה את זה קצר ומהר...

טוב, זה לאחר שלאורך כמעט שלוש שעות (עם שתי הפסקות) היא לא ממש שתקה...

אבל אני ישנתי רוב הזמן...

שמעתי אותה מנדנדת, מקנאת, בודקת, מייללת, מאיימת, נשברת, מלשינה, מתחננת, רוצחת, שרה אהבה, ושוב מייללת, תוך כדי נימנום עמוק...

ולא שלא היה בסדר.

היה אפילו מצויין (כך גם אמרו הביקורות היום בבוקר...).

פשוט השילוב של עייפות לאחר יום עבודה (ושתיתי קפה לפני שיצאתי), חושך וחמימות מפיל עלי תנומה תוך שניות מעלית המסך (ואני עדיין זוכרת באחד הביקורים שלנו בלונדון, חורף ,קור אימים בחוץ, הצגת צהריים ביום שבת, sunset bulevard של אנדרו לוייד וובר,

האולם מחומם כמעט עד מחנק, ואנחנו, לאחר בוקר של הליכה בלתי פוסקת ועמידה על הרגליים, נרדמים ברגע שהמסך עלה וחוץ מפעם אחת שהתעוררתי בזמן ההפסקה וראיתי מין גרם מדרגות מפלצתי על הבמה, העברתי את כל זמן ההצגה תוך שינה עמוקה...)...

הבימוי היה נסיון להיות חדשני ולשלב מימד נוסף , של סרט קולנוע שצולם באתרים שבהם העלילה מתרחשת, ברומא של תחילת המאה ה 19, דבר שלעיתים הפריע לראות מה קורה על הבמה ולעיתים היה דווקא מעניין ומרענן...

וחוץ מזה, היו המון "אנשים יפים" עם הרבה כסף ותצוגת אופנה עילית (חברה שלי מבינה באופנה ובמחירים של האופנה הזאת, וידעה להעריך את הדברים שראינו) שהסתובבו ו"היתמנגלו" בינם לבין עצמם וגם אנחנו הרגשנו את עצמנו לערב אחד במקום אחר לגמרי...

האופרה "טוסקה", פרימיירה (כך היה כתוב בהזמנות שקיבלנו). אתמול בערב.

(גילוי נאות: אני אוהבת אופרה ואוהבת ללכת בכל הזדמנות...)

והגל הפנימי, מתחיל להתרומם ככל שהיום חולף ועובר לו...

היו שלושה ימים טובים.

מרץ, אנרגיות, תחושה טובה עם עצמי, כזאת ששום דבר, שום אדם, בשורה או ארוע יקלקלו אותה...

זורמת את הימים כפי שהם, כמו גולש בים עם גלים בינוניים שמאפשרים לו להגיע לחוף בנחיתה רכה...

אפילו מרגישה דקירות קטנטנות של שמחה, של אושר, של שלווה...

שלמות...

והיום בבוקר כאילו מישהו שפך עלי דלי מים צוננים...

מהרגע שקמתי צוללת עמוק לתוך חור שחור...

שום דבר לא קרה, מילה לא נאמרה, תוכניות לא תוכננו ובוטלו...

אז מה לעזאזל...?

יושבת במשרד מול המחשב, אבן במשקל טונה על החזה וכל מה שאני רוצה זה להתכרבל בתוך עצמי ולא לצאת...

ומתוך הדאון וחוסרת התכלית שיש בי, נזכרתי פתאום בזה  (שהוא הכיר לי אותו ) ובמין שעשוע עגמומי לאחר בדיקה קצרה עם תאריך הלידה הבנתי:

your intelectual level today is: 0%

your emotional level today is: 0%

your phisical level today is: 16%

(בחיבור התוצאה אני לא רואה 100%  אבל בספירות הרוחניות העליונות הללו זה כנראה טריוואלי...)

זהו.

אין בי שום תועלת היום...

עדיף לסגור את הבסטה וללכת לים...