הכל כל כך בהיר, לבן ובוהק באור השמש כאילו הוזז  לפתע וילון מעליה והיא יכולה לתת את כל מה שיש בה, אפילו אם גשם שהתבלבל בדרכו , יוריד עלינו ממטרי עונת המעבר , פה ושם.

והאור הבוהק נותן לצבעים שחיכו בשתיקה במהלך כל החורף את היכולת לעלות ולפרוץ , למלא את הסביבה בריקוד של גוונים עמוסים ושופעים.

הכל כל כך ,

אביב.

סוף מרץ.

צריך לתת לדברים לקרות בקצב שלהם ולחודש להסתיים בזמן הנכון לו.

אפריל.

רק מחר.

שבת שלום חברים יקרים, שבת של צבעים וריחות שהם קיטש מקסים וחיוך פנימי...

לכי לישון.

אין צורך להחזיק את העיניים הצורבות מעייפות

פקוחות בחוזקה.

העולם יחכה לך גם

מחר.

שלוש וחצי שעות שינה.

הליכה על קצה של משהו שמרגיש, בשיאה של העייפות כאילו קצות העצבים מתחת לעורי

חשופים

ושורפים מרוב

מאמץ.

שוב מותחת את היום לקצוות בלתי אפשריים.

שוב, רוצה לבלוע בו הכל,

כאילו

הרעב לא פסק

מעולם...

רמזורים  משחקים בחילופי צבעים,

כמו משגרים אותות חיים

לתוך פסי אספלט

דוממים.

מכונית צולחת נהרות של

חושך עוטף כמו פקעת צמרירית,

משייטת

בין בתים מחוברים בקורי שינה

בלתי נראים,

מצטמצמת

לנקודת אור קטנה במרחב.

רק אני וכל העולם עכשיו.

רק אני.

חצות וחצי

ברחובותיה של עיר.

כך הייתי ביום הבחירות לפני שלוש שנים. וחודשיים.

ולא בגלל שלא ידעתי במי לבחור, אלא כי לא יכלתי לבחור להיות עם עצמי.

לא יכולתי להמלט מההקבלה.

אני אדם מובהק של תאריכים.

חיה אותם אפילו ממרחק זמן תוך הקבלה בין מה שהיה ולהיכן שאני היום, כך שהתמונה שלי שם, משוטטת אבודה בתוך המון אדם צפוף והומה בקניון רמת אביב טיילה במוחי בשבועות ובימים האחרונים.

אבודה.

ויחד עם זאת מאד ברורה לעצמי.

וחוסר ההתאמה שהיו בי אז היו לעיתים קשים מנשוא.

וכך הגעתי למקום בו לא יכולתי לשאת עת עצמי , בו המשוואה , כפי שכתבתי אז בפוסט: אני + עצמי= לא טוב היתה כל כך ברורה וכואבת בפשטותה עד כי לא ידעתי לאן לשאת אותה.

והעדפתי לברוח ממנה.

ממני.

הרבה מים זרמו מאז בירקון.

דרך ארוכה מאוד עשיתי, ועדיין עושה,  במסע המחודש אל עצמי.

לפעמים טועה בשבילים ומוצאת את עצמי במקומות בהם לא תכננתי להיות.

לפעמים אוהבת ללכת לאיבוד בכוונה ולמצוא דרך שונה, אחרת.

אולי, כי אני לא מרגישה יותר

אבודה.

*****************************

בשונה מההתנהלות היום יומית שלי דווקא בענייני בחירות אין בי ספקות.

עשרים וחמש שנה אני מצביעה לאותה הדרך שמבחינתי, ממשיכה להתאים לי כמו בגד התפור במיוחד עבורי.

מרצ.

יהיו התוצאות אשר יהיו, אני אופטימית

סגר את הדלת מאחורי, התיישב ואמר:

"מה קרה פמה? מה קרה בחודש האחרון שבו נעלמת וכאילו היתה כאן מישהי אחרת?"

הסתכלתי עליו והתחלתי לבכות.

זה גומר אותם, את הגברים.

ולא משנה אם הם קשורים אלינו בקשר רגשי או בקשר עיסקי לחלוטין.

"אל תבכי" התחנן בפני והגיש לי טישיו, עיניו משוטטות בכל רחבי החדר רק לא להתקבל בברכות המים שמילאו את עיני.

ואחר כך כמובן היתה שיחה ארוכה וטובה שבה עלו דברים מדברים שונים , כשאנחנו כמובן, מתרכזים באלו הקשורים לעבודה ולמשרד.

אמרתי לו שבתחושתי הם לא רואים אותי , שם.

זאת אומרת, הם רואים אותי, את פמה , האדם, אבל לא רואים את זאת שמנהלת את המשרד.

כל אחד מבקש ממני את הצרכים שלו וזקוק להם, באופן טבעי כאן ועכשיו, ואני מרגישה במצב כזה כאילו אני הופכת לשקופה וקטנה ולאט לאט נעלמת ומתפוגגת באוויר כשהמועקה בחזה הולכת וגדלה.

עלו כמובן עוד דברים ובסוף הוא שאל אותי: איך אנחנו, במשרד יכולים לעזור לך.

ואמרתי לו.

תראו אותי.

פשוט תראו.

ובבוקר קמתי בהרגשה אחרת לגמרי.

עם אותה ההרגשה שהיתה בי בחודשים הראשונים במקום הזה, בעצם עד לפני חודש בערך.

לקח לי כמה שעות במהלך הבוקר לקלוט שמשהו נאמר לאחרים אחרי השיחה הזאת , כי בכל פעם שמישהו ביקש ממני משהו הוא דאג לוודא שאני לא עסוקה ועמוסה ויכולה למצוא זמן ומקום לטפל בו ובבקשותיו.

ואז רציתי לחבק אותם...

פנימית שוצפת וקוצפת בתוכי בא לי לברוח אל המספרים דווקא (כן, גם אני בהלם מעצם העניין...).

3:59 שעות.

שלוש שעות וחמישים ותשע דקות (רבע שעה פחות מהתכנון שלה) לקח לאחותי (הקטנה! )  לרוץ

42.195 ק"מ

ארבעים ושתיים קילומטר ו195 מטר.

מרתון שלם.

כל כולו.

מתחילתו בקולוסיאום ברומא, דרך כל העיר עצמה  ועד סופו, שוב, בקולוסיאום.

חצי שנה של אימונים מוקפדים עד לפסיק הקטן ביותר האפשרי.

מהלך שהחל לפני כמה שנים בהליכה תמימה על הליכון בחדר כושר ומשם הובילו אותה לאימוני ותחרויות טריאטלון ומשם ההחלטה ללכת על המרתון היתה כנראה די טבעית.

התרגשתי איתה  מרחוק עם ההכנות הסופיות והריצה עצמה.

ואני גאה בה מכאן ועד השמיים ובחזרה.

You go girl!

פאריז, לונדון וניו יורק מחכים לך

לרוקן תיק ישן.

לפרוש את הדברים על השולחן.

להסתכל.

למיין.

להחליט.

מה נשאר.

מה דינו ללכת.

להכניס לאט לאט את הדברים לתיק החדש.

להוציא.

להכניס שוב.

סידור כזה,

סידור אחר.

להתגעגע פתאום לישן.

להתרגל לחדש.

כמו בחיים.

ממש.

עטף אותי הבוקר כשירדתי לחדר הכושר (לאחר שלושה שבועות של העדרות שהורגשה בכל עצמותי, שרירי ועוד כמה מקומות פה ושם), והפרדסים הרי רחוקים מאיתנו בכלל.

אבל זאת רוח המזרח החמה שמביאה איתה ריחות ממקומות רחוקים וזכרונות שעולים ומכים במין ברק לבבי לשניה ואחר כך מתפשטים לתוך הגוף כמו רעם שקט מחריש אוזניים.

הביוריתמוס שלי כנראה מאוד נמוך אחרת קשה להסביר את הדכדוך שפשט בתוכי ככל שהתקדמו להן שעות הבוקר.

אלו גם הדברים הלא פשוטים עם א. הצעיר שפרשת דרכים נפרשת למול עיניו ועיננו.

זאת אולי גם הדרך שלי, של הגוף/נפש שלי לאגור את הכוחות הדרושים לימים שיבואו.

אני אדם אופטימי, אמרתי השבוע, מאמינה ביכולת שלי/שלנו לפתור דברים שלפעמים נראים אולי בלתי פתירים.

רק שלפעמים אני צריכה למצוא מחדש בי את הכוח...

ואחותי נחתה הבוקר ברומא  (לאחר חילופי משמרות ביננו לפי כל כללי הטקס) רק שבניגוד אלי, היא הולכת לרוץ אותה (מרתון רומא) ולא ללכת בנחת...

שבת שלום חברים יקרים, ריח פרחי הדרים עדיין נישא באוויר ועם ריח כזה מרה שחורה היא בלתי חוקית בעליל...

מה שכמובן הוסיף לפריקית רכבות שכמותי, ערך מוסף לטיול כולו.

בסופו של היום התבררו הדברים הבאים:

איטליה היא מדינה של רכבות לא פחות מכל אמצעי תחבורה אחר, ועל עניין זה עוד ארחיב.

לרכבת ישראל אין מה להתבייש ברכבות שלה מול הרכבת איטלקית הרגילה אבל מול eurostar Italia מחוויר גם הקרון החדיש ביותר שלנו .

הרכבות שם חשמליות כולן וזה כנראה מאוד עוזר לאיכות הסביבה אבל מרשת את הארץ כולה בחוטי חשמל על כל הר, עמק ומישור נרחב (דוגמא אפשר לראות בתמונה האחרונה, למטה) .

הכרוז לא מז... את השכל ברשימה בלתי נגמרת של התחנות אליהן הרכבת תגיעה, הגיעה ומגיעה ולאן אפשר לנסוע מהן הלאה, מצד שני בהתחשב בגודלה של הארץ , הרשימה כנראה לא היתה נגמרת אפילו בנסיעה של שש שעות כמעט ממילנו לנאפולי ביורוסטאר...

וחוץ מזה, מבחינתי אפשר היה לנסוע את כל הטיול הזה ברכבת.

אבל אני לא דוגמא...

פירצה.

סוג של פנינה שמשמרת את אופיה ויופים של הבניינים בה יחד עם חיים יומיומיים עכשיווים לגמרי.

כי עיר יכולה להיות להיות פנינה ארכיטקטונית ואומנותית מדהימה ביופיה המשמרת את עברה,  אבל אם היא לא מאפשרת לאנשים לחיות בה את חיי היום יום של הוווה , היא עלולה להפוך למשהו עקר וחסר חיים.

ולא כך הוא הדבר שם.

גם כאן מצאתי את החיבור של אותה הילדה ששמעה באוזניים צמאות, את הסיפורים הבלתי נגמרים על האדריכלות, הפסלים והציורים של העיר.

אז למוזיאון האּוּפיצי לא נכנסנו אבל את מרכז העיר עד הנהר והגשר חרשנו מכל הכיוונים האפשריים.

באופן בסיסי בגלל אופן וצורת העבודה לקח לכל בניין להבנות במשך עשרות ואפילו מאות בשנים. זה נראה על גבי המבנה עצמו והופך אותו , בסופו של דבר, למשהו שהוא לעיתים עוצר נשימה ממש.

כמו הדוֹמוֹ , למשל.

שנבנה כדי להיות לבניין גבוה כל כך שאנשים יעצרו את נשימתם כשיכנסו פנימה וירגישו את גדולת האל ועוצמתו (וזאת אכן ההרגשה, בלי קשר לאל אליו התכוונו בוניו ולאל או לכוח עליון זה או אחר, שאליו מתייחס המבקר דהיום).

ותקרתו הגבוהה והמצויירת

תקרת בית הטבילה שמול הדומו שמצויירת בצבעי זהב בעוד המבנה עצמו די צנוע ואפילו פשוט בהשוואה לפאר המקושט עד לעייפה של הדומו עצמו.

הפלאציו ווקיו שהיה הבניין אותו בנו בני משפחת מדיצ'י (שבעצם בנו או עבורם נבנו כל הבניינים באותה התקופה) ובו קיבלו את קהל דורשי טובתם או חסדם

ובחזיתו עומד, בין שאר הפסלים, דוד (העתק אבל נראה מדוייק להפליא)

 (ואת התמונה הזאת לא הקטנתי... )

המבנה המקורה שליד הארמון, שהיה מקום מפגשם של המשפחות המיוחסות של פירנצה באותם הימים, ויכולתי רק להסתובב בין הפסלים העשויים משיש לבן (למעט פסלו של פרסאוס מחזיק את ראשה של מדוזה) ולדמיין את השיחות, הרכילות , התככים וקולות הצחוק שנישאו בחלל המבנה.

וכמובן, כמו כל עיר שמכבדת את עצמה, גם פירנצה בנויה לגדותיו של נהר (האֶרנוֹ) ועליה נטויים גשרים שמחברים את שני צדדיה, והישן מכל הוא ה "פונטה ווקיו" שעליו בנויים בתים וחנויות ונחשב לכל כך מיוחד עד כי גם הגרמנים מהצד האחד ובעלות הברית מהצד השני, הקפידו לא להפציצו יותר מדי לשמור עליו כמעט בשלמות, לאורך המלחמת העולם השניה.

ופירנצה זאת טוסקנה וכמו ציור היא נראית מבעד לחלון הרכבת כשנוף שט לו במהירות ומתחלפים להם הצבעים (ואפשר לראות בצד שמאל דוגמא לעמוד חשמל שמזין את הרכבת לאורך הדרך כולה).

 ואוכל.

בוודאי שהיה גם אוכל.

וקניות (אם מישהו דאג... ).

עוד מעט...

בסיפורי רומא , כי ההווה צפוף לי יותר מכפי שאני יכולה להתעלם ממנו.

וניסיתי.

באמת שניסיתי.

זה מגוון של דברים שכולם מסתכמים בסופו של דבר בתחושה, בידיעה, שהתקופה הזאת אינה תקופה של עליצות משובבת נפש בחיי.

אם זה מקום העבודה, שמדהים לראות איך המקום השתנה לו תוך חודשים ספורים ממש ואיך האנרגיות השליליות עושות שַמוֹת במה שהיה פעם כל כך טוב ומאיר ומרומם נפש.

ואם זה א. הצעיר שנמצא בתוך משבר לא פשוט לו , כשהוא מותח את גבולותיו וגבולותנו מתוך רצון לבדוק כנראה, עד כמה אנחנו מוכנים לאחוז בו שלא יפול ולא משנה עד כמה הסימנים הכחולים של בעיטותיו (הווירטואליות) ניכרים בנו.

ואם אלו שאריות של החוויה הלא פשוטה אך המכוננת שנפל בחלקי (איתרע? ) לחוות לפני כחודש.

ואם זאת רק התחושה שכרגע, הכל עומד במקום.

ההבדל בין העכשיו לעבר הוא בדרך שבה אני מקבלת את התקופה הזאת.

מתוך ההבנה שלמדתי דרך הטאו הסיני שמהלכם של הדברים בחיינו דומים למהלכם בטבע.

עם תקופות של פריחה וצמיחה שלאחריהן באה, באופן טבעי, תקופה של נבילה, של קמילה, של סיום.

ושוב צמיחה.

וחוזר חלילה.

ומתוך ההבנה הזאת, אני נושאת את התקופה הזאת  בקלות רבה יותר כנראה.

כשחלק בתוכי חי את ההווה ויכול להינות מהדברים הקטנים שבו (וההנאה מההטיול ברומא היתה הוכחה ברורה ליכולת הזאת) וחלק אחר שבי, ממתין תוך כדי מחשבות, שיחות ואפילו פרצי בכי פה ושם שעושים את מלאכת נקיונם הפנימי ומפנים מקום לנשימה עמוקה, לסיומם של הימים הללו ולימים שיגיעו אחר כך.

וחוזר חלילה...