של חודש תמים חזרתי לקרוא.
לפני חודש בדיוק, כשהיינו בים המלח התלבשתי על "נער החידות ממובאי" וגמרתי אותו תוך יום וחצי מענגים.
ואחר כך, כלום. שום כלום.
שום רצון לקרוא.
שום צורך לטבוע בתוך ים של מילים, לשקוע לתוכן ולהיות במקום אחר לגמרי.
חודש שלם לא הרגשתי את הרעב הזה, למילים.
אני רואה יותר מדי טלווזיה, אמרתי לעצמי לפני כמה ימים.
ולא שאני רואה כל דבר שזז, להפך.
אני מאוד בררנית.
אני רואה רק גופות.
גופות מתות בסדרות כמו CSI וחוק וסדר למגוון השנים והמקומות שבהן הם מתרחשות,
גופות חיות (מאוד) במגוון סדרות ראליטי שלא נתחיל למנות אותן כאן ועכשיו.
אבל מגוון הגופות הוא כל כך גדול ורחב שמצאתי את עצמי רואה המון טלווזיה.
המון.
ולא קראתי.
וקצת התחיל להפריע לי, אבל רק קצת.
חיכיתי.
כי ידעתי שכשהרעב הזה למילים יגיע שום גופה,
חיה או מתה (ומאופרת להפליא) לא תמנע ממני להתעטף בהן
ולשקוע בתוכן.
ואתמול זה קרה.
הגופות עדיין שם, כולן, אבל גם המילים.
ויש זמן ועת לכולם...
שבת שלום חברים יקרים, עם כל מה ואיך שאתם אוהבים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
) וזה נותן לכל העניין מימד נוסף ומיוחד.