| 4/2003
אני לא זוכרת מתי זה התחיל
הרצון לדעת מה היה שם, הרצון להבין איך זה היה יכול לקרות. איך עם שלם , מהתרבותיים שישנם, הפך למכונה רצחנית...
יחסית ליהודים בארצות אחרות באירופה, ליהודי רומניה היה מזל. לא שהחיים שם היו סוגים בשושנים, אבל ההצטרפות שלה למדינות "הציר" מענו, לפחות בהתחלה את כניסת הנאצים למדינה והשאירו את העבודה לפשיסטים המקומיים , שהיו פחות חדורי תודעת החריצות הגרמנית הידועה.
המשפחה שלי לא נפגעה. לא היו במחנות ריכוז, לא מפוגרומים.
אבא שלי נאלץ לעזוב את בית הספר ולעבור לבית הספר היהודי ולמעט עבודות כפייה בטיאטוא רחובות, החיים נמשכו פחות או יותר באופן רגיל, עד כמה שאפשר לדבר על רגיל בזמן מלחמה.
כך היה גם אצל אמא שלי.
היו לי סבים וסבתות. לא שמעתי ולא גדלתי על סיפורים משם....
אז מהיכן זה בא?
אולי מהדבר הזה, שראיתי יום אחד, רשום על היד של בעלה של דודתי ושאלתי את אמא שלי בתמהון: מה זה?
ש...ש...היא אמרה לי, הוא היה בשואה, הוא היה באושוויץ...
זה היה מין סוד כזה, שלא מדברים עליו, והוא הופך לגדול ועצום.
אז אולי שם זה החל, או בגלל יום שואה זה או אחר , אבל מצאתי את עצמי בגיל צעיר יחסית, תחילת שנות העשרה , מתחילה לקרוא כל דבר שכתוב בעברית על נושא השואה, ואחר כך, על הנאצים ועל מלחמת העולם השניה.
לפעמים היו תקופות שלא קראתי שום דבר חוץ מזה.
קראתי ספרי הסטוריה, רומנים, יומנים...
קראתי ספרים שהיו קשים ומסובכים מדי עבור נערה צעירה, קראתי ספרים שאסור היה לתת לי לקרוא ("בית הבובות" של ק. צטניק...) וגרמו לי לחלומות זוועה בלילות...
לפעמים התאורים בספרים, ביומנים לא היו כל כך קשים, ולפעמים זה היה אפילו נראה קצת כייפי...קשה, אבל לא נורא...והייתי מדמיינת לעצמי איך הייתי מתנהגת אם הייתי חיה אז, שם...?
ניסיתי להבין את האנשים. ניסיתי להבין איך נאחזו בחיים בכל הכח, קמו בבוקר, הלכו לעבודה, , המשיכו להנשא ולהקים משפחות, ניסו לשמוח, עשו כל דבר שנתן תחושה של נורמליות במקום הכי לא נורמלי על פני האדמה.
ב"פלנטה האחרת".
ניסיתי להבין את אלה ששתקו, ניסיתי להבין את אלה שחשבו שעל ידי שיתוף פעולה מסויים עם הנאצים יוכלו להציל כמה שיותר אנשים, ניסיתי להבין את אלה שהחליטו להאבק ללא שום סיכוי אמיתי...
ראיתי גם סרטים. כל יום שואה, הייתי יורדת לשכנים (לא היתה לנו טלוויזיה) וצופה ערב שלם בתוכניות. בולעת בעיניים את התמונות.
מנסה להבין.
מנסה להרגיש...
לא הצלחתי לגמרי. אני לא חושבת שאפשר באמת להבין אם לא היית שם.
אני חושבת שהבנתי איך עם יכול להפוך די בקלות ובמהירות למכונת מוות. עם מנהיג מסוג מסויים, בעיתוי מסויים, שיטת שלטון מתאימה ושטיפת מוח מאסיבית.
זה כל מה שצריך.
וזו צריכה להיות האזהרה שלנו, גם לעצמנו....
***********************
עברו שנים.
יום קיץ בהיר וחמים. אני מסתכלת על הבן הבכור שלי, ששוכב ערום ומצחקק על השידה, מחכה שאחליף לו חיתול.
ופתאום, כמו ברק, הייתי שם...בגטו, או במחנה, מנסה לשרוד, מנסה לשמור את הילד שלי בחיים...
זה היה כל כך מוחשי, זה היה כל כך חד, כל כך ברור...
ואז ידעתי.
אני חייבת לתפוס מרחק מהשואה...כשיש לנו ילדים, הדברים נראים אחרת. מפחידים הרבה יותר.
ומאז אני צופה מרחוק.
יום אחד אסע לראות את המחנות, עם ג. בעלי, שנוסע כל שנה מטעם העבודה (לא הוא לא מורה...), פוחדת מזה נורא, אבל רוצה ויודעת שחייבת...
| |
את יודעת שאת מגזימה...
אבל אני לא יכולה לשלוט בזה...
מרגישה מהבוקר מועקה.
בעצם, לייתר דיוק, כבר כמה ימים. כשמסתכלת על הערימה של הטפסים שצריכה להקליד.
מרגישה את הלחץ הזה בחזה...
דוחה מיום ליום, כל פעם בתירוץ אחר. ואת לא טיפוס שדוחה דברים...כשהיו לך לבדוק מאות מבחנים היית מתיישבת על זה מיד עד שמסיימת אותם.
כך גם דברים אחרים... מטלות לא נעימות צריך להרוג כשהן קטנות. זה המוטו שלך בחיים...
אז מה קורה כאן?
זו בסה"כ תוכנת מחשב מטופשת.
ואני, אני מסתדרת עם מחשבים מצויין. וגם עם תוכנות. לא מפחדת מהן, אוהבת ללמוד לבד, לנסות, לטעות, להבין.
וכאן זה לא מסתדר לי...
כל פעם שיש לי חומר להקליד לתוכה, אני שמה בצד, ואז הערימה גדלה ותופחת, ובכל פעם שאני מסתכלת עליה בצד, אני מרגישה שמשהו תופס לי את הגרון...
ואז כשכבר אין ברירה, אני מתלבשת על זה, בחיל ורעדה, רואה , כל פעם מחדש, שהשד ממש לא נורא כל כך, ומבטיחה לעצמי שבפעם הבאה, אני לא אדחה יותר, אטפל מיד וכך זה לא יתפוס אותי בגרון....
no way.
לא הולך...לא עומדת בהחלטה הזו...
הערמה שוב מצטברת...שאלות נשאלות לגביה...
אז היום לא היתה לי ברירה, והתחלתי...נו, כמובן, השד לא נורא וגו'...איזו הקלה היתה לאחר מכן...
אפשר לחשוב...כולה תוכנת מחשב מטופשת...תוכנה שקשורה במספרים...להנהלת חשבונות...
וזה, התחום הזה, מפחיד אותי פחד עמוק, קמאי, בלתי נשלט... .
המזל שלי, שאנחנו עומדים לסיים בקרוב את העבודה עם התוכנה ... .
וזה, זה בטח מראה על משהו אצלי שאני צריכה עוד להכיר, ללמוד ולנסות לפתור...עם הזמן...בנתיים, בחלומותי, התוכנה רודפת אחרי עם כל הטפסים, המספרים, התעודות, הקבלות והחשבוניות... הצילו !!!  .
| |
יום הפוך...
יוצאת מהעבודה קצת אחרי 17.00. יודעת שמחר (היום) לא אגיע (הם עדיין לא יודעים...) ורוצה להשאיר דברים סגורים.
בדרך טלפון מד. "רציתי לתפוס אותך לפני שתגיעי הביתה..., שיהיה לך קל...אתקשר מחר בבוקר..." המממ....
מרגישה איך הימים האחרונים יוצאים ממני, איך הכאב, המועקה, הפחד שהיו בתוכי עד שהחלטתי ועד שדברתי, נמוגים.
מרגישה קצת בהיי. תהליך טבעי אצלי כשאני "עולה" בחזרה...
יוצאת להליכה ארוכה כדי להרגע, כדי שאוכל לישון קצת לפני הלילה...
ארוחת ערב, קצת ישרא, מקלחת, לישון...
ב 20.30 בערב...
טוב, נו, עבר קצת זמן מאז שהלכתי לישון בשעה כזאת...לא נרדמת.
טלווזיה.
נירדמתי...
22.30. צריך לקום...אני לא מאמינה שזה קורה לי...מתה לישון...קמה, שוטפת פנים, מסתכלת על עצמי בראי, מישהי מטושטשת מסתכלת עלי בחזרה...מתה לישון.
קפה. קצת ישרא ביחד עם הקפה...הולך טוב ביחד...
23.30, בדרך. משונה לי. לרוב בשעה הזו אני בדרך מ. ולא בדרך אל. ללילה ארוך ללא שינה.
איך אחזיק מעמד?
לקחתי לי בננות, תפוחים, חטיף שוקולד לאנרגיה זמינה ומיידית.
הרחובות ריקים, שקטים. כולם עושים את מה שצריך לעשות בשעה הזאת...לישון !
מגיעה.
התארגנות. 24.00. מתחילים.
יש אנשים בלילה שלא יכולים לישון...הם לא יכולים לקרוא, לראות טלווזיה, לשמוע מוסיקה. הם לא יכולים לישון...
יש אנשים שהלילה עבורם אינו שמיכת פוך שעוטפת אותם בעדינות ומעבירה אותם עד הבוקר...
יש אנשים שבלילה יוצאים אצלם המפלצות שאותם הם מחביאים במשך היום.
יש אנשים שהלילה עבורם הוא אוייב שצריך להתמודד איתו לבד עד הבוקר...
04.00. שבירה ראשונה.
חייבת להניח את הראש קצת...העיניים נעצמות לי. חייבת.
אוכלת בננה אולי זה יעזור...לא.
חייבת להניח את הראש...כמה דקות...שומעת את לאה מדברת מרחוק, נעה וצפה בין נימנום לשינה עמוקה של כמה דקות.
ממשיכים.
קצת לפני 05.00. יוצאת החוצה לראות אם הזריחה מתחילה...אם ערה בשעה כזו, לפחות נראה את הזריחה...עדיין לא. חושך מוחלט בחוץ. החושך שלפני הזריחה. שקט. חוזרת.
06.00. פתאום שקט. אין טלפונים. שבירה שניה...שוב מניחה ראש על השולחן, מיד מרגישה את השקיעה לתוך נימנום עמוק...בום, עולה למעלה...
שוקולד. שוקולד לאנרגייה מיידית...
שקט. שקט. שקט...
שתי שיחות אחרונות.
08.00 זהו. סיימתי את הלילה...
יוצאת החוצה. השמש מכה בעיניים. הרחובות מלאים אנשים. ממהרים לעבודה. עושים ספורט. ילדים ממהרים לבית הספר. מכוניות, פקקים...
עולם רגיל. העולם הרגיל.
מגיעה הביתה.
מודיעה בעבודה שאני חולה. מקלחת. מחשיכה את החדר. נכנסת למיטה. עוצמת עיניים. אני כבר לא כאן...
10.30.- על הקו....
12.30. בוקר טוב. השכמה.
יום הפוך...
| |
כשהיינו אצל ציפי
הפסיכולוגית של א. לפני שבועיים ולמעשה דברנו רוב הפגישה עלי, התהליך שאני עוברת וכיצד הוא משפיע על א. אמרתי לה שאני מבינה עכשיו מהיכן לקח א. את הדרמה שבו, את מגוון הרגשות ואת העוצמה שלהם.
ממני.
כל השנים חשבנו שזה משהו שמחבר אותו לאמא של ג. שהיתה שחקנית תאטרון בחו"ל ומכאן היה בה משהו מן הדמה.
האדם האחרון שחשבתי/חשבנו שזה בא ממנו הוא אני.
ועכשיו אני מגלה שוב ושוב את מימד הדרמה שבתוכי, או כמו שציפי אמרה, עוצמת הרגשות שאותם אני חווה...
כשזה משהו שמסב לי שמחה, הנאה או אושר זה חזק מאוד. כשזה משהו שמסעיר אותי, מזעזע אותי, גורם לי לכאב, אני יוצאת מזה מותשת...
וזה לא משהו שאני יכולה להחליט על העוצמה שלו. זה בא מתוכי. בתוכי....
כבר אחר הצהריים והסערה מאתמול לא פסקה אצלי. מועקה בלב...ולכאורה, אין שום סיבה... הכל בסדר, הכל כשורה קפיטן , שורה מתוך ספר עלום שאני לא זוכרת את שמו...
הכל בסדר פמה. אבל המועקה לא עוזבת אותי...
אולי כי מישהו (אני?) מנופף במשהו מולי ואומר לי: טיפשה, תסתכלי מה שקורה איתך...
אולי כי אני מפחדת להסתכל...אני עדיין לא רוצה...
אני עייפה ...
*************************************************
אני לא מוכנה לצאת לסוף השבוע במצב רוח כזה אז נקטתי באמצעים הבאים:
פגישה עם קוקסטה למסע קניות בקניון.
ההליכה בלילה, בחושך תוציא ממני את שאריות הסערה.
תכנון לארוחת בוקר כיפית למחר במקום חדש.
אולי טיול בשבת, למקום עם ירוק ופריחה...
לחשוב על דברים שעושים לי טוב: חברים, סופשבוע, "כתם", הגינה הפורחת, הספר שהתחלתי לקרוא "הסוד"...
לדבר עם ד.
ולחכות שזה יעבור... (קצת עייף...).
**********************************
על מי אני עובדת? למי אני משקרת?
לעצמי? גיבורה קטנה מאוד...
אז הינה:
אני רוצה אותו, אני מתגעגעת לראות אותו, לפגוש אותו, ל...מה שלא יהיה...
זהו. כתבתי.
עכשיו נמשיך הלאה...
יהיה טוב...
| |
אני מנסה להבין למה...
זה לא היה ד.
כמו שתארתי לעצמי, הוא חזר מחו"ל אתמול בערב ולא יצא מהבית.
טוב. את זה הבנתי היום בבוקר לאחר מייל ושיחת טלפון איתו (אפילו שאלתי אותו אם יש לו "תאום" ואמרתי לו שחשבתי שראיתי אותו).
אבל לא זה מה שחשוב.
אני מנסה להבין מדוע הגבתי ואני עדין מגיבה כפי שהגבתי.
מדוע ההרגשה הזו של אגרוף בבטן, מדוע ההרגשה שהבטן מתהפכת לי. מדוע ישבתי אתמול בערב כשאני בוכה ורועדת בכל הגוף?
ובלי שום קשר לאם הוא באמת היה שם או לא.
התגובה שלי. זה מה שאני מנסה לבדוק....
זו החרדה המפגישה המקרית ? זו הכמיהה לפגישה שלמרות שהנחתי אותה בצד, והיא כבר לא המטרה המרכזית עבורי, היא עדיין קיימת? זה הלב שלי שאומר לי: פמה , את מרגישה מה שאת מרגישה ותפסיקי להדחיק את זה?
היה לי כל כך טוב בשבוע הזה, בלעדיו.
היה לי טוב כשהוא היה רחוק...היה לי טוב כי ידעתי שלא יהיו הפתעות...
היה לי טוב כי ידעתי שהוא יחזור היום.
והיו לי גם חששות... אולי דווקא בחו"ל, רחוק ממני, חשב עלינו והגיע למסקנות מסויימות? אולי הקרבה עם אשתו? הביחד?
הרשיתי למחשבות הללו לטייל בראשי, לא הברחתי אותן, הסתכלתי עליהן ואמרתי לעצמי: מה שיהיה , יהיה טוב. אני אכאב ואני אתגבר.
אני לא מפחדת.
הבטן עדיין מתהפכת בתוכי, גם עכשיו...
למרות שדברנו כבר מספר פעמים.
היה לו טוב בחו"ל, לא היו מחשבות והחלטות הרות גורל... אצלנו אין שינוי. לשום כיוון.
מה שהיה הוא שיהיה...חברות. ידידות.
ואני לא למטה, לא נפלתי. לא כואבת. בוכה אבל לא כואבת...
רק נסערת...
| |
זה שונה אבל כל כך דומה...
לפני מספר שבועות התחלתי לקרוא את הספר "למאטיס יש את השמש בבטן" של יהודית קציר. ולא הלך לי.
קראתי לאט. לעיתים רחוקות. קוראת עמוד אחד או שניים , מפסיקה. חוזרת באי חשק לאחר מספר ימים...ללא הנאה, ללא התשוקה הזו שמושיבה אותי עם ספר בלי רצון להפסיק אפילו כדי לאכול או ללכת לשרותים, התשוקה שחזרתי להכיר אותה לאחר כל כך הרבה שנים...
ולא הצלחתי להבין מדוע.
מה יש בספר שמונע בעדי לקרוא אותו...
החלטתי שהבעיה היא בי. העיניים. אני כנראה צריכה משקפי קריאה ועד אז, קריאה מסבה לי אי נוחות ואני נמנעת.
היה בזה משהו מן האמת כי באמת ראיתי שלא נוח לי לקרוא. אבל את העיתון, את החלק הראשון קראתי בכל יום, ולעיתים קראתי גם את "מסע אחר" או "נשיונל ג'אוגרפיק"...
עזבתי את הספר.
לא התחלתי אחר. חיכיתי...
"אישה צעירה פוגשת גבר...בהתחלה היא אינה אוהבת אותו. אחר כך היא אוהבת יותר מדי...". המשפט הזה מטייל לי בראש כל הזמן...אני נמשכת אליו שוב ושוב וקוראת אותו כמו מנסה להבין משהו...
ולא מצליחה לחזור לקרוא את הספר...
לפני שבועיים, ביום שישי בבוקר, הלכתי לאופטיקאי ותוך 5 דקות אמר לי שאכן אני צריכה משקפיים לקריאה. יהיו מוכנים תוך מספר ימים.
בערב החג ג. בעלי הביא לי אותם הביתה...
בחופש חזרתי לקרוא בספר. קראתי אותו בבת אחת, כמעט בלי הפסקה עד שסיימתי אותו היום.
והבנתי. הבנתי מה עצר בי, מה עצר בעדי להמשיך לקרוא אותו אז.
זה היה שונה, אבל דומה מדי לקשר שלי עם ד. אני מצאתי קווי דימיון חזקים מידי.
ולא יכולתי להתמודד עם זה, אז.
כנראה לאחר שהגעתי להחלטה שאני מחזירה את הכוח שבי, יכולתי להתמודד עם הספר. להתמודד עם הסיפור ועם הסיום שלו שם.
וזה שגם האמא של הגיבורה מתה מסרטן היא רק תוספת...
הסיפור כל כך שונה וכל כך דומה...חיברתי אותו אלי...
הרפלקסולוגית אמרה לי בפגישה הראשונה שיש לי אינטואיציות חזקות שאני פשוט לא יודעת להשתמש בהן...לא ידעתי אז למה היא מתכוונת.
היום אני יודעת קצת יותר...
(יום שלישי 22.4 שעה 19.45 נשלח אלי בדוא"ל)
***********************
זה שונה אבל כל כך דומה 2
הלכנו לסרט "אהבות פתוחות". סרט דני (התחלנו להנות מאוד מסרטים זרים, עדיפות לסקנדינביים...) שמדבר על הדברים הבלתי צפויים בחיים וההחלטות שנלקחות עקב כך, ובמקרה הזה, בין השאר, על התאהבות באחר תוך כדי הנישואים והתוצאה של זה...
להפתעתי הרבה הסתכלתי בסרט ממרחק. לא הרגשתי הזדהות או קרבה בשום רגע. לא תחושה של דז'ה וו לא בכי לא כלום.
כאילו זה לא שייך אלי בכלל...
אפשר לומר שראיתי את הסרט בצורה מדעית קרה ומחושבת...
כל הזמן חשבתי איזה מזל שאנחנו, ד. ואני, נזהרים כמו מפני אש מכל דבר שעלול להפיל אותנו...הקשר מנותב באופן מוחלט רק לזמן שבו אנו בעבודה...אחרת קל מאוד לעשות טעויות...ליפול...
זה מתחבר למה שסיפר לי ג. על חבר טוב שלנו...נשוי כמובן, שנמצא בקשר, לא בפעם הראשונה, מחוץ לנישואים...ושם יש טלפונים, והודעות SMS גם כשהוא בבית, עם אשתו...ואני, אני חשבתי, תודה לאל שאנחנו, וד. אפילו יותר ממני (אני הייתי מוכנה להסתכן פה ושם...), נזהרים, נזהרים מאוד...
מצד שני, בהכרותי עם עצמי, דווקא הראיה הכאילו אקדמית של הסרט, היא הוכחה לעד כמה הוא כן נוגע לי, נוגע בי...
ואז החלטנו, בדרך הביתה, להכנס לסופר כדי לקנות פופקורן לא. הצעיר שרצה לראות את הסרט "מטריקס". ואיך שאנחנו עומדים לפסוע פנימה, אני רואה אותו. את ד. ז"א אני בטוחה ב 90% שזה היה הוא.
זה היה כמו בסרט. אנחנו מתקדמים לכניסה, והוא יוצא משם במהירות עם עציץ ביד...הסתכלתי, לא הזזתי את העיניים, הרגשתי שהכל זז בסלואו מושן... הוא היה גבוה יותר ממה שזכרתי, וגם לא הסתדר לי שהוא לפני יציאה (היה לבוש אלגנטי) כי רק אחרי הצהריים חזר מחו"ל.
רעדתי בכל גופי. סערה פרצה בפנים ונרגעה רק אחרי שישבתי ליד המחשב והתחלתי לבכות...ולכתוב כאן.
עד שנרגעתי.
מעניין אם באמת זה היה הוא...
(יום רביעי 23.4.03 שעה 22.40 נשלח אלי בדוא"ל)
| |
תשובות לשאלון השבועי
את אוהבת את השם שלך?
היום כן, בהחלט.
שם המשפחה שלי בעבר היה מנוגד לחלוטין למראה שלי ולמוצא שלי. דבר שהיה מוציא פרצי צחוק הסטריים מאנשים כשהיו מגלים את זה, והסברים ארוכים ממני....
למה קראו לך בשם הזה?
זה היה השם אמצעי של אמא שלי (היא באה ממקום בו קראו לילדים אז בשלושה שמות, כמו לנוצרים). היא מאוד אהבה אותו אבל אף אחד לא קרא לה כך והיא החליטה שאם תהייה לה בת זה יהיה שמה...
יש משהו שאת לא אוהבת בשם שלך?
היום לא. אוהבת שהוא לא ממש נפוץ, למרות שפעם הוא היה נדיר יותר...
אם היית יכולה לשנות את השם שלך כבר בתחילת החיים שלך, למה היית משנה אותו?
פעם רציתי שם מאוד נפוץ. לא מתבלט. ענת או שרה בתקופתי היו עשרות...ורציתי מאוד להיות "ענת"...
לחילופין, היתה לי תקופה בה ממש רציתי להיות "סיוון"...
זה עבר לי .
איך היית מעדיפה שיקראו לבנזוג העתידי שלך?
גם לבן הזוג הנוכחי שלי(והעתידי...:) יש שם לא נפוץ ובהתחלה זה הפריע לי...שוב, הרצון לא להתבלט, להטמע בהמון...
איך תקראי לילדים שלך?
היה לי מאוד חשוב שלילדים שלי יהיו שמות שמבהירים איזה מין הם (לא שמות דו - מיניים או שם של בת לבן או להפך), שמות קצרים, לא מיוחדים ויוצאים דופן כי צריך לחשוב על האדם שישא שם כמו:שירפז או פזשיר או משהו דומה כל חייו...
שמות ישראליים, שקשורים ל...(רמז נוסף עלול לחשוף אותם די בקלות, אז אפסיק כאן).
אני חושבת שטוב להם עם השמות שלהם...
| |
הוא יודע מה טוב בשבילי...
הגוף שלי.
הוא ידע שאני צריכה לנקות את עצמי. הוא ידע שאני לא יכולה לעשות את זה, לא יכולה להחליט על זה בעצמי (כנראה זה משהו ששייך לפחד שלי מאיבוד שליטה מוחלט...) והוא החליט לקחת את העיניים בעצמו...
לא בבת אחת. באופן מדורג איטי, איבדתי את הכוחות...
זה התחיל בליל הסדר.
השנה, בניגוד לשנים קודמות, ולמרות שהייתי צריכה לבשל בגלל שגיסתי לא באה בסופו של דבר, הגעתי לערב בלי הלשון בחוץ ובלי תשישות. עד כדי כך, שהיה לי זמן אחר הצהריים לשבת על כוס קפה מול המחשב, להכנס קצת לישרא, לקשקש ולהמשיך הלאה.
אחותי הגיעה מאוחר, חישוב זמנים מוטעה ופקקים גם מהצפון לדרום הביא לכך שרק בשעה 20.00 התיישבנו לשולחן.
הספקתי עוד לחשוב במהירות עד כמה ד. קרוב אלי, פיזית, באותו הערב (מרחק שני בניינים ממני) והתחלנו.
קריאת ההגדה עברה במהירות עד שהגענו לשלב הארוחה.
כמו ברוב המקרים, לאחר המרק והגפילטע פיש לא יכולתי להכניס כמעט שום דבר לפה, אז הסתפקתי בטעימות מדגמיות, ישיבנו, פטפנו בנחת, הילדים של אחותי מתרוצצים אחרי "כתם" והבחור שמח ומרוצה עד השמיים ואז קמנו כדי לפנות את השולחן למנה האחרונה.
וזה בא...
סחרחורת. הכל מסתובב סביבי, נקודות שחורות מול העיניים.
הנחתי את הצלחות שבידי ואמרתי לג. בעלי, איש לי סחרחורת, אני הולכת לשכב...
את הנקיון הכולל באותו הערב עשה ג. בעזרתו האדיבה של גיסי.
הלכתי לישון כבר ב 23.00.
בבוקר קמתי, מרגישה מצויין. ארוחת בוקר של נחת עם אחותי וגיסי, המשכתי לסדר את הבית ואז נפלה עלי עייפות מוחלטת. כאילו לא נחתי דקה, כאילו עבדתי כל הלילה...
גם התאבון בצהריים לא היה משהו, הרבה פחות מהרגיל אצלי גם בימים כתיקונים...
יצאתי להליכה, מתאוששת תוך כדי.
מתחילה לחשוב על זה שהגוף שלי מאותת לי משהו...שהגוף שלי מתנקה...
בסדר. לא נלחמת.
חוזרת הביתה.
ג. בעלי, על הפנים. מרגיש רע, רע, רע. התקררות שהחלה לפני מספר ימים הפילה אותו. כואב לו החזה, כואב לו הגוף...
מעביר את המחלה בשינה עמוקה .
ואני? אני התאוששתי לאחר ההליכה.
בשישי בבוקר, ג. עדיין לא מרגיש טוב. נאלצים לבטל את הנסיעה לאורלי ברמת הגולן. חושבת מה לעשות בבוקר שהתפנה לי, חס וחלילה שאשאר בבית...
שולחת SMS לחברה, בואי נפגש...
פתאום מרגישה ששוב , משהו לא בסדר אצלי, אי נוחות בגוף שלי, משהו לא ברור, אבל לאט לאט מרגישה שככל שבעלי מרגיש טוב יותר, אני מרגישה גרוע יותר...
עולה למעלה להתארגן, נשכבת במיטה לכמה דקות...נרדמת.
מתעוררת אחרי שעה. מרגישה רע, רע, רע.
בחילה נוראית, כל הגוף כואב. אבל פמה לא תשנה את התוכניות שלה...יוצאת לקניות כפי שתכננתי, מזל שעם ישראל גמר עם הטירוף לפני החג, והחנויות היו ריקות. סיימתי את הקניות במהירות, ללא שום הנאה.
בעזרת שני כדורי אדוויל מרגישה מאוששת בהמקצ בפגישה עם החברה . חוזרת הביתה ומחליטה שזהו. נגמרה המלחמה. עכשיו ניתן לגוף להחליט מה עושים.
וכך היה.
מקלחת טובה, פיג'מה ולמיטה. (חודשים לא נכנסתי למיטה ביום שישי אחר הצהריים...). רואה טלוויזיה בנים לא נים, מתחת לפוך, מתפנקת...
חודשים המחשבה להכנס ולשכב כך סתם מתחת לפוך הפחידה אותי, פשוט הפחידה אותי.
החורף הזה היה כל כך קשה עבורי.
חליתי בו כפי שלא חליתי כבר שנים. חודשים שההתקררויות שלי באו, הלכו וחזרו. סבלתי משיעול והצטננויות בלתי פוסקות. גם דלקת אוזניים חטפתי אחרי ששנים לא היה לי דבר כזה...
ואפילו פעם אחת לא ניצלתי את ההזדמנות ונשארתי בבית.
לא הייתי מסוגלת. פחדתי.
להיות בעבודה פרושו היה להיות קרובה לד. פחדתי להיות בבית. פחדתי להתרחק ממנו.
פחדתי להיות עם עצמי.
כל הזמן הזה ידעתי שהגוף שלי אומר לי משהו. רומז. מאותת. וסרבתי להקשיב לו. סרבתי לתת לו לנוח.
אז הוא החליט לקחת את העיניים בידים. והשכיב אותי מתחת לפוך.
והיה לי כל כך טוב..
בערב קמתי והרגשתי כבר אחרת. מתחילה להתאושש. להתחזק.
הכרתי את ד. כמה ימים לפני ראש השנה. הדבר האחרון שחשבתי עליו אז, זה שהקשר הזה יתפתח בדרך שהתפתח , שנעבור את מה שעברנו ושעדיין נהייה בקשר... קצת לפני פסח הגעתי להחלטה הקשורה אלי , בי, בכוח שלי להמשיך להיות איתו.
אולי יש סימליות מסויימת בכך.
אני חושבת המון בימים האחרונים. עלי. עלינו. עלי.
מרגישה שוב שיש דברים שמפחידים אותי הרבה יותר כשהם מרחוק, ואז כשהם מגיעים ואני בתוכם, אני מסתדרת בכלל לא רע...כך גם עם הפרידה , המרחק מד. השבוע...
יכול להיות שהוא יחזור עם החלטות, יכול להיות שלי יהיו עוד החלטות.
אבל אני מרגישה שאני אוכל לעמוד בכל דבר..
וגם אם אכאב, אשבר, אפול. אני אצליח לקום ולהמשיך הלאה.
חוץ מזה, החג עד עכשיו היה מלווה בפגישות עם חברים, מנוחה ושינה טובה ורבה, קריאה (יש לי גם משקפי קריאה...הגיל, הגיל...:)) וסרט מקסים, שפשוט עושה טוב כשרואים אותו "שחקי אותה כמו בקהם".
היום באתי לעבודה כדי לסיים כמה דברים ו...לכתוב בבלוג...
מחר אני בחופש. (ולא נלחצת מזה...) :)
שיהיה המשך חג מהנה .
| |
אחרי...
אתמול היה קשה ועצוב אבל, בניגוד לימים אחרים, לא יצאתי מותשת ממנו...
ולא היתה נפילה.
הצלחתי להתמודד עם הדברים, עם הרגשות בלי להרגיש שהעוצמה שלהם מפילה אותי, מורידה אותי למטה, ואז קשה יותר לעלות...
הגעתי אתמול לעבודה באיחור, לאחר סידורים שהייתי צריכה לעשות ונפלתי לקלחת של ערב חג, 15 בחודש (תשלומים וכו'), הכנות להרמת כוסית שהבוסים החליטו באותו הבוקר לקיים, דברים שיש לסיים לפני שיוצאים לחג (רוב המשרד נוסע לחו"ל), המולה, רעש ומהומה...
לתוך זה נפלתי אני עם תחושה לא ברורה , מין פחד, מהפרידה הארוכה מד. ואז קיבלתי את הטלפון, וזה נתן לי את הלגיטימציה לפרוץ בבכי שעמד לי על קצה העיניים...
את המשך היום עברתי איכשהו תוך חוסר ריכוז מקסימלי.
ד. שולח מיילים. גם אצלו לחוץ לפני היציאה לחופש. מצליחים לדבר רק אחרי הצהריים. שיחה, ועוד אחת, ועוד אחת, ושוב אחת קטנה...מעודד אותי בעצב שלי על המוות של מישהו שאינו קרוב ממש אבל בכל זאת נוגע איכשהו...
מנסים למשוך עוד ועוד...בסוף אין ברירה, חייבים לסיים, להיפרד...היה פחות נורא ממה שחששתי...אולי כי הייתי עמוסה גם ברגשות אחרים...
ישבתי בהרמת הכוסית במשרד שהחלה בדיוק בזמן של הלוויה ולא יכולתי להתחבר לשמחה. משם טסתי לקניות והביתה.
לבשל, את מה שגיסתי היתה צריכה לעשות.
כש"כתם" מסתובב לי בין הרגליים הספקתי לסיים ולנקות עד 22.00 והחלטתי שאני חייבת לסיים את היום בהליכה.
התארגנתי ויצאתי לזרועות המנחמות של החושך, של הלילה.
מוציאה את מה שהחזקתי , מסיימת את היום בבכי משחרר, פורק.
ואז הרגשתי שזה בא.
מין שמחה קטנה כזו. ההתרגשות לקראת החג. לקראת החופש, לקראת מה שמצפה לי, לקראת מה שאחליט שמצפה לי ואיך שאקח את זה...
החלטתי שזהו, לעת עתה גמרתי עם העצב. הגיע הזמן להינות מהימים הללו.
וכך אני מרגישה גם היום בבוקר...
המשרד שקט, אין עובדים, אין טלפונים כמעט...
עבדתי במרץ בבוקר, סיימתי דברים , ניקיתי שולחן...
מחכה לערב, להתאספות של המשפחה ליד השולחן.
ההתרגשות שלקראת, הגיעה....
להתראות ביום ראשון.
| |
לפעמים
לפעמים אני רוצה פשוט לא לחשוב.
לא לבדוק כל דבר, לא לנתח, לא להסביר לעצמי, לא להגיע להחלטות...
לפעמים אני רוצה פשוט ללכת עם ההרגשה. לתת לעצמי את החופש לחוות נטו, להנות במאה אחוז.
לא לחשוב. לתת לראש לנוח....
ואני לא מצליחה...
אני רוצה להיות כבר אחרי. אחרי הכל.
אחרי היום הזה.
אחרי השיחה האחרונה עם ד. לפני החופש. אחרי ההכרה שלא יהיה לנו שום קשר במשך שבוע וחצי. אני רוצה להיות כבר אחרי הכאב שמתלווה לזה .
אני רוצה להיות אחרי מחר בערב.
אני רוצה אחרי חג הפסח שעומד מולי כל כך קרוב וכל כך מאיים...
אני רוצה להיות אחרי...
איפה פיית המשאלות? נדמה לי שמגיעות לי 3 משאלות...היום יש לי רק שתיים...
והידיעה שאני אוהבת לחשוב על כל מה שקורה לי, אוהבת לבדוק כל דבר, לנסות להבין, אוהבת את הלימוד הזה על עצמי כל הזמן...
הידיעה שאני כן אצליח להנות מחג הפסח ולהתמודד עם הפרידה הכפויה מד. , ולחזק את הכוח שבי בקשר הזה.
הידיעות הללו, שאני מרגישה אותן בתוכי, מנסות לעלות למעלה, לפלס להן דרך, הידיעות הללו עכשיו לא מצליחות לעודד אותי...
**************************
עדכון 11.18
הייתי צריכה לבקש עוד משאלה.
גיסתי התקשרה עכשיו, הבן של אח של בעלה נהרג... .
לא ממש הכרתי אותו. מכירה את ההורים שלו. בפעם האחרונה נפגשנו ביום הולדת של ראלף.
איך דברים משתנים ברגע...איך החיים תופסים בשניה כיוון אחר, שונה, כואב...
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
