היו רגעים בשבוע החג הזה שלא ידעתי באיזה יום אני נמצאת.

וזה מדהים עבורי להרגיש כך, דווקא בגלל שאני כל כך אדם של תאריכים , זמנים, ודיוק.

אבל כמו שגם עניין הדיוק וההקפדה על זמנים מתערער בתוכי, כחלק מדרך מסויימת להוריד את אובססית השליטה שבתוכי, כך גם עניין התאריכים.

נכון, גם העובדה שאני לא עובדת עכשיו יש בה להכניס לידי בלבול, אבל השבוע זה היה חזק במיוחד.

באיזה יום אני, שאלתי את עצמי לפחות פעם ביום.

יום שני?

לא. שלישי.

ומחר?

רביעי או חמישי?

לפעמים הורדתי יום אחד והשבוע התקצר לי, ולפעמים הוספתי ללא צורך והוא התארך יותר ויותר.

אבל בסופו של דבר, כמו כל דבר, הוא הגיע לסיומו.

ודווקא באופן די מינורי.

בלי איזה קרשצ'נדו ענק, זיקוקי דינור או תזמורות כלי נשיפה.

באופן הכי טבעי , הימים עברו האחד  את השני, כשלפעמים המשקל שלהם בתוכי הוא כמו קילוגרמים רבים של אבני מחצבה ולעיתים קלים כנוצה.

וכך גם סוף השבוע הזה.

לעיתים נראה כאילו אין לו שום כוונה להסתיים ולעיתים הייתי רוצה שימשך עוד ועוד.

הכל היה משולב בו.

הנאה וקוצר רוח, וזרימה, חוסר סבלנות.

הרגשתי שאני מתכנסת בתוכי, שאני צריכה לתת לעצמי (לגוף, לנפש) פסק זמן שסיבותיו לא היו ברורות לי.

ונתתי אותו.

כשלא התחשק לי לדבר או להשתתף  בשיחה, שתקתי.

כשרציתי, לא הפסקתי לדבר ולצחוק.

שקעתי לתוך ספר שלא רציתי להפסיקו, שלא רציתי שיסתיים.

ישבתי בחוץ ככל שמזג האוויר איפשר לי.

מקשיבה לדינדון פעמון הרוח שעשוי מקנה סוף, מקשיבה לסוגי הציפורים שמצייצות בתוך עצי החורש שהקיפו את הבקתה.

מסתכלת על הצמחים, רואה את הצמיחה החדשה, את הפרחים שבוקעים מתוך הניצנים.

אכלתי באופן לא מסודר ושטויות שאני לא נוהגת להכניס לפה ביום יום (פיצוחים!).

ישנתי.

מרגישה את השקט שבתוכי.

ויחד איתו את חוסר המנוחה.

שניים שהם אחד.

שניים שהם אני.

שבוע טוב חברים יקרים , שבוע שאיתו (כפי שאמרה לי חברה ) חיינו חוזרים אלינו ...

הרגשתי שביב של התרגשות וציפיה כשעמדתי מול הספריה אתמול בערב, חושבת אילו ספרים לקחת לי ליומיים  במקום , שעל פניו, אמור וחייב להיות משהו שהייתי מצפה לו בכליון עיניים.

סוף שבוע בצימר בצפון.

אנחנו עם תלמה ובעלה.

Close encounter of the third kind.

שלושה ימים צפופים של ביחד , עם אנשים שפעם לא יכולתי לראות את עצמי בלעדיהם, והיום, לעיתים, בא לי לצרוח כשאני נמצאת יחד איתם, במיוחד כשהוא בסביבה...

שום דבר הרואי שקשור לסרט ההוא, רק תחושה של לא מכאן , לא מעכשיו, שעולה בי כשאני איתם.

את תהני מסוף השבוע הזה, ואפילו יצא לך קיטור מהאוזניים, אמרתי לעצמי לאחר ששמעתי את השמחה, הציפיה וההתרגשות בקולה של תלמה אתמול בערב ואילו אני, כבר סופרת את הדקות לאחור...

את תהני כי יש המוני אנשים שהיו שמחים להתחלף איתך אם רק היו יכולים לקבל חצי ממה שיש לך.

את תהני, ותגמרי את כל מה שיש בצלחת! פויה!!

חג שמח ושבת שלום חברים יקרים .

נוסעת לצפון.

למקום של הרים גבוהים, חורש טבעי וירוק שמקיף בקתות עץ מאובזרות, שקט, שלווה, ציפורים מצייצות, קריאה, מחשבות.

והנאה.

בפקודה!!

החלק השלישי של החג הזה.

עוד שלושה ימים להתגעגע...

לא באמת.

לא אני.

לא בגופי.

רק ברוחי.

במחשבתי, בפחדי שאפפו אותי בתת מודע , עוד משלשום כשג. הבכור הודיע שהוא כנראה יודח מקורס הקצינים עוד לפני שהתחיל אותו (מסיימים את השלב המכין) בגלל שציוניו התאורטיים מעמידים אותו בשליש התחתון של הקורס או משהו כזה.

נותר לנו, ולו, רק לחכות ליום המחרת וקבל את גזר הדין, כשהוא מסתגר, כמו תמיד בתוך עצמו ולא רוצה ומוכן לדבר ולשמוע מעבר למידע שמסר לנו.

וחיכינו להודעה שהגיעה ממנו , בקול כבוי , עייף ומאוכזב שהוחלט, למרות שסיים הראשון בצוות שלו,  שאינו ממשיך.

משהו משונה היה שם.

מבחינת בה"ד 1 לא היתה סיבה שלא יתחיל את הקורס עצמו, להיפך.

זאת החטיבה שהחליטה שהוא לא ממשיך.

לגיטימי.

שיקולים של המערכת וכו' וכו' וכו'.

לא נתערב.

מותר גם שהבחור יחווה פעם ראשונה אי הצלחה ויראה איך הוא צומח ומתחשל מתוך התחושה של האכזבה.

ואולי הגיע הזמן שאני גם אחווה את החשש המתלווה להורה כשבנו נמצא שם בשטחים (והם, הגדוד, נמצאים בג'נין).

ובבת אחת הרגשתי איך האימה שוטפת אותי (אבל אני, מכירה את הריטואל הפנימי שלי , ומיד שמתי אותה בצד והתעלמתי ממנה, לפחות לימים הקרובים, עד שנדע מה ואיך).

ועם כל זאת, משהו הציק לנו.

רצינו רק לדעת מדוע.

מדוע החליטו שלמרות העובדה שסיים הראשון בצוותו, הוא לא ראוי להמשיך בקורס עצמו.

ובדחילו ורחימו, ג. צלצל למי שצלצל ושאל.

למה?

זמן קצר אחרי זה, כשהיינו באמצע הסרט בקולנוע,  קיבלנו את התשובה:

פאשלה וטעות של השלישים.

הוא בקורס.

10 דקות לאחר מכן התקשר ג. הבכור בעצמו, וקולו אחר לגמרי, מלא חיים, נמרץ ומאושש סיפר את אותו הסיפור עצמו.

ואני?

אני רקדתי ריקוד קטן על הכסא...

והרגשתי איך בבת אחת, כל המתח הבלתי מודע של היום האחרון התפרק בי בעייפות מותשת...

ג'נין ואחיותיה התרחקו ממנו, וממני לעוד מספר חודשים...

עוטפת את השכונה, נותנת תחושה שכולם נעלמו להם למחוזות אחרים.

מקומות המפגש השכונתיים, הפיצריות והמאפיות/בתי הקפה סגורים, השאר פותחים מאוחר ונראה כאילו סופרים את הדקות עד לסגירה וההתכנסות האישית שלהם עם המשפחה.

המטפלות עם עגלות הילדים נעלמו מהפארק שבמרכז השכונה, החום שמתחיל לעלות מסלק את מעט הילדים שעוד ירדו לשחק בשעות הבוקר המוקדמות יותר.

השקט הזה מסביב מחדד את תחושת חוסר המנוחה והתסיסה הפנימית שבתוכי וכאילו דווקא כשכל השאר שלוו ושקט הוא עולה וחונק אותי , כמו דורש את הפורקן שלו כאן ועכשיו.

כתם וסקא מתחילים לגשש את הדרך אחד לשני, דרך שמלווה בשריקה מאיימת, קולות יללה מפחידים ו"לטיפה" ברורה מצד הגדול כלפי הקטן, אבל הגור מצד שני, כמו חתול רחוב אמיתי, יודע שהדרך היחידה היא לא להראות את הפחד ויושב מולו, מכונס בתוך עצמו כמו כדור פרווה קטן, מתקמר לעיתים מתוך האיום שלו עצמו,  ומחכה עד יעבור הזעם.

החלק השני של החג.

פורסת את הימים לפרוסות דקיקות ולוקחת כל אחד ממנו בעיתו.

עוד מעט...

שאלתי אותו האם יש אולי איזו קללה האומרת שבפסח עלי להיות רחוקה מיקירי.

מחלק מהם, לפחות.

כי אם כן, אני כבר הולכת לעבור בקברי צדיקים הפזורים לעשרותיהם ברחבי הגליל עליון , ובאיזור צפת במיוחד.

וזה לא חייב להיות קברי צדיקים שלנו דווקא.

אני מוכנה ללכת גם לקברי שייכים.

קדושים נוצרים.

קדושים בודהיסטים

אלילים פגאניים.

אני פתוחה לכל דבר שמתאים מבחינתי...

אבל בעצם, אני לא באמת זקוקה להם.

לצדיקים, קדושים ושייכים כולם.

כי למרות שזה נראה דומה כל כך לפרידה הכפויה בחגי הפסח בשנתיים האחרונות, זה שונה בתכלית השוני.

בגללו.

ובעיקר בגללי.

והתחושה הנלווית לכך (והמפעימה אותי בכל פעם מחדש)  שלמרות הימים הארוכים והרבים שכבר לא התראינו, אין בי כאב.

כי אין שם כאב.

יש יחד אפילו אם הוא מרוחק, פיזית, מרחק קילומטרים רבים מאוד של אדמה וים המפרידים ביננו.

ואולי, אולי  אפשר לראות את זה אחרת.

לראות שוב, את הדברים מנקודת מבט אחרת.

מנקודת לב אחרת.

מתוך הברכה שבעניין.

כנסיון להתמודד עם משהו שהוא קשה לי לא רק בשנים האחרונות, אלא היה קשה לי שנים רבות, בהן אני הייתי זאת שבעמדת ההמתנה , זאת שמחכה.

ותמיד היה שם קושי כבד וחורך גוף ולב.

ופתאום אני מרגישה שלמרות שחששותי כלפי החג הזה  לכאורה התממשו, משהו בתוכי, מרגיש אחרת.

אולי כי במהות שבי, אני כבר לא מרגישה לבד...

נהיגה ארוכה ומענגת בכבישים כמעט ריקים לחלוטין בערב החג (בצהרי ערב החג) וגם למחרת , בדרך הביתה.

קפה מול הכנרת ("מקום יפה לקפה" מושב כחל לפני צומת עמיעד).

צבע צהוב של דרום הגולן.

צבע ירוק של צפון הגולן מנומר באדום פרגים , צהוב, סגול ולבן של פרחים אחרים.

שני אזורים כל כך שונים במידה מסויימת, כאילו אינם שייכים גאוגרפית לאותו גוש הרים.

החרמון נישא מעל כשעורקי שלג עדיין בולטים בו מרחוק.

חסידות צחורות עפות בשמיים.

עדרי פרות רובצות בעצלתיים במי אפסיים בוציים.

כינוס משפחתי בליל הסדר עם אנשים מקרוב ומרחוק , אוכל טוב, הרבה צחוק והעיקר הרבה יחד.

שינה בתנאים ספרטניים/חלוציים משהו.

נער בן שש עשרה שנגמרה לו הסוללה בנייד החדש שלו והוא נע בין לשתות לנו את הווריד ובין להצחיק ולהקסים אותנו עד דמעות.

אימון בנהיגה בתנאים קשים בציר הנפט ברמת הגולן, שם הכביש הצר  הוא בעצם אוסף בורות המחוברים בינהם בפסי אספלט דקים.

טיסה ב 140 קמ"ש בכביש 6 בדרך הביתה (שומכר הזהר, פמה מאחוריך...)

וחזרה הביתה, עייפים אך רצוצים,  לשני חתולים שאולי התגעגעו אלינו מעט .

החלק הראשון עבר.

so far, so good...

ביקשתי מג.

החלטתי להכניס קצת צבע ליום האפור והאביך שבחוץ, שהאבק שבו ממלא כל פינה בתוכנו.

רציתי קצת צבע כדי להכנס לתוך אווירת החג שהחלה כבר היום כהיתה תחושה של קדחתנות מסויימת, שאינה רגילה להתארגנות יום שישי רגילה.

ובאותו הצורך שלי בצבע הלכתי להעבוד קצת עם הצמחים באדניות המרפסת שלי, שחלקם נפגעו בימי השרב של התקופה האחרונה.

ולזה נוספה התחושה הבסיסית של מגע היד באדמה ובמים.

והייתי צריכה כנראה לחטוף שטיפה בלתי צפויה מצינור ההשקייה שהחל להשתולל מולי, הרטיב אותי מכף רגל ועד ראש ושטף ממני את אבק היום, כדי שאוכל סוף סוף להוציא, בפרץ צחוק אדיר,  את הקול הדומם שהלך והתגבש בתוכי  לאחר שהיום בבוקר התברר שאולי גם חג הפסח הזה יעמיד אותי במבחן הגעגוע והכמיהה.

תביא פרחים לחג, ביקשתי מג.

והוא שכח...

שבת שלום חברים יקרים, שבת שרוח החג כבר שורה עליה וריחות המצהבריי כבר עלו הבוקר בשכונה...

וגם חג שמח.

שוב.

לכאורה, אין לי סיבה להרגיש כפי שאני מרגישה כבר יותר משבוע.

אותה המועקה ההולכת וגדלה בתוכי ויחד עם זאת, באופן משונה למדי, לא חונקת אותי לגמרי אלא מאפשרת לי להמשיך את חיי, להינות מדברים שאני עושה ורק לספור את הדקות עד לסיומו של חג הפסח על חגו הראשון, השני וימי חול המועד שבינהם.

לכאורה, מכיוון שכפי שאמרתי לה השבוע, אני נמצאת בתקופה טובה בחיי.

ואני אומרת וכותבת את זה בריש גלי בלי אפילו להוסיף ולרשום את מגוון המילים המגנות על הפחד שלנו שהטוב הזה ילך מאיתנו בבת אחת.

כי אני לא מפחדת שזה יעלם פתאום.

שיקרה משהו והדברים ישתנו להם.

כי אני לא מפחדת מהשינויים הטבעיים בתוך מהלכי החיים שלנו.

טוב לי עכשיו , וזה מה שחשוב לי.

והטוב הזה מתפרס על כל רבדי החיים שלי.

המשפחה.

עם הסובבים אותי.

החברים שלי.

למרבה הפלא, גם בתחום העבודה אני מרגישה שאני נמצאת במקום הנכון לי וההמתנה שנכפתה עלי, שלעיתים היא עומדת בסתירה לתסיסה שבתוכי,   היא חלק מתהליך שבסופו אגיע למקום שהפעם יהיה טוב ונכון לי.

סוגרת ומשלימה את המעגל היא הנוכחות של האיש שמחייך וממלא את ליבי בחודשים האחרונים.

ויחד עם זאת , המועקה.

ובעצם אני יודעת מהיכן היא באה ועל מה היא מסתמכת.

התחושות שלנו מסתמכות על הזכרונות שבנו.

ולמרות הידיעה שהיום אני נמצאת עם ובמקום אחר לגמרי,  התחושות שלי זוכרות את חגי הפסח של השנתיים הקודמות, אליהם התנקזו  ימים של עצב, כאב, כמיהה וגעגוע מרוכזים ומזוקקים עד לחריכת הבשר כמעט...

ומתוך הזכרונות הללו, שנוספת להם הצפיפות המשפחתית הטבעית של החגים הללו, עולה וניבנית לה המועקה שלא מסוגלת להקשיב ולקבל את העובדה שהמציאות שלי היום שונה לגמרי ולחלוטין מהמציאות של השנתיים האחרונות.

עד שתיווכח  בכך בעצמה.

ואז אולי היא תעלם ולא תחזור בחגים הבאים...

ולכן, חג שמח.

ודווקא היום.

כי חשוב לי לכתוב את זה לעצמי ולאחל את זה לחברי ולקוראי לפני הכניסה להתארגנות הקדחתנית של הימים האחרונים לפני החג עצמו.

חג שמח חברים יקרים, חג שבו כל אחד ימצא בו את החלק שאיתו יתחדש, יתמלא ויתחזק לימים שיבואו לאחר מכן...

(וסביר להניח שאני אומר את זוג המילים הללו עוד כמה וכמה פעמים... )

הופיע בתוך השאלה שהילד שאל את החברה שלי ליד קופת הכרטיסים:

"ראית איש עם צעדים גדולים? "

לקח לנו מספר שניות עד שקלטנו את השאלה עצמה ופרצנו בצחוק.

ובעצם, מה מצחיק בשאלה הזאת?

עצם ההגדרה שלא נראית לנו, כמבוגרים , הגיונית כי לכולנו יש צעדים גדולים?

עצם הכלליות של השאלה, כמו היה שואל אותנו: ראיתם איש עם שיער חום?

ואולי מבחינתו של הילד השאלה הזאת היתה הגיונית לגמרי?

אולי הוא מין ילד בלש שעוקב אחרי איש חשוד ומפוקפק ומבחינתו הדבר הראוי לזכור שם היה העובדה שהיו לו צעדים גדולים.

יותר מצעדיו של הילד עצמו, כנראה.

ומה יותר טבעי לפנות אלינו לשאול אותנו בדיוק כך:

ראית איש עם צעדים גדולים...?

ואולי הוא באמת קיים,  כמו הדמות (הדמיונית ?) של יֶטי, איש השלג המיתולוגי של הרי ההימלאיה, והוא הולך בחושך ומפחיד אנשים וילדים תמימים?

ואולי, הוא דווקא ענק טוב לב שגודלו מפחיד את האנשים uאף אחד לא מבין שהוא בעצם בודד כל כך וכמהה לחברת אנשים סביבו?

והשאלה המצחיקה והלא הגיונית שנשאלנו השאירה בתוכי מספיק תמיהות ליום שלם של מחשבות...

שוק בצלאל הוא מכרה זהב למי שאוהב לנבור ארוכות בתוך  ערמות של בגדים שנראים לכאורה סמרטוטים אבל אבל חיטוט מעמיק ומקצועי מגלה שם לעיתים מציאות שוות מאוד.

וחוץ מזה השתעשעתי במדידת נעליים מטורפת במרתף נסתר, לא רחוק מהשוק, שם  מתחבאים להם ערמות נעליים ובגדים (מקוריים!!) של מיטב מעצבי עילית עולם האופנה העולמי (פראדה, גוצ'י, איב סן לורן ועוד ) שנמכרים במחירים שווים לכל נפש כמו: 800 ש"ח לסנדל מעוצב או 1,500 ש"ח לשמלה (בהשוואה למחירים המקוריים שבהם הם נמכרים, אלו מציאות של ממש).

אני שיחקתי בכאילו.

תלמה מימשה את הפנטזיה...

פוסט שמתחיל ממשפט שנאמר לחברה שלי אתמול בערב בכניסה לקולנוע.

רציתי לכתוב אותו לראות לאן הדמיון שלי יכול ללכת ולהגיע עם המשפט הזה.

רציתי גם לשבת קצת בבית, לסדר דברים , לבשל קצת (!!), להיות עם א. הצעיר (yeah, right!!! ) ובכלל, לקחת את היום בנחת.

רציתי לא לברוח אבל ברגע שרק ניתנה לי אפשרות, שנפרץ איזהו סדק מילוט, רכיכה חסרת חוליות שכמוני לקחה את עצמה וברחה מהבית .

ואני עוד מיללת שתלמה חטפה אותי...

אז אני מקווה לחזור מאוחר יותר (ואם לא, חפשו באיזור שוק בצלאל ) ובנתיים הזהרו מהאיש עם הצעדים הגדולים...

הההההה

(צחוק מפחיד מהדהד...)