מכיוון קיבוץ צובה, נראים לי כמו טוסקנה.

ואולי זה בהשפעת הספר "תחת שמי טוסקנה" שחזרתי לקרוא אותו  לאחר הפסקה נדרשת כי הוא (היא - הסופרת שכל סיפור הווילה ושיפוצה נראה קל וסקסי להפליא) טיפס לי על העצבים ואולי אלו הטרסות שמשתפלות על ההרים מזכירות לי את המקום ההוא, שעדיין לא הייתי בו ורק עברתי דרכו ברכבת בנסיעה לפירנצה לפני שנה.

לאחראי על הנוי של קיבוץ צובה יש כנראה איזו שריטה ביחס לוורדים וכך אפשר למצוא בין שבילי הקיבוץ ערמות של שיחי וורדים

בצבע אדום                                           בצבע צהוב                                          בצבע אדום עמוק

והיו גם וורדים בכתום , וורדים בלבן ווורדים בשילובי צבעים.

והריח, בהתאם.

וכל זה היה תפאורה הולמת לסוף שבוע שחזרתי ממנו עם חיזוק מחודש  לתחושה שהקשרים הנטווים בין אנשים, בלי קשר לשוני המהותי בינהם, יכולים להיות חזקים ומופלאים בעוצמתם.

שבוע טוב חברים יקרים, מחר בבוקר אילת, אתם יודעים...

הפיוט של יום שישי

יהיה מעורב 

באוויר הרים צלול כיין

וריח אורנים.

לא בטוח שקול פעמונים ינשא ברוח

אבל בהחלט יהיה שם

ציוץ צפורים.

(סוף שבוע ראשון של נסיעות, היום להרי ירושלים, בשבוע הבא, לאילת  - באדיבותה הרבה של גמאמא bless her soul, ולאחר המתנה קלה של שבוע וחצי, לעוד שבוע מעבר לים).

שבת שלום חברים יקרים, שבת של ריח מתוק של אביב באוויר ואור זהוב של שמש מלטפת...

אתמול בערב היה לי פתאום צורך נוראי לדבר עם ג. הבכור.

אפילו לא לדבר, מספיק היה לי לשמוע אותו אפילו מקריא את ספר הטלפונים של ירושלים, למשל.

רק לשמוע.

 הייתי רוצה לגעת, לחוש, אבל אי אפשר , אז הסתפקתי בלשמוע.

התקשרתי ולא היתה תשובה.

לא דאגתי כי ידעתי שהוא בהר הרצל, מאבטח (כמו לפני שנתיים) את טקס המשואות שיהיה היום בערב, ובכלל, הרי היה יכול להיות הרבה יותר גרוע שהיה תקוע באיזה אבט"ש בהתנחלות כזאת או אחרת, או על הגבול הלבנון או עזה מצד שני.

אז רציתי רק לשמוע.

לדעת שהוא מוחשי וישנו , עד כמה שאפשר להיות מוחשי מהצד השני של הטלפון.

ולא היה.

לא יכולתי לראות טלווזיה אתמול בערב.

בעיקר בגלל שרוב השידורים נסבו על חללי המלחמה האחרונה והמלחמה הזאת עבורי היא סוג של פצע כל כך פתוח שאני מפחדת להתקרב אליו והולכת סביבו בעיניים עצומות בבחינת: מה שלא רואים לא כואב.

אבל זה כל כך כואב שמספיק שאני שומעת את המילה "חטיבות הסלוקי" למשל ואני מתחילה לדמוע כמו המוביל הארצי.

אז הטלווזיה לא היתה אופציה וגם לקרוא לא ממש יכולתי להתרכז ובפנים היה מין חוסר שקט כזה שגם מנע ממני לישון, אז נכנסתי למחשב ופצחתי בסדרת משחקי "מה ג'ונג'" סוערים שנמשכו עד אחת אחר חצות כמעט והצליחו להתיש אותי כך שישנתי שינה עמוקה וטובה.

ובבוקר המועקה וחוסר השקט קצת התפוגגו וג. הבכור התקשר.

וכך טוב.

יפה ומרומם נפש כמעט בעיני, הדגלים המתנופפים על מרפסות הבתים ואפילו לא איכפת לי שעשו אותם בסין והם סוג של פרסומת מבנק אחד גדול.

כל הארץ דגלים דגלים.

בזכות אלו שאינם,

בזכות אלו

שישנם.

השמות של נפגעי הטרור.

הפיגועים הנוראים של הניתיפדה השניה.

וקודם לכן היו השנים הנוראות של אמצע שנות ה 90, השנים שלאחר אוסלו, כשהתקווה עוד היתה שרירה וקיימת ורק כל פיגוע הלך וקטע חלק קטן ממנה עד שכמעט ולא נשאר דבר.

ועוד מעט השמות הללו, שהופכים ליותר ויותר מוכרים ככל שהדקות עוברות והימים והשנים עוברים כל כך מהר, ואז יתחילו שמות החיילים.

עוד מהשנים שאף אחד לא חלם שליהודים יהיה צבא, ומדים ונשק.

אבל אפילו אם לא חולמים,

לעיתים חלומות מתגשמים.

וגם סיוטים.

ומהפחד הזה, של הסיוט שעלול להגשים את עצמו, אני לא יכולה להביא את עצמי למשהו יותר עמוק מאשר ערוץ 33 עם שמות האנשים

שאנחנו הם

והם,

אנחנו...

(* ערוץ 33 - שמות חללי פעולות האיבה.

                שמות חללי צה"ל וכוחות הבטחון).

ושוב יצאנו, תלמה ואני, לואיז לשוט בדרכי הארץ.

והפעם תכננו להרחיק נדוד על לצפון הדי רחוק והדי גבוה בקצווי ארצנו הפורחת, ולבקר בכורזים באחת הכנסיות היותר מיוחדות שנבנו כאן לקראת בואו של האפיפיור בשנת 2000 ואחר כך לאתגר את הפנדה האדומה ולעלות עד לביריה וליישוב עמוקה ולאכול בבת יער, כשכל זה מלווה בעצירות פה ושם להתבוננות עמוקה בנוף הירוק והצבעוני של אביב בצפון.

אלא, שברור הוא שכל תכנית היא הרי בסיס לשינויים ובמיוחד בכנסיות שבהן זמן הביקור קצוב וקצר להפליא (בין 9 - 11 בלבד!! מה הם חושבים לעצמם, שנצא מהבית ב 7 כדי להגיע אליהם? הלו, אנחנו בחופש!!) כי בשאר הזמן הם מתפללים (ואולי גם אנחנו רוצות להתפלל? ולא חייבים לישו, אתם יודעים, השמיים פתוחים לכולם, במיוחד במבנים ארכיטקטניים מיוחדים ומעוררי השראה, לא כן?).

וחוץ מזה, היה קר.

ואפילו מאוד.

במיוחד במרומי עמוקה שהיא ממש במרומי צפת.

ועוד יותר גבוה מצפת, בביריה.

אז התנחמנו בהתבוננות מהנוף דרך חלון המכונית החמימה, ובעצירה קצרה בעליה לעמוקה כשפתאום מצאנו את עצמנו בתוך יער עצי מחט כסופי עלים (ארזי לבנון) כאילו הגענו , ללא שום תכנון וכוונה ישירות לשוויץ ורק עדר פרות עם פעמונים היה חסר לנו להשלמת האווירה המתבקשת:

לאחר ארוחת צהריים בבת יער (וכן, התמונה מדוייקת להפליא. וזה גם טעים ) ואחר כך הייתי כמובן חייבת לצלם את עמק החולה כפי שהיא משתקפת במשחק האור והחושך בין העננים ולרדת בריצה, רועדת מקור (15 מעלות באפריל! ) למכונית.

את העצירה הבאה (עצירות לצורך קניות לא נספרות ) עשינו ליד קורנית ושם אמרנו שלום לשמש שאוטוטו הלכה לישון.

אבל השוס של הטיול , ללא שום ספק היה המראה הזה  שבגינו סובבנו את הכיכר כמה וכמה פעמים, כשאנחנו מוחות דמעות של צחוק שלא הצלחנו להפסיק אותו

ומי שיזהה יקבל את הערצתי מכאן ועד השמיים, ובחזרה...

(ומי שיודע נא להתאפק. קצת.

וכן כן, אחותי היקרה, אליך בדיוק אני מתכוונת... ).

שבת שלום חברים יקרים, שבת שבין ימים של התכנסות פנימית וסוג של חיבוק כללי לפני החג של המדינה...

************************************

עדכון 25.4.07

שלוש קריאות הידד למלוכסת הרחוקה (שסגרה את בלוג התמונות המקסים שלה) שזיהתה את התמונה מהעיר סכנין.

היפ

היפ

הורייי!

הרגש  הבסיסי,

הראשוני,

הקמאי,

הכי קדום

שאולי ישנו בתוך מערכת הרגשות שלנו ,

מחלחל וזורם בתוכי ביום הזה במהירות גדולה מכרגיל, בתוך הוורידים.

הפחד.

שהכל יעלם בבת אחת וכמו בסרט האור יתחלף

לשחור

ואחר כך למין אפור של קור

ושל לא כלום...

הפחד.

והרצון לאחוז ולגעת במה ובמי שיש

ולא להרפות

לעולם...

הביקור בוורשה לפני כשנתיים היה עבורי פאן נוסף לתחושות, הלא תמיד מדוברות, שיש בי כלפי הארוע הנורא הזה בהסטוריה האנושית שהוא כל כך ייחודי לנו בתוך כל הרוע, הסבל והאומללות שבני אנוש יכולים לגרום לעצמם ולסביבתם.

וכך כתבתי לפני שנה.

לרוץ 42.195 ק"מ בלי הפסקה?

כמה זמן לוקח עד שהנשימה כמעט נגמרת?

כמה זמן לוקח עד שהשרירים מתחילים לשיר שיר שלא כל כך נעים לשמוע?

כמה זמן לוקח עד שכבר לא כואב?

או , כמה זמן לוקח עד שכבר לא מרגישים את הכאב?

כמה זמן לוקח לחשוב את המרחק הזה?

כמה זמן לוקח לחשוב כל מטר אחר מטר,

 סנטימטר אחר סנטימטר,

מילימטר אחר מילימטר

עד שמגיעים

לסוף

של ה 42,195 ק"מ?

כמה זמן לוקח עד שבא לך למות ולא לעשות את זה

לעולם?

כמה זמן לוקח לרצות לעשות את זה,

שוב?

התשובות יגיעו מיד כשאחותי תחזור ממרתון פאריס בו היא רצה בדקות אלו ממש.

You go girl!!

***********************************

עדכון 14.15:

היא כבר אחרי.

האנדורפינים , אחחח האנדורפינים בפאריז...

*************************

עדכון 14:40:

לוקח שלוש שעות

 וארבעים וחמש דקות.

זה הכל.

בין חורף

ובין קיץ,

בין גשם

ובין שמש,

בין ענן לענן,

בין חום

לבין קור,

בין סוודר ומעיל

לבין חולצה קצרת שרוולים וגופיה.

וגם בין הר לים

ובין ירוק יער לצהוב חרציות ושיבולים

ושביל שמוליך אל...

אל כל מקום שנחליט...

תמונות מיום טיול ביער חוף הכרמל , ארוחה נהדרת בכפר עין חוד, מפגשים עם אנשים והכי הכי, יחד של חברות טובות.

לפעמים הקבוצה עולה על סך אנשיה.

סוג של סינרגיה.

כך פשוט...

שבת שלום חברים יקרים, עם עננים לסוף החורף ותקווה לימים חמימים...

אמא שלי היתה אופה לחם בפסח.

סוג של מסורת משפחתית.

לא נכנס לזה עכשיו רק נאמר שאבא שלי היה אתאיסט מובהק אבל לא כדי להכעיס דהיינו, לעשות דווקא, הוא פשוט לא האמין בדבר הזה שנקרא אלוהים (או ישו, או אללה או מי שאתם רוצים לקרוא לו).

ואמא שלי הייתה גם כן סוג של אתאיסטית.

הם באו מבתים כאלה.

הדת לא היתה קיימת לכשעצמה.

ואולי זה היה שריד ללימודי המרקסיזם שנאלצו ללמוד באוניברסיטה (וקיבלו בזה ציונים לא רעים בכלל, השובבים).

בכל אופן, מצות נכנסו לבית רק בגלל שאני ואחותי ביקשנו כי זה מה שראינו בגן/בית הספר ובסה"כ רצינו להיות כמו כולם.

אז היו מצות אבל אף אחד לא באמת אכל אותן מעבר לליל הסדר שגם בו היתה נגיעה מיוחדת של אמא שלי שהיתה מסוגלת לשים על צלחת הסדר פרוסת שינקן כשגילתה שחסרה לה הזרוע, דהיינו הפולקע של העוף ("גם זה סוג של בשר, לא?"מה שנכון...) והיה צריך שיהיה גם לחם כי אף אחד לא חשב למלא את המקפיא בפיתות (שלא אכלנו בבית ) או בלחם.

פשוט לא עשו את זה , אז.

אז היא אפתה לחם.

בידיים. בלי עזרה של שום מכשיר חשמלי , לא מיקסר ולא מעבד מזון אימתני ובשנים הראשונות אפילו בלי מיקסר ידני הכי פושטי שישנו.

ביידים היא חיברה את הקמח עם השמרים, המלח, הקימל והמים הפושרים ועוד משהו שלא ידעתי מהו אבל הוא נתן ללחם סוג של ריח ולחות שהשאירה אותו טרי וטעים להפליא אפילו כמה ימים לאחר האפייה שלו.

היא נתנה לי את המתכון כמובן אבל משום מה היא החסירה את אותו המרכיב, ששנים רבות לא הצלחתי להזכר ולשחזר מה הוא היה ותמיד הלחם שלי (שנעשה במיקסר או במעבד מזון אמתני ובעל המון כוחות סוס) היה יוצא טעים אבל אחרת...

ויום אחד, כשדפדפתי בספר אפיית לחמים גיליתי את המתכון וגיליתי את המרכיב ששכחתי :

תפוח אדמה מבושל ומעוך לפירה.

ואתמול, לקראת סופו של החג ולא כי כל כך היה חסר לי הלחם אלא מתוך הזכרונות שרציתי לחבר אותם איתי אליה, אפיתי את הלחם.

בעזרת מעבד המזון ובעזרת הידיים.

וכך הוא יצא.

בדיוק כמו אצלה.

כמעט...

להיות לבד בלי הילדים.

לבד. לבד. לבד.

רק ג. הבןזוג ואני.

לא "לבד" כזה שהם בעצם כל אחד אצל החברה שלו ובמהלך הסוף שבוע/החג הם יפציעו פה ושם איתה או בלעדיה לדקות ספורות אפילו.

אלא לבד מוחלט.

ג. הבכור נשאר בבסיס ואילו א. הצעיר וחברתו נסעו בפעם הראשונה לצימר בצפון המאוד רחוק והמאוד גבוה, לחגוג מלאת 3 שנים לחברות שלהם ואת יום ההולדת  ה 18 שלהם - ביחד ולחוד, נסיעה שהיא לכשעצמה מרגשת בריחוק שלה מבסיס הבית ובהתמודדות עם קשיי הדרך עצמה.

כך שג. הבןזוג ואני נשארנו לבד, לבד, לבד.

בלי שמישהו יגיע באיזו שהיא שעה עלומה ובלתי הגיונית בעליל כמו 4 לפנות בוקר, או בלי שאף אחד לא יקום לנו טרוט עיניים בשעת הצהריים וירד לבד (חה!!) או עם החברה לשתות קפה שלפני ארוחת הצהריים.

אז אנחנו לבד.

עם החתולים , כמובן.

שיארחו לנו לחברה בין נים אחד שלהם לנים שני (16 שעות חרופ בממוצע ליממה לכל חתול),

ועם עצמנו.

אחד

עם

השני...

חג שמח חברים יקרים, למרות שבאופן אישי אני קצת מיציתי את כל המועדים ...