בנושא הזה, כי בנושאים אחרים, ידעתי לשאול ולא התביישתי.

אבל כאן, שתקתי.

ולא כי לא דיברו על מה שהיה.

דיברו.

אבל אני העדפתי להעמיק במה שקרה לאחרים במקומות נוראים יותר באירופה,כי השואה ברומניה , כפי שבאה לידי ביטוי בסיפורים המעטים של ההורים שלי, לא היתה עבורי כנראה מספיק, "סקסית".

עובדתית, אני דור שני לשואה.

מצד שני, אף פעם לא הרגשתי כך.

זה קשור כנראה לאיך הם ראו את זה ואיך הם בחרו להמשיך לחיות עם זה.

לפי הסיפורים זה לא היה כל כך נורא.

יחסית. מאוד יחסית.

לא שהחיים  ברומניה תחת שלטון אנטונסקו ו"משמר הברזל" הפשיסטי שהיתה חלק ממדינות "הציר", היו פיקניק, להפך.

מספיק להזכיר את  פוגרום העיר יאסי ומחנות הריכוז בטרנסניסטריה, ובכל זאת...

ההורים שלי היו צעירים בתקופה ההיא.

אבא שלי היה בגיל העשרה ואמא שלי, צעירה יותר.

ואולי מכאן בעצם כל העניין.

מהסיפורים הצטיירה תמונה לא נוראה מדי. לא נעימה אבל גם לא מפחידה ובהחלט לא מזעזעת.

אבא שלי סיפר שהיה צריך לעזוב את בית הספר בבוקרשט ולעבור לבית ספר יהודי ובגיל מאוחר יותר, בסביבות גיל 16 היה צריך לעשות עבודות כפייה שהיו טאטוא רחובות.

תסכימו אותי שזה לא נורא.

בטח לא  מול סיפורים של ילדים ובני נוער אחרים בפולין, למשל.

הוא סיפר גם שאבא שלו (סבא שלי) היה חבר מחתרת סוציאליסטית אנטי פשיסטית  וחלק נכבד מהמלחמה הוא הסתתר בשם בדוי (שאחר כך הפך לשם המשפחה שלנו), ובעצם אבא שלי, אימו ואחותו הגדולה עברו את התקופה הזאת, לבדם.

אמא שלי ,שגרה בעיר קרַאיובַה בדרום רומניה, סיפרה שלא היה קל (מלחמה, נו) היה קיצוב באוכל  ולפעמים היו מטוסי בעלות הברית עוברים מעל העיר בדרך להפצצת שדות הנפט בפלויישט, אבל העובדה שאבא שלה (סבא שלי) היה קצין בדימוס בצבא הרומני (סרן) ורוקח , כנראה עזרה לכך שהם לא סבלו מהתנכלויות.

וזהו בעצם.

זה כל מה שאני יודעת.

ואף פעם לא שאלתי יותר.

לא שאלתי איך זה ללכת ברחוב עם טלאי צהוב.

ואיך זה לטאטא רחובות,

ולשמוע  כל מיני מילים לא נעימות,

ולחיות כשאתה לא יודע מה קורה עם אבא שלך

ולא לדעת מה ילד יום...

היו שם ,בסיפורים הקטנים הללו עוד כל כך הרבה גוונים , רבדים, תחושות ורגשות שמשום מה לא העזתי לגעת בהם והעדפתי להתעמק בסיפורים של ועל אנשים אחרים,

ובבית להיות

זו שאינה יודעת לשאול.

והיום כשאני רוצה ויודעת לשאול זה מאוחר מדי ונשארתי עם התהיות...

יום שישי.

אמצע יולי.

צהריים.

אני, ג. הבןזוג וג. הבכור בן שבוע מנמנם בסלקל, חוזרים הביתה.

הכל נראה כרגיל.

מאוד.

ואז משהו עובר בי ואני מבינה,

שום דבר לא יהיה יותר "הרגיל" שהכרתי.

לעולם.

אמא בפעם הראשונה.

שבת שלום חברים יקרים, של דברים ראשוניים ושל המשכים שזורים בהם...

כלום.

לא בא לי לעשות כלום.

שום כלום.

שזה ממש ממש שום דבר.

רק לשבת ומקסימום לקרוא.

שזה בעצם כן לעשות , משהו.

אבל גם

 לא.

אלוהים,

מה קרה לשכל שלי,

אבד בין רמת הגולן למרכז הארץ?

והסדר?

היה בסדר גמור ואפילו יותר מכך.

היה אוכל טוב ויין (הרבה) ודיבורים אחד עם השני ואנשים חדשים שקשורים בדרך כזאת או אחרת עם המשפחה והיה נעים ומעניין להכיר,

והרבה צחוק ובפעם הראשונה מזה הרבה מאוד שנים שרתי את "אחד מי יודע" ואת "חד גדיא" ואחר כך המשכנו לעוד שירים ישראליים שזכרנו יותר ופחות.

ובדרך חזרה לאחותי, ירח מלא האיר את מישורי רמת הגולן והרי הגליל והלביש עליהם כסות כסופה וחגיגית שהתשלבה להפליא עם נקודות האור דמויות היהלומים שמסמנים ישובים שפזורים פה ושם.

ושארית יום אתמול התנהלה במין נינוחות עייפה והיום לא בא לי לעשות, כלום.

וחוזר חלילה...

מועדים לשמחה חברים יקרים, למישהו יש מושג מה פרוש "מידא" בשיר "אחד מי יודע?"

הפותרים יקבלו מופלטה שמנמנה במיוחד

אמרתי, ויותר מפעם אחת, שאחד הדברים שמשמחים אותי בעבודה שלי הוא העבודה שיש בה אלמנט של נתינה.

נכון, אתם נותנים לי כסף ואני נותנת לכם ספר (), אבל מעבר לעניין פרוצדוריאלי זה , הדבר אותו אני מוכרת

הוא תמיד עניין של בחירה ושל רצון לשמח מישהו.

ובכל פעם מחדש אני שמחה להיות חלק מהתהליך הזה ועל אחת כמה וכמה בחגים.

והיום, כמו רצים שרצים את הישורת האחרונה של הריצה הארוכה שהחלה ביום ראשון יכולנו לתרום חלק קטן בשמחה ובהנאה שלקח איתו כל מי

שבא לחנות שלנו.

מחר בשעה זאת  נהייה כבר בצפון (בתקווה לאלוהי הפקקים שירחם עלינו)  ואת ארבע הכוסיות נשתה למרגלות החרמון והיחד הזה, של בני משפחה שבאים מדרום ומצפון לטקס קבוע שלא משתנה , הוא משהו שבתוך תוכי לא אהיה מוכנה לוותר עליו, לעולם.

חג שמח חברים יקרים. חג של אביב ואור ונשימה עמוקה להריח את ריח הפריחה...

ירושלים. גבעת רם. 1982.

אני כבר סטודנטית ותיקה , שנה שנייה ומתחילה להרגיש קצת בבית בקמפוס הירוק של גבעת רם ואז, בדיוק אז מחליטים לערבב מחדש את כל הפקולטות של האוניברסיטה ולהעביר אותנו, את מדעי הרוח יחד עם מדעי החברה לבונקר האטומי מצופה השיש הלבן, שעל הר הצופים.

קמפוס הר הצופים.

המקום עדיין לא ממש ראוי ללימודים.

  לא שלאחר שגמרו לעבוד שנה (שנה, שנתיים נוספות אבל מי סופר את הפיגומים) היה כיף להיות בכיתות בעלות הארכיטקטורה המופרעת בעליל, אבל התרגלנו.

ואז גם החלטתי שיש לי די הרבה זמן פנוי ולמה שלא אלך לעבוד בספריה החדשה שזה עתה נפתחה.

וכך התחילו שלוש שנים של חברות מופלאה, אני וקומת הספרייה של מדעי הרוח, האומנות והמוסיקה.

בניגוד לאחותה הוותיקה בגבעת רם שעדיין נשבעה בקטלוג של דיואי (ולא, אל תבקשו ממני להסביר רק אומר שמדובר בכרטיסיות שאין שום סיכוי שתצליחו למצוא איתן ספר), הספרייה בהר הצופים היתה מקוטלגת לפי שיטת הקונגרס האמריקאי והיתה ממוחשבת כולה.

וזה הפחיד אותי נורא.

בתוקף תפקידנו היינו אמורים , בין השאר, לעזור לסטודנטים לחפש במחשב והרבה זמן הייתי בטוחה שכל פעם שאני אלחץ על מקש שונה מזה שהייתי אמורה ללחוץ עליו, אני אמחק בבת אחת ובאופן בלתי הפיך את החומר שבמחשב.

לאט לאט, זה עבר לי ונרגעתי.

בשנתיים הראשונות ניהלה את הספרייה צילה המקסימה שבין השאר היתה ביתו של השופט העליון אגרנט (דו"ח אגרנט מלחמת יום הכיפורים) והרגשתי תחושה של חשיבות להיות כל כך קרובה למישהו שנוגע בבית המשפט העליון.

לאחר שנתיים חזרה המנהלת הקבועה שממש שכחתי את שמה אבל היא היתה מבוגרת עבורנו ( אמצע שנות הארבעים, אני משערת) ויותר חשוב , היא היתה רווקה זקנה ולכן שנאה בכל ליבה את הספרניות שעבדו תחתיה, שהיו כולן, צעירות וחשוב יותר, נ ש ו א ו ת.

אגפי האומנות והמוסיקה ששכנו באותה הקומה היו מופרדים מאיתנו אבל לעיתים עזרנו להם וכך הכרנו את אחראית ספריית האמנות שהיתה גרושתו של אוטוטו רמטכ"ל , אמנון ליפקין ( שחק) והעובדה שבאותו הזמן התפרסם הרומן שלו עם טלי שהפכה לאחר כך לאישתו, גרמה כנראה לפרצופה החמוץ להחמיץ יותר כלפי שאר ספרניות הקומה (צעירות ונשואות, כבר אמרתי? ).

לפעמים יצא לי לעשות משמרות באף המוסיקה ואז זה היה כיף, כי יכולתי לשים לי תקליטים (כן, תקליטים, אלו השחורים מוויניל שמסתובבים לאיטם) ואוזניות ולהקשיב למוסיקה.

נכון שכל המוסיקה שם היתה קלאסית אבל  את "כרמן"  אני יכולה לשמוע שוב ושוב ובשלב מסויים כבר ממש יכולתי למלא את מקומה של הזמרת אם היה צורך...

שלוש שנים עבדתי בספריית מדעי הרוח בהר הצופים ומאוד נהנתי מהעבודה, מהמגע עם הספרים והמילה הכתובה (אפילו אם את הרוב כמובן לא הבנתי, היי, תנסו לקרוא עבודות דוקטורט בנות 300 עמודים ועוד באנגלית אקדמית!), עם האנשים ושאר הסטודנטיות אבל אני לא יכולה לסיים בלי הארוע הבלתי נשכח   בו באותו יום מסויים אחר הצהריים, שניות ספורות לאחר שאני יוצאת מבין המדפים באגף כתבי העת ועבודות הדוקטורט, אני פתאום שומעת רעש מאחורי, מסתובבת ולנגד עיני הנדהמות מתמוטטים כל המדפים אחד אחרי השני כמו קוביות דומינו.

והשאר יסופר בתולדות ספריית מדעי הרוח, הר הצופים, האוניברסיטה העברית בירושלים.

מקום העבודה הראשון שלי.

מה הביא אותי להיות לפעמים כמו השפן של אנרג'ייזר שלא מסוגל לשבת לרגע וחייב להיות

כל הזמן בפעולה בלתי פוסקת.

כי הרי לא גדלתי בבית פולני שבו האנדרסטייטמנט היה: "אני כבר אנוח בקבר" ואני זוכרת תמונות רבות של

אמא שלי יושבת מול הטלווזיה ובידיה הסריגה שלה.

זהו.

"ובידיה הסריגה שלה".

שחס וחלילה לא נשב לרגע בבטלה מוחלטת.

כזאת שלא עושה שום דבר.

שום כלום.

ריק מעשי ומחשבתי מוחלט.

ואולי זה הכל בא מאותה סריגה שתמיד היתה בידיים שלה.

שאין צורך לומר את הדברים במילים מפורשות,

לפעמים מעשים תמימים לחלוטין מקבעים אותנו בדפוס מסויים...

וכל זה בא כדי לומר שלאט לאט אני מצליחה לא למלא לי את השעות הפנויות בעשייה בלתי פוסקת ופרודוקטיבית בעליל ואני מרשה לעצמי לשבת עכשיו ,

ידי ריקות  ורק לבהות בהרי ירושלים הניבטים מרחוק

ולתת למחשבות לרוץ

על

כלום...

שבת שלום חברים יקרים, כזאת בדיוק איך שאתם אוהבים...

(ובעצם, כמעט כל שבוע הוא כך),

שבהם אני מגיעה אל סופם 

כמו צמא במדבר המגיע אל מקור מים ושותה בשקיקה,

כך אני אל המנוחה.

סוף שבוע ארוך לפני שבוע מטורף לחלוטין.

א - מחאייה.

(וכן, פיוטית משהו אפילו שזה עוד לא יום שישי).

באמת.

זה ג. הבכור אשם.

שאני רואה השרדות בשידור חי.

לאחר שהצלחתי לאורך כל תקופת השידור הארוכה והמתישה להמלט מהשידור החי ולראות אותו למחרת, בזמן והמקום הנוחים לי , תוך כדי שאני מריצה קדימה את הקטעים המשעממים , שזה בעצם כמעט כל הפרק ומקצרת שעה וחצי , לפחות מחצי, אני מוצאת את עצמי היום רואה את זה בלייב.

הם בלייב ואני כמעט  מתה כאן.

משעמום.

אבל ג. הבכור ביקש.

רק 10 דקות , אמר והם התמשכו והתמשכו והתמשכו ואז החלטתי לנסות.

שוב.

וכך אני מסתכלת בפרצף הפודדל  השמוט של  ("ככה הייתי קרוב ושוב לא הצלחתי") משה , בחיוך הזחוח של דן "התולעת" ובשתי הפקצות האחרות שמנסות להוציא משפט אחד עם תחביר הגיוני , ולא מצליח להם.

וכן, הפוסט הזה נכתב במחשב הנייד בין משחק מא ג'ונג אחד למשהו שעוזרים לעבור את הדיזסטר הטלווזיוני.

אוטוטו הצבעה.

אמאל'ה, אני לא עומדת במתח...

שבוע טוב בלי הדחות , גרזינים וסתם מרעין בישין אחרים...

========================

עדכון 22.45.

נגמר.

נו שויין, נשארתי בחיים.

האחרונות לפני שהשבת נכנסת,

כשלאור יש מין טעם של "לפני"

 והכל עוד פתוח לפנינו

עוד עשרים וארבע שעות לפחות,

עד שהשבת

יוצאת...

כן, כן, אני יודעת שלאור אין טעם אבל כך הרגשתי צורך לכתוב.

שבת שלום חברים יקרים, עם רגעים טובים שנמתחים עד אין קץ...

היא החליטה שהיא לוקחת את הסיכון לסבול אותי בצפיפות שבוע שלם והזמינה אותי לבלות איתה ועם ביתה מקסימה באילת.

אני, כאקט של הודיה,  סינג'רתי אותה ללכת על הבוקר, לפני שהיא באה לאסוף אותי , ולקנות לחם שוקולד בארטיזן, כי זה, כך  נשבעתי, הולך נהדר עם הקפה של אחר הצהריים למול השקיעה בהרי אדום.

היום,

אני אוכל לבדוק אם זה, דהיינו לחם השוקולד, הולך נהדר גם עם הקפה לפני העבודה למול הרי יהודה הנשקפים באופק הרחוק

ועל זה אמרה מארי אנטואנט:

אם אין לחם, תאכלו לחם שוקולד!