| 5/2003
שינה
שינה ארוכה מאוד, עמוקה, ללא חלומות (לרוב אני לא זוכרת את החלומות שאני חולמת), שינה שהגוף היה זקוק לה והנפש נצרכה לה, שלא יכולתי להגיע אליה בתקופה האחרונה והיתה לי בצמצום...
תשע (9) שעות שינה בלילה איפסו אותי בסופו של דבר והחזירו אותי, לאחר הסערה של הימים האחרונים, למצב של רגיעה מסויימת, קבלה ושיקול דעת...
אתמול זו היתה העייפות, התשישות שאחרי...
רוב היום הרגשתי כאילו אני הולכת "על ביצים", עושה צעדים קטנים , מתקדמת לאט לאט, לא לזעזע שום דבר , לא להרעיש. הרגשתי שאני מלאה בכל כך הרבה דברים שצריכה לעכל, לחשוב , להבין ולהטמיע בתוכי. הכי חשוב, להטמיע בתוכי...
כרמל הרפקלסולוגית אמרה לי שהיא מרגישה בי שינוי מלפני שבועיים, היא מרגישה אותי חשופה מאוד... בדיוק כך הרגשתי בתקופה האחרונה, כאילו העור הוסר מעלי וקצות העצבים שלי חשופים וכל דבר שנוגע בהם מקבל עוצמות חזקות פי כמה...
לכן, אני נבהלת כאשר אני נתקלת במכשול מסויים, ובמקום לעמוד, לחכות, לראות ולחשוב איך אפשר לעבור אותו, אולי בדרכים אחרות, אני מיד נכנסת ללחץ, רואה את זה כנסיגה, כדבר שלילי בעליל ואז מתחיל התהליך של אי ההבנה, הכעס על עצמי, הנפילה כמין נבואה שמגשימה את עצמה...
הכוח נמצא בתוכי, אמרה לי כרמל. את יודעת בדיוק מה לעשות ,איך ומתי...את רק צריכה לתת לעצמך את האפשרות להקשיב , להאזין לעצמך...
את הדברים הללו, אני לומדת ויודעת, רק צריכה לזכור אותם לפעם הבאה, לפעמים הבאות, שאולי יבואו...
הייתי כל כך עייפה...
במקום ללכת לשעור התעמלות העדפתי לצאת להליכה, ללכת בחושך, עם עצמי , עם המחשבות שבתוכי. ידעתי שאני יוצאת מזה. שאני מתחילה להרגיש טוב יותר...
כשחזרתי, לא באתי לישרא. אחרי הרבה זמן, הרגשתי שאני לא יכולה הפעם להיות כאן. שאני צריכה לנוח...
וכך, נכנסתי למיטה עוד לפני השעה 21.00 יחד עם שמעון ולימור ("רק בישראל", לא להתרגש יותר מדי... ) וצחקתי איתם עד שהרגשתי שאני נרדמת...
והיום בבוקר,קמתי אחרת. שלווה, שקטה, חזקה, עם אנרגיות וכוח...
היה בוקר נהדר, אבל על זה, ביום ראשון...
ולפני שמסיימת ועוברת למחיקת קוקיז' , לעופרניקוס יש יומולדת מחר והעולם אולי שותק אבל אני לא...
אתה שמוכיח לי שאפשר להיות בקצוות הכל כך שונים של הקשת הפוליטית אבל גם למצוא דברים משותפים שאתם אנחנו מסכימים או נהנים להתווכח עד אין סוף , שדורש ממני לחשוב כל פעם מחדש מה הדברים שחשובים לי מסביב והאם אני מוכנה להלחם עבורם, שהכרת לי אדם מאמין אבל שאני יכולה לתקשר איתו, שרוצה לעזור ולהפוך את ארצנו הקטנה והמוקפת למקום שטוב יותר לחיות בו ומוכן לעשות בשביל זה ולא בוחר בדרך הקלה יותר והיא לברוח...
שיהיה לך המון מזל טוב , תמשיך לעשות את הדברים שאתה אוהב וחשובים לך, ושרק יהיה לך טוב, הטוב שאתה רוצה בו...(בלי תמונה, לא יודעת איך להעלות אותן... ).
| |
הרצף שבתוכי
נסיגה
בשבועיים האחרונים אני מרגישה שאני נסוגה לאחור. דברים , תחושות, מחשבות שחשבתי שכבר עברתי אותן, שאני מאחוריהן חזרו ועלו בי מחדש.שוב יש הפחד הזה מלהיות לבד עם עצמי, שוב אני מחפשת להעסיק את עצמי כל הזמן ולא יודעת מה לעשות עם עצמי כשפתאום יש לי זמן פנוי, שוב איבדתי את היכולת להרגע, לשבת לקרוא בנחת, להרגיש את השקט המסויים בתוכי, שוב מוצאת את עצמי בודקת ובוחנת כל מילה וכל משפט שנאמרים או נכתבים, שוב מריצה סרטים בכל מקום ופינה כאילו לא עברתי שום דבר...כאילו לא למדתי שום דבר... ישנה מעט מאוד, התאבון ירוד. נופלת וקמה, נופלת וקמה, נפילות קטנות, אבל כמעט יומיומיות... הסיבה ידועה לי , בחלקה אולי, ואולי היא לא משנה. משנה ההרגשה שלי. שאני נסוגה לאחור ודווקא לאחר שהרגשתי שאני מתקדמת, מתחזקת, מרגישה את הכוח בתוכי... והיום לקראת היציאה מהעבודה זה התפוצץ בתוכי...
נסעתי לפגישה עם ע. ולא הצלחתי להפסיק לבכות כמעט כל הדרך. אני לא מסוגלת לחשוב בצלילות ובשיקול דעת כשאני במצב כזה... מחשבות השתוללו בראשי, עשרות החלטות הוחלטו ובוטלו מיידית, עולמות נבנו ונהרסו במחי יד... לפני שיצאתי כמעט ושלחתי מייל שהייתי מצטערת עליו... לא טוב ללכת כך לפגישה , בהחלט לא טוב. ולא הייתי במצב כזה בחודשים האחרונים, והנה... מגיעה. נפגשת עם ג. יש לנו יותר מ 30 דקות לשרוף. לא מסוגלת לשבת לשתות קפה. לא מסוגלת לשבת בכלל. רוצה ללכת, ללכת, ללכת. הוא מנסה לשכנע. אני כועסת, למה לא מבין אותי, למה לא מקשיב לי? רוצה ללכת...הולכים...
נכנסים לפגישה. לובשת את המסיכה...לפחות חושבת שאני לובשת אותה. לא הספקתי להתיישב וע. שואל אותי: מה קרה פמה...? זהו. לא היה צריך יותר שום דבר. הסכר נפרץ והדמעות זרמו ללא הפסקה...לא יכולה לדבר, רק בוכה. דקות ארוכות. הם שותקים. לאחר דקות ארוכות שואל אותי ע. אם אני יכולה לומר מהיכן בא הבכי, ואז מתחילות נורות האזהרה להדלק: מוקשים! סכנה! הזהרי...! איכשהו אני מצליחה להתחיל לדבר, נזהרת מאוד בבחירת המילים, הדברים שאני אומרת. לעיתים מסרבת להמשיך...זה מתקבל כמו כל דבר בחדר ההוא... למרבה הפלא אני מצליחה להוציא את ד. מהעניין די בקלות. המקום שיש לו בחיי הוא בכל זאת מוגבל לתחום ספציפי, והתחושות שלי בימים האחרונים, אינם קשורים דווקא בו, או רק בו...
הנסיון שלי להבין מדוע הנסיגה הזו, או מה שאני חושבת שזו נסיבה מביא אותנו לדבר על ה"רצף" של כל אחד מאתנו, ובמקרה שלי, הרצף בין "פמה ההיא" לפמה העכשווית... אני רואה רק שלילה ב"פמה ההיא", בחיים שהיא חיתה לפני שנה, ומנסה למחוק אותה, לראות רק את פמה העכשווית, האחרת אבל זה בלתי אפשרי. אני לא יכולה לחיות כאילו העבר שלי מחוק כי זה עלול להביא להתפרקות שלי. העבר שלי, הרצף, הוא הרקע עליו אני חווה את השינוי, אני ממשיכה לחיות. אותו עבר, שיש בו גם דברים חיוביים (כמו שלווה ורוגע שאין בי כיום ), אותו דכאון/עצב עמוק מאותו עבר, שאותו אני כל כך דוחה, הוא זה שמאפשר לי לחוות בעוצמות כל כך גדולות את החוויות והריגושים שאני חווה כיום... אני מנסה למחוק את העבר, את הרצף שלי, אבל התת מודע לא מוכן לזה, ולכן עלו רגשות ותחושות שחשבתי שעברתי אותם ללא שוב.
דברנו על דברים נוספים, עלו דברים שג. אמר, ע. ידע כמו תמיד, לקשור ביד אמן, את כל החוטים לקשר הזוגי שלנו, כי הרי זו הסיבה שאנחנו שם... לאחר כמעט שעתיים של בכי ודיבורים יצאנו משם כשאני מרגישה כאילו מכבש עבר עלי, אבל , במידה מסויימת, קצת רגועה...
הרבה דברים עלו, הרבה דברים לחשוב עליהם במשך הזמן, להטמיע אותם בתוכי, להפנים, להבין ולקבל. אבל הכי חשובות הן ההבנות שאין מצב של התקדמות בלבד, ולעיתים, נתקלים במכשולים ואז כדי להפטר מהם, יש צורך גם לסגת אחורה, ושאין לי שום אפשרות וגם צורך, למחוק את הרצף בין "פמה הישנה" לפמה העכשיווית, כי האחת מזינה את השניה... וכשאפנים את זה באמת בתוכי, אדע שצעדתי עוד צעד אחד קדימה, בדרך שלי...
(יום רביעי 28.5.03 שעה 23.30 נשלח אלי בדוא"ל) **************************************************************** יום חמישי 29.5.03
בחודשים האחרונים לא הרשתי לעצמי לפקפק בשום דבר שקורה לי. הכל טוב. הכל לחיוב. העבר רע מוחלט וההווה חיוב מוחלט. אותה תבנית של טוטאליות שחשבתי שנעלמה ממני. ולא כך...
אתמול בערב התחלתי להרשות לעצמי לחשוב גם אחרת...לראות שלא הכל טוב מוחלט במה שקורה לי מאז, ושלא היה אז רע לתפארת... יש מכל אלה בכל מצב... אני עייפה מאוד. אני צריכה ללכת מכאן...להרבה זמן , ורחוק... אולי זו בריחה... אבל מעצמי, ממני אני לא יכולה לברוח לעולם, ולכן אני נשארת...
| |
תשובות לשאלון השבועי
מתי בכית בפעם האחרונה? למה? רגע...בואי נחשוב... בכי קטן, היום בבוקר. בכי גדול מאוד, אתמול בערב. למה? נו, באמת...
מתי צחקת באמת בפעם האחרונה? ממה? למרות מה שרשום למעלה, אני צוחקת לא מעט, מיילים שמגיעים אלי מצחיקים אותי, אפילו כאלה שמגיעים בחזרה ממקורות אחרים... ההופעה של יעקב כהן ביום שישי בערב הצחיקה אותי מאוד והבחור שיש מאחורינו וצחק צחוק של נעירת חמור, היה בונוס גדול מאוד...
מתי צעקת פעם אחרונה? למה? על מי? בריב האחרון עם א. הבן יקיר לי הצעיר, לפני כמעט שבועיים... עכשיו שמתי לב שעבר קצת זמן...
מתי הרגשת גאווה פעם אחרונה? למה?
אני מרגישה גאווה במיוחד במה שקשור לבנים שלי.
הפעם האחרונה היתה כשג. הבכור קיבל זימון והלך לגיבוש לשייטת. (מאז הוא חתם על ויתור כי החליט שלא רוצה להעביר את השרות הצבאי שלו במים...:))
| |
יומולדת
את קוקסטה הכרתי לפני קצת פחות משלוש שנים כשבאה להחליף את מזכירת אחר הצהריים במשרד בו עבדתי .
אינטליגנטית, ראש טוב, מקורית, כייפית.
מהר מאד התחברנו, למדנו שאנחנו שייכות לאותה התפוצה (זו ששולתת בישרא, הרומנית) ונוצר קשר נעים של התעניינות יומית של "מה נשמע, איך היה היום והאם הגמד המתעלל הסדרתי, נמצא- בוודאי, כמה טלפונים נשארו לו - הרבה - והאם יש סיכוי שיצא מוקדם היום - לא).
דיבורים נוספים מעת לעת על דא ועל הא וסתם נינוחות נעימה בין שתינו. ואז תש כוחי להלחם איתו ועזבתי את המשרד והקשר ניתק. מפעם לפעם היינו מוסרות ד"ש אחת לשניה דרך מכרים וזהו.
המחליפה שלי נשברה לאחר 3 חודשים (הגמד המתעלל הסדרתי היכה שוב) וברחה כל עוד נפשה בה, וקוקסטה קיבלה את המשרה.
למרות שידעתי לאיזה בור היא נכנסת ידעתי שאם יש מישהו שיוכל להסתדר עם הגמד , זו היא. וכך היה, זמן מה...
הקשר התחדש לפני כשנה בתקופה שלשתינו היה לא טוב.
התחלנו להתכתב ומצאתי אצלה כתף חמה ותומכת שיכולה להכיל ולספוג את העצב העמוק/דיכאון , יאוש וחוסר אונים שנמצאתי בו אז. למדתי להכיר את הפנים האחרות שלה, אלו שלא תמיד נחשפות , את הלבטים, את הכאב, את הקושי...
לאחר שעזבה את הגמד (יש גבול למה שאפשר לסבול גם תמורת כסף ...) ועברה קרוב אלי, הזמנתי אותה לביקור בפעם הראשונה...
זה היה לאחר שהחל אצלי התהליך, בשיא תקופת הלהט עם ד.
היא באה אחר הצהריים, ישבנו במרפסת, היינו לבדנו והתחלנו לדבר. ואני נדהמתי.
ככל שהשיחה התפתחה והתמשכה, הרגשתי שמולי יושבת הנפש התאומה שלי. כל כך הרבה דברים דומים וזהים מצאנו ביננו שאפילו אין טעם להתחיל ולמנות אותם...
הרגשתי כל כך קרובה אליה כמו שלא הרגשתי מעולם עם אף חברה אחרת, ואולי אף אדם אחר...
באותה הפגישה הרגשתי שאני יכולה לחשוף בפניה שני דברים חדשים שאף אחד לא ידע עליהם עד אז: על ד. ואת הבלוג שלי בישרא...
ומאז הכל כתוב בדברי ימי ישרא...
הדבר האחרון שקוקסטה אוהבת זה השתפכויות סנטימנטליות/קיטשיות (טוב, לא בכל דבר אנחנו דומות... ) אז רק אומר שהחברות איתה ממצה עבורי באופן המרוכז ביותר את המושג "חברות" : להיות שם.
אנחנו לא לוקחות את החברות שלנו דבר מובן מאליו, משתדלות לא לתת לה תבנית של שיגרה, לומדות מתוך כך על עצמנו ועל הדינמיקה של ביננו.
לא תמיד הכל זורם ונוטף מתיקות, יש גם כעסים ודברים שמפריעים אבל יודעות לדבר על דברים שמפריעים לנו ולצאת עם חברות מחוזקת.
השיר הזה התנגן בי כל זמן כתיבת הפוסט הזה, והוא בשבילך. מזל טוב .
יומולדת/ ברי סחרוף
היום יום הולדת תראי, יש פה סוד ישן חדש לפרוס את הלחם לגעת במשהו קצת מושלם כבר אמצע הלילה חשבתי אולי כדאי לישון אבל משהו תקוע תקוע עמוק בתוך הגרון
נכון, את יודעת כל כך משגעת לפני שאת בורחת בואי בלי פחד קחי אותי ככה
היום יום הולדת חשבתי כמעט על כל הפרטים הזמנתי לחדר שמים כחולים עם כוכבים
נכון, את יודעת כל כך משגעת לפני שאת בורחת בואי בלי פחד קחי אותי ככה
| |
אתמול, בפעם הראשונה מאז שהחל אצלי התהליך עברה בי בחטף המחשבה "למה הייתי צריכה את זה..." זה הכוונה לשינוי. ל"אני" החדשה.
בחודשים האחרונים, היא ניסתה להסתנן לראשי לא פעם, בימים הכי קשים, בתקופות הכי כואבות. ולא נתתי לה אפילו להמשיך. עוד בתחילתה סילקתי אותה מראשי ומיד הייתי שואלת : את רוצה לחזור ולהיות חסרת חיים , חסרת חיות כמו אז? כמו בשנים האחרונות? לא. לא. לא. לא. אבל אתמול היא הצליחה להסתנן יותר עמוק ונשארה מספר דקות עד ששוב סילקתי אותה, אבל לא יכולתי להתעלם ממנה... למה? למה היא צצה? אני באמת מצטערת על מה שאני עוברת? חווה? מנסה? לא. לא. לא. לא. האם אני באמת רוצה לחזור להיות פמה ההיא? לא. לא. לא. לא. אז מה קרה אתמול שלא קרה בפעמים האחרות? למה הרשת לה להכנס לתוכך? אולי כי הייתי עייפה... מותשת מהסחרחרה בה אני נמצאת, מרכבת ההרים הזאת שאני מסתחררת בתוכה כבר 9 חודשים...
לידה מחדש... כמו תינוק שנולד אני לומדת כל יום דברים חדשים, פוסעת פסיעות חדשות, חווה חוויות, מתוודעת לרגשות, לתחושות, לרצונות, לתשוקות שהיו חבויים עמוק עמוק....והגילוי המחודש שלהם מביא לריגוש, לשמחה וגם לעיתים, לעצב ועייפות... וכמו תינוק אני בוכה בדיוק באותם המצבים, לא יודעת לפעמים איך להכיל בתוכי את מגוון ועוצמת הרגשות... כמו תינוק חדש אני רוצה לנסות שוב ושוב, ואפילו כשיודעת שאני עלולה ליפול, לקבל מכה. לא רוצה שיפריעו לי, שיעצרו אותי, רוצה לנסות לבד, רוצה ליפול לבד, רוצה להרגיש את התחושה הזו בלב כשיודעים ש... וכמו תינוק צריכה שיקחו אותי לידיים יחבקו אותי, יחזיקו חזק ויגידו לי שיהיה בסדר, שאני אגדל ואצליח להתמודד עם הכל...
האם אני משכנעת את עצמי שטוב לי כך יותר מאשר לפני כן? האם באמת כך? ואולי עדיף שלא להרגיש , לחיות חיים של קר ישר ------------------ בלי תזוזות כמעט, בלי רכבת הרים או קרוסלה, בלי כאבים כמעט אבל עם עצב, עמוק לעיתים, שנמצא בתוכי באופן תמידי כמישהו שעבר לגור איתי, ובלי התנסויות חדשות, ריגושים , התרגשויות והנאות גדולות... האם כך יותר טוב? האם היה לי אז יותר טוב?
אני יודעת את התשובה. אפילו לא צריכה לחשוב עליה. לא. לא רוצה לחיות כמו אז. רוצה את העכשיו, את החיים האלה. אין לי שום התלבטות בתוכי, שום מאבק, שום קונפליקט . והמחשבה? אז מהיכן היא באה?
לא יודעת. באה, היתה, נעלמה...ואולי תחזור שנית. זה לא משנה את המצב , את הרצון שלי... לחשוב מותר, פמה, עדיין... :)
| |
הקלה...
עמדה מול המראה באולם והסתכלה בדמות שהשתקפה בה...מי זאת? מי זאת עומדת מולה לבושה בחולצת טריקו בצבע תכלת ומכנסיים אדומות ולמה היא נראית מטושטשת...? למה כל שאר הבנות בחדר נראות לה מטושטשות...?
השעור מתחיל. מוסיקה קיצבית מתנגנת בחלל החדר. כולן מתחילות לזוז במרץ. גם היא. רוצה להוציא את הגוש שבתוכה. המדריכה נותנת הוראות בקצב מהיר, היא לא מצליחה לעמוד בכל הצעדים , מתבלבלת לעיתים בינהם, לא מפריע לה, העיקר להוציא החוצה, לזוז , לנוע , להרגיש משהו אחר חוץ מהכאב, מהגוש הזה בחזה... להרים ברכיים, לקפוץ, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע , שלוש, שתיים ועוד שמונה...ולמה, למה עכשיו גם המדריכה פתאום מטושטשת...?
הפסקה קצרה, מחזירה לעצמה את הנשימה, שותה, לוקחת שני מזרונים, לצד, רחוק משאר הבנות. היא יודעת למה... תרגילי בטן. בטן תחתונה, רגליים למעלה, להתרומם ולרדת להתרומם ולרדת, שמונה, שבע, שש, חמש, הנה זה בא, הנה זה בא...הבכי, הבכי שהיה בה כל היום ולא הצליח לצאת...ממשיכה בתרגילים, הראש מופנה לצד השני, נותנת לדמעות לזרום בשקט, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים , אחת...הנה זה בא, הנה זה בא, השקט, הרגיעה...הגוש בחזה, נעלם... אפשר לחזור ולנשום... עד לפעם הבאה...
(יום שני 26.5.03 שעה 22.22 נשלח אלי במייל)
*********************************************** יום שלישי 27.5
ממשיכה לנשום...
| |
בואי נחליט שיום ראשון... בואי נחליט שביום ראשון מותר ואפשר להשבר... בואי נחליט שאולי לא תהיי כאן ביום ראשון...כמו היפיפיה הנרדמת משהו ירדים אותך עד יום שני בבוקר ואז, אז זה כבר לא יהיה יום ראשון והימים יטוסו לך כמו בכל שבוע... או אולי בכל מוצ"ש תסעי למקום אחר ותחזרי רק ביום שני בבוקר... בואי נחליט שלא תתאמצי למצוא משהו טוב ביום ראשון כי זה לא עוזר...בואי נחליט שכן, כן תנסי למצוא משהו שמעודד אותך וזה כן עוזר... בואי נחליט שרק ניתן לו לעבור, והוא לא יחזור עד הפעם הבאה... בואי נחליט, שיבוא יום ואת לא תשנאי את יום ראשון, ותהיי מאותם אנשים שהוא עבורם יום ככל הימים... בואי נחליט... ********************************************************* זה מה שקורה מעודף החלטות... אני אומרת לעצמי שיהיה בסדר היום, שאין סיבה להרגיש כך. משאירה לי עבודה מיום חמישי כדי לדעת שיש לי משהו ספציפי לעשותו, כדי שהבוקר לא ימרח ואחריו אחר הצהריים. מנסה לעשות את העבודה בדרך הטובה ביותר, השלמה ביותר, כי זו הדרך להחזיר לעצמי אנרגיות שאובדות, זו הדרך להרגיש טוב עם עצמי ואז גם עם הסביבה, אז למה אני מרגישה פתאום שזה חונק אותי? למה אני מרגישה שאם אני לא יוצאת החוצה אני מאבדת את עצמי...? אתמול אחר הצהריים היתה לי פתאום תחושה חזקה שאני ב"hold" שהחיים שלי עומדים ומחכים למשהו...זה היה כל כך חזק, כל כך מוחשי... למה אני מחכה...? למה אני מחכה ועדיין לא קיבלתי? לא עשיתי? שאלות רטוריות. התשובה ברורה לי לגמרי... בפגישה האחרונה עם כרמל הרפלקסולוגית היא אמרה שהיא מרגישה אצלי שהגעתי לאיזו נקודה שאליה רציתי להגיע ואני עומדת למעלה , משקיפה בשלווה על מה שעברתי עד כה ומוכנה נפשית להמשיך הלאה, לנקודה הבאה, כי תמיד ישנה הנקודה הבאה... האבחנה שלה היתה כל כך נכונה ומדוייקת שפשוט עמדתי והסתכלתי עליה עם דמעות בעיניים... למה היום אני לא מרגישה כך? למה אני מרגישה שאני מידרדרת לאחור? אתמול בערב נסעתי עם שלמה לתחנה ופתאום מצאתי את עצמי מול הבית של ד. in front. ואני הרי נסעתי תמיד בדרכים אחרות כדי להמנע מכך, מהקירבה הכה גדולה לכאורה...לא יכולתי להתאפק והספקתי במהלך הנסיעה לספור מהר את הקומות עד ל... לעזאזל. אבל אני יודעת, שמצב כזה, לפני כמה שבועות, היה גומר אותי לכל הערב...אז כנראה שמצבי לא כל כך גרוע.... איך אמרתי לטובה היום? אני כנראה מתאבלת על הפנטזיה...להתאבל זו מילה קשה שמשתמשים בה במקרים של מוות, אבל גם על רגש, פנטזיה, אפשר להתאבל. אז זה לא שאני כל הזמן בוכה ועצובה אבל משהו בפנים קצת כבוי עכשיו...ואני צריכה לזכור את מה שאני אומרת לאחרים: זה לוקח זמן, למרות שאת רוצה שהדברים יסתדרו באופן מהיר ומיידי, זה לא כך. זה לוקח זמן... טוב. *********************************************** שני דברים מהשבת שהיתה: מופע מצחיק מאוד של השחקן יעקב כהן וה"בונוס" היה הצחוק של אחד הצופים בהצגה, שישב בדיוק מאחורינו, והצחוק שלו נשמע כמו נעירת חמור. בדבר כזה מצחיק לא נתקלתי מעולם. וכשיעקב כהן שם לב לצחוק שלו, והוא שם לב, הוא פשוט לא הפסיק להשתמש עם זה לאורך כל ההצגה. הבחור הנוער, מודע כנראה לצחוק שלו, והוא לקח את זה ברוח טובה והמשיך לנעור במשך כל המופע. ואני, גם בזמן שאני כותבת על זה, מתפוצצת מצחוק.... אחר כך (אחרי 12.00 בלילה !) הלכנו לשתות בירה בפאב האירי שנפתח באיזור לא מזמן. מקום מקסים. הבעלים נסעו לאירלנד עברו שם איזו השתלמות בסוגי בירה, הביאו פאב אירי מקורי על כל לוחותיו ומגוון עצום של סוגי בירה. שירים מאירלנד, אורות עמומים, אנשים מכל מגוון הגילאים, מלא, צפוף ועליז... שתינו בירה בעמידה, כל כך לונדון, כל כך לא עשינו את זה שם אף פעם...ובטוח שבפעם הבאה נעשה....
ואני, אני נזכרתי ביוני לפני שנה, מונדיאל, אני בלונדון מסתובבת בסיטי, שעת צהריים. הרחובות ריקים. כולם בפאבים מסתכלים במשחק אירלנד - ערב הסעודית (אם לאנגלים לא היה משחק משלהם, הם היו מעודדים בקנאות את השכנה ממזרח...), פתאום עוברת ליד פאב אירי, מחליטה להיכנס. כולם עומדים, כוסות בירה עצומות בידיים, חלקם לבושים במדי הנבחרת האירית ופניהם צבועים בצבעי הדגל , חלקם יצאו מהמשרדים ולבושים בחליפות שלושה חלקים, כולם צועקים, נותנים הוראות למאמן, מזכירים את מקצועה של אימו של השופט...כמו אצלנו. אווירה נהדרת. מסתכלים עלי, עוף קצת שונה, לא מזמינה בירה, עומדת ומסתכלת במשחק. מעודדת את האירים, בוודאי איזו שאלה, שאעודד את הסעודים? גול ראשון ראיתי בפאב אחד, גול שני בפאב אחר... זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע למונדיאל עצמו.... וזה בלי לספר על על החוויה של לראות את האנגלים יוצאים מדעתם לאחר שניצחו את ארגנטינה.... אבל זה סיפור לפעם אחרת... מה שבטוח, בפעם הבאה, אני אזמין בירה... טוב, אין כמו זכרונות מלונדון כדי להעלות חיוך על פני... ודבר נוסף, אם אי אפשר לבטל את יום ראשון, וניסיתי באמת שניסיתי, אני רוצה עכשיו להעביר חוק שבו יאסר על הבוסים להגיע למשרד ביום ראשון ובמיוחד לא על הבוקר.... יום ראשון הזה, מתקדם לקראת סיומו... *********************************************************** הפוסט הזה נכתב מוקדם יותר, כשהרגשתי פחות טוב. אבל כמו תמיד, החברים בישרא לא יתנו לי ליפול וקבוצת התמיכה הזו, כמו ששפיות (הבחור מתחתן השבוע...) אמר פעם, היא חזקה , מעודדת, תומכת, איכפתית ואוהבת... והצליחה לעזור לי לקום ולהתרומם... תודה חברים.
| |
אנחת רווחה...וכעס אוףףף.
מעצבן אותי כשאני מוצאת את עצמי נופלת, ואפילו לרגע קט לתבניות ההן, הישנות, מלפני מספר חודשים. מעצבן שאני מוצאת את עצמי שוב יושבת ומחכה לטלפון. מעצבן אותי שאני לא מצליחה להפנים לעצמי דברים שאני אומרת לאחרים, שנפילות הן דבר נורמלי וטבעי בתהליך, ומותר לכעוס על עצמך, וגם לסלוח לעצמך... מעצבן אותי שאני שוכחת את זה... אני כועסת על עצמי על ההרגשה הזו, של חוסר אונים, של חוסר ידיעה, חוסר מנוחה, של מובלת ולא מובילה, אחרי שכבר התקדמתי כל כך... אני כועסת על עצמי שאני לא מבינה ולא מוכנה לקבל את זה שאני נשברת לפעמים. שאני חושבת שאם הגעתי למקום מסויים, שם אשאר ורק אתקדם הלאה ואין אפשרות גם לנסיגה מסויימת... אני כועסת על עצמי על זה שאני מסוגלת לשכוח ברגע דברים שלמדתי בדם... אני כועסת על עצמי שאני מרגישה הקלה והשמיים מתבהרים לי ברגע שהוא מתקשר... אני כועסת על עצמי שאני עדיין כל כך מוכוונת אליו, והגעגועים היו חזקים יותר בסוף השבוע הזה... מעצבן אותי שאני כועסת על עצמי... טוב,זה יום ראשון בבוקר. קל להוריד אותי למטה, קל לי לכעוס, קל לי להרגיש רע...כמו נבואה שמגשימה את עצמה למרות כל מה שאני מחליטה... די. מספיק. תסלחי לעצמך, ותצאי מזה...
| |
"...רק עוד יום, עוד יום, עוד יום..." "החברים של נטאשה" אתמול אחר הצהריים פתאום התגעגעתי אליו כל כך . לא משהו שכואב מבפנים, חופר ולא נותן לנשום. געגוע אחר. לשיחות, למיילים ששולח לפעמים עם קטעים טובים/מצחיקים. רוב השיחות שלנו הן אחר הצהריים (אז אנחנו יותר פנויים) ובדרך הביתה, ולפעמים אפילו שכבר הגעתי הביתה, אני נשארת עוד במכונית כי השיחה מעניינת, הולכת לכיוונים שונים ואני לא רוצה להפסיק אותה. אתמול זה חסר לי... כנראה שגם הייתי מודאגת כי אחרת קשה להסביר את הכאסח שהייתי רוב אחר הצהריים והערב עם הילדים. על שטויות, באמת על שטויות. והם גם שאלו אותי: אמא , מה יש לך? טוב, מה אני אגיד להם? המאהב (?!) הווריטואלי של אמא שלכם נפצע היום והיא דואגת...? אז יצאתי להליכה (שתמיד מרגיעה אותי ) ובמהלך הערב נרגעתי קצת. ולאחר שרוב השבוע ישנתי כ 4 שעות בלילה, אתמול כבר לא החזקתי מעמד ובחצות כבר הייתי במיטה... הפציעה של ד. העלתה, שוב, את הנקודה שאם קורה משהו לאחד מאתנו והוא לא יכול להודיע, הצד השני פשוט יאכל מדאגה מה קורה... זו הבנה וידיעה שאני מעדיפה לא להתעסק איתה ביום יום (ומדחיקה, בוודאי שמדחיקה, איך לא...) אבל היא קיימת... לפני הניתוח מאוד חששתי מזה, שיתאשפז בפיתאומיות ולא תהיה לי שום דרך לדעת ואני אצא מדעתי מדאגה. אבל למזלי, לא היה מקרה כזה... לפעמים רצים לי סרטים בראש...שלא נדע, טפו,טפו,טפו... זה משהו שעדיף להדחיק כי אין מה לעשות בנדון. גם השהייה שלו היום בבית הזכירה לי, ולא בשמחה, את הימים שהיה בבית בתקופה שלפני הניתוח. איך הדברים נראו אז אחרת...איזו תקופה רעה זו היתה עבורי...נמצאת בעמדת המתנה, מחכה לטלפון ממנו (כי לא יכולתי להתקשר שמא הילדים בבית) ומדברים מעט מאוד כי הדיבור כאב לו, ולרוב גם השיחות היו נקטעות בחופזה כי מישהו נכנס... תקופה מתסכלת ומדכדכת עד מאוד... . ולשמחתי, לא היה היום שום דמיון לתקופה ההיא... הוא התקשר במהלך הבוקר, דברנו קצת (כי הבת שלו חזרה) אבל בלי לחץ, בלי מתח, רק רציתי לדעת שהוא בסדר ואין איזשהו סיבוך חלילה. אפשר לנשום לרווחה... , ולהמשיך להתגעגע... ולמרות כל זאת, והעצב שיש בי השבוע על ההכרה במה שיש לו אני לא מפסיקה לחייך חיוך רחב בימים האחרונים. מישהי מאוד מאושרת. מה זה מאושרת...משפריצה אושר על כל סביבתה...לא יודעת מה לעשות עם עצמה , מרחפת 20 ס"מ מעל הקרקע ולא רוצה לרדת... ולהפתעתה הרבה, כל מה שהיה לי להגיד לה, לקוקסטה זה: מגיעה לך...(היה עוד, אבל לא נפרט את זה כאן...). ועם זה אני יוצאת לסוף שבוע. שיהיה סוף שבוע של אושר, הנאה וכיף לכולם .
| |
לא להרגיש שום דבר זה לא פתרון יקירתי... את חושבת שזה סימן לכך שאת חזקה, שאת מתגברת על הכאב, על העצב, על תחושת ההחמצה, על... לא בלחץ, לא מחכה, לא מצפה, לא מרפרשת, לא מרגישה כלום. באמת? כן, באמת... את הרי יודעת שזה לא נכון. את יודעת שזה לא יכול להיות. לא יכול להיות שאין שם פתאום שום דבר, שום רגש, שום כלום... את עושה שוב את הדבר שאת הכי טובה בו. מ-ד-ח-יק-ה. כשאת מחליטה להדחיק את לא רואה סנטימטר מול העיניים שלך...אבל זו לא החלטה מודעת להדחיק, זה פתאום בא, אולי מתוך הגנה מסויימת כי הכאב קצת גדול מדי וצריך גם לנשום. הפתרון התת מודע שלך הוא לעבור לקיצוניות השניה. הדחקה. ואז לא מרגישה כלום ואפשר לנשום...לפחות לזמן מה... אבל מספיק שפתאום את שומעת את השיר "tears from the moon" של שינייד אוקונר כדי שבאותו הרגע תביני שאת רק משחקת עם עצמך בכאילו ושום הדחקה או התעלמות לא תפתור אותך מן האמת: יש לו עדיין מקום אצלך בלב... ************************* ד. התקשר בצהריים כשיצאתי להפסקה שלי, משוטטת קצת בלי מטרה מוגדרת, התקשר מהנייד. קיבל מכה חזקה בראש, ממש מעל למקום של הניתוח, ירד לו המון דם ושלחו אותו לבית החולים. לרגע חשתי פיק ברכיים... אלוהים... הכל בסדר. ניקו, הדביקו (דבק ביולוגי...לא ידעתי שיש דבר כזה) ושלחו אותו הביתה לשלושה ימי מנוחה. והוא, הוא דווקא שמר על אופטימיות, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אמר לי... סיכמנו שנדבר מחר אם הילדים לא יהיו בבית. בקשתי ממנו שיעדכן אותי בכל מקרה מה שלומו. תודה על הדאגה, אמר לי בסוף השיחה. על מה תודה, רציתי לומר לו, כשמרגישים, דואגים... זהו. נגמרה ההצגה של "אני לא מרגישה שום דבר, איזה כיף לי...". ************************************ רוצה שתראה אותי. רוצה שתראה אותי רזה, סקסית. רוצה שתראה אותי עם החולצה החדשה, נצמדת לגוף בליטוף. רוצה שתראה אותי עם החזיה החדשה שקניתי ... רוצה שתראה אותי. ולא יהיה...
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 64
|