שעובר מהשלב הירוק, בוסרי לשלב הצהוב בשל, כך אני נראית היום...

עם חולצת סריג בצבע ירוק זרחני חזק ובוהק והנעליים שנראות כמו נעלי ריקוד בשילוב הצבעים הירוק/כתום/ורוד אני הדבר הכי רחוק שיכול להיות מהאישה מפעם, שעוטפת את עצמה ומסתתרת בעטיפות של בשר, שומן ואריגים גדולים וכהים...

בניגוד לפוסטים האחרים שלי, שלאחר פירסומם אני קוראת בהם לעיתים כמה וכמה פעמים , היה לי קשה הפעם, לחזור ולקרוא את הפוסט של הבוקר , אולי בהתאמה לדבריה של ג'וּן  מהבוקר , שכתיבת הרגשות גובה לעיתים מחיר מהכותב...

אז כתבתי אותו, נתתי לו חיים, והשארתי אותו שם, שיתמודד לבדו עם התגובות ...

שני דברים, הבנתי בימים האחרונים, שונים בי מהעבר שלי:

אין בי יותר תחושה של רִיק , של אותו חור ריק שבתוכי שהיה בא ופוער את עצמו מפעם לפעם, ונותן לי תחושה של צלילה עמוקה לתוך חור כחול/שחור שעלול לעטוף אותך לתמיד...

והתחושה שאני מוקפת אהבה. נקודה.

ואת זה, בצורה הרגשית/נפשית הרגשתי אתמול בפעם הראשונה...

רציתי לסיים את החודש בצבע חזק ובוהק...

צבע הלימון...

תודה חברים יקרים...

לפני חג הפסח הייתי במפגש בו ניסינו להבין מדוע יש מילים, אנשים, מעשים שמוציאים אותנו מדעתנו, מכעיסים ופוגעים בנו,  ואילו אחרים משאירים אותנו שווי נפש...

בעבודה קבוצתית לא מסובכת מצאנו את הפתרון הפשוט להבנה אך המסובך יותר ליישום...היכן זה נוגע בנו...

היכן זה נגע בי...?

אני יודעת בדיוק היכן זה נגע בי...

במקום ההוא שבו אני מסתכלת לצדדים ומחפשת למי הכוונה כשמישהו כותב לי כאן, בתגובות, שהדברים שלי נגעו לליבו, או שאני כותבת יפה, או שאוהב/ת לקרוא אותי, או שהצלחתי לכתוב בדיוק כיצד הוא/היא מרגישים...

בדיוק במקום הזה , הוא נגע והוציא החוצה את חוסר האמונה בי , ביכולת שלי לכתוב, בפחד הגדול שיום אחד זה יגמר, בחשש שיום אחד יגלו את הבלוף שלי שאני לא באמת יודעת לכתוב...

ופגע.

בול.

ובסה"כ זה לגיטימי.

אדם זכאי לדעתו , תהייה קשה, פוגעת  וכואבת ככל שתהייה...

במיוחד אם הוא קם בבוקר, עצבני...

אני צריכה כנראה להודות לו על מה שכתב עלי, אחרת לא הייתי יכולה להוציא את הפחד הזה החוצה והוא היה ממשיך לכרסם בתוכי כל חלקה טובה...

הֶקוּבֶה (HEKUBE).

כך קראו לה.

למלכת טרויה אישתו של המלך המיוסר, פריאמוס.

המלכה שהיתה אמורה להסתכל כיצד הגברים שמסביבה הולכים ופוחתים, הולכים למוות ושירה על שיפתיהם, כיצד המלחמה בת 10 השנים גובה מחיר גבוה תמורת אהבתו של בנה ומשחקי הכבוד של הגברים בעירה ואלה שמעבר לים האגאי, לכאוב, ולשאת את כאבה בשתיקה דמומה תוך כדי שהיא שולחת, פעם אחר פעם, את בניה לקרבות...

אבל היא לא היתה מוכנה לכך...

היא כאבה, זעקה, צעקה ועמדה כמו מוכיחה בשער, מכנסת סביבה את אלמנות טרויה, שמספרן הולך וגדל, בניגוד גמור למה שהיה מצופה מאישה באותם הזמנים ובמיוחד ממלכה...

היא לא היתה מוכנה לראות את בניה נהרגים ללא סיבה...

היא לא היתה מוכנה לראות אותם נהרגים. נקודה.

היא זאת שנותנת את הנשמה היתרה לסיפור שעל פניו הוא על אהבה אבל למעשה על התנגשות רצונות מגאלומניים של מנהיגים ושל אנשים  שהאג'נדה שלהם היא זאת שעומדת בראש מענייהם , ללא קשר וחשיבות כלפי אלה שאמורים להוציא אותה לפועל עבורם...

והיא , הדמות של הֶקוּבֶה, איננה קיימת כלל בסרט "טרויה".

ובעצם היא הרי לא יכולה להיות קיימת בסיפור שהופך לסוג של טלאנובלה, שהצפיה בו נותנת תחושה של מלאכותיות...של פלאסטיק...

האנשים לא אמיתיים, הדיאלוגים לא הגיוניים, הסיפורים מעוותים ומסגרת הזמן כלל  לא קיימת  (מצטערת, כשמעבירים לקולנוע סיפור שיש בו מין האמת ההסטורית, צריך להיות קצת יותר מדוייקים - המלחמה נמשכה 10 שנים ולא כשבועיים כפי שאפשר להבין מהסרט )...

ובין כל אלה, אי אפשר היה הרי להכניס את הֶקוּבֶה עם הזעקה שלה והדרישה לראות את חוסר התכלית שבמלחמה , שבהרג המיותר משני הצדדים ובנסיון שלה להביא לסיומה לפני שעירה האהובה תחרב כליל ואנשיה יהרגו כולם...

זה לא התאים לבראד פיט בחצאית...

ואני רק מקווה שהבמאי לא יבצע את זממו גם בחלק השני של האפוס ההומרי, האודיסאה, כי במקרה הזה, אודיסאוס עוד עלול לוותר על כל המסע הארוך שלו לאיתקה ולהשאר עם הסירֶנות ושירתן המתוקה והממכרת...

(והביקורת המלומדת עצמה כמובן אצל הפסיכופט ).

קראו לחתול, ובעצם, זה הרי השם הכי מתבקש שיקראו כך לחתול יקבים שמסתובב לו כבעל הבית בתוך הייקב הקטן והקריר, מנמנם לו על חופת הריפוד הרכה שעל חדר חביות עץ האלון שבתוכם מתיישנים להם ינות מיינות שונים, בעלי שמות אקוזוטיים ומתגלגלים על הלשון כגון: קברנה סובניון, מרלו, שרדונה והכי הכי, גווירצטרמינר שכמו שסיפר לנו בעל הייקב המאוהב בעבודותו עד מאוד, מקורו בשתילי גפנים שהביאו איתם מצפון איטליה , מאזור טַרמינה הקרוב היום לאוסטריה, חיילי  האימפריה הרומית במסעם לכיוון גרמניה לפני יותר מ 2000 שנה, ולאחר מאות בשנים התגלה שהיין שהופק מהגפנים הללו קיבל טעם שונה במיקצת , מתובל יותר ומכאן שמו: יין מתובל מאזור טרמינה...

וכך עמדנו שם, שותים וטועמים מסוגי יין שונים, אוכלים גבינות מעולות (משק יעקבס) על קרקרים ושומעים את בארי ססלוב מספר באופן ציורי עד מאוד על היין, חייו, אהבותיו ומצליח לשכנע אותנו , ובמיוחד את החבר שלנו, שהוא איש שיווק וותיק שמכיר את כל השטיקים האפשריים , לקנות (ביחד) ארגז יין קברנה סובניון ( במחיר שצריך לקחת משכנתא עבורו...)שישכון אחר כבוד במרתף היינות המצונן אשר אצלו בבית...

ואני בשלב הזה, כבר לא כל כך ידעתי מימיני ומשמאלי, מי אני , היכן ומה אני עושה שם בכלל...

את הבוקר התחלנו דווקא צפונה משם, בנתניה, במפעל וחנות שוקולדים מעשה ידיים "שוקונוי",  שהמיוחד שבה, מעבר לשוקולדים אשר מעלים דמעות של אושר במי שטועם אפילו חתיכה הכי קטנה מהם, היא העובדה שהיא הוקמה ומופעלת על ידי אנשים בעלי צרכים מיוחדים, כפי שקוראת להם יפי, בעלת המקום שהסבירה לנו באריכות ובסבלנות על התהליך של הפקת השוקולדים המצויירים שהם מוכרים ונתנה לנו לטעום כמעט מכל קוביה שהיה להם במלאי...

והיא יודעת מדוע ולמה, כי יש לה ילד עם צרכים מיוחדים והיא יודעת שהמשא הזה, הוא קשה, ארוך ואין סופי מכל מסע שעובר הורה עם הילד הפרטי שלו...

והפוסט הזה נכתב כשראשי עדיין הלום יין  שכנראה יפוג רק לאחר שנת צהריים טובה ולידי על השולחן עומדת קופסא ובא 16 קוביות שוקולד קטנטנות, שעל כל אחת מצוייר ציור אחר והן תאכלנה לאט לאט ובסבלנות אין קץ כשבכל פעם שאשים אחת מהן על לשוני, אתן לעצמי להתענג על הטעם  והרוגע שהיא מביאה איתה...

בוקר של יין ושוקולד בפתחה של שבת, חברים יקרים, שבת של בריאות (לאחר הפוסט של הלילה...), של שמש ואהבה...

אמא שלי מתה מסרטן.

אבל אצלי ,בארסנל הפחדים והאימה, כיכבה מחלת  הטרשת הנפוצה...

בלי שום סיבה היתה מופיעה בחלומות הזוועה וכל תחושה שהיתה לא במקומה מיד הביאה להכרה שהמחלה מקננת בתוכי וקצרה הדרך עד לפריצתה הברורה , ומשם , במין תהליך מתגלגל כשאני צופה בו מהצד חסרת אונים, עוברת משלב של גרירת רגל, למקל הליכה עד לשיתוק מוחלט ושכיבה בהמית ונטולת איכות חיים בסיסית במיטה...

כך חייתי עם הפחד המצמית תקופה שנראית לי היום קצרה יחסית, אבל אז, כל יום נראה כמו שנה...

טיפול פסיכולוגי שעברתי אז, עסק גם בפחד הזה והצליח לפרק ולהשכיח אותו ממני...

והיום הכרתי אישה מיוחדת וחזקה  שאמרה לי: אני חולה במחלת הטרשת הנפוצה...

ורק שעות לאחר מכן, כשעמדתי מול המראה ונזכרתי בה, הבנתי שבפעם הראשונה נגעתי, נגיעה ממש קטנה,  גם במחלה וגם בפחד שחנק אותי בה...

אמרה לי חברה שלי...אולי זה יסביר כמה דברים...

כשקראתי את הכתבה (נו, באמת, יכולתי שלא לקרוא...)  הבנתי שאני לא יכולה לעבור עליה בריפרוף סתמי אלא צריכה לבחון פיסקה פיסקה בתשומת לב מירבית...(זה מה שאמורים לעשות כשונוס בנסיגה...)

באו נראה...

כללי:

ונוס בנסיגה...בלהבלהבלה...40 יום כל שנה וחצי, זמן להערכה מחדש של מערכת הערכים שלנו, יחסים ביננו לבין עצמנו, הסביבה, אהבות וכו', כספים (האם לא אומרים לנו שאי אפשר לקנות אושר בכסף...? )

מערכות ערכים:

בחינה מחדש...נו, מרוב בדיקות , בחינות ומהפכות הערכים שלי כבר שכחו איך הם ניראו/חשבו/הרגישו פעם...

איזון:

איזון? אני? אצלי? מה? על מה מדובר ? מתי? היכן? מה זה...?

חברים ואינטראקציה חברתית:

חברים עלולים לאכזב אותנו, מצד שני, מצב הרוח שלנו קרבי מה שמבטיח אכזבות למכביר...מסקנה: שבי בבית, נתקי את הטלפון הנייד, סגרי את ישרא עד יעבור זעם...

גם היחסים בין מדינות, מפלגות וקואלציות שבירים ועדינים כשוונוס נחה מזהירים אותנו...הקואלציה בעיראק עלולה להתפרק מאיימים עלינו... ואני חשבתי, שהדברים שקורים שם בזמן האחרון מוכיחים על קואליציה חזקה מאי פעם...

יחסים ואהבה:

"ה"דבר שאנחנו אמורים לבחון בימים אלו, כשוונוס נחה לה באיזה חוף מכוסה חול  לבן ובתולי מתחת לעץ דקל מתנועע קלות ברוח...

האהבה לעצמנו, יחסים עם אחרים, אהבות חדשות, אהבות ותיקות, קשרי נישואים...הכל עובר בחינה מדוקדקת מחדש...

שנתיים, כמעט שנתיים תמימות אני עושה את זה יום יום, ושעה שעה...בוחנת ובודקת, מעלה ומורידה, כותבת ומדברת בלי הפסקה...

אולי לי מגיע איזה חופש קטן...?

האם יכול להיות שישנה מערכת כוכבים שהיא רק שלי? שמתנהגת אחרת ממערכת הכוכבים הקוסמית שלפי התנודות שלה מציעים לנו לעשות כך או אחרת...? i wonder...

אהבה עצמית:

"...כשוונוס בנסיבה אנחנו יכולים לחוש בלתי נאהבים, לא מקובלים ולא מוערכים..."

עכשיו אני יודעת, שאצלי למעשה וונוס היתה בחופשה ארוכה מאוד של הרבה שנים , למעשה, היא חזרה לעבוד רק לפני כחצי שנה...ושוב יוצאים לחופש? מה זה? זה היחס לעבודה?

"...בתקופה זו מאוד לא מומלץ להתחיל ביחסים חדשים, להתחתן או לערוך מסיבות גדולות..."

אוקיי, אל תבנו עלי בחודש וחצי הקרובים, מצד שני חסכתי לכם הוצאה כספית (נדיבה, כן? ) בלתי צפויה...

חיי המין:

היא בנסיגה, נחה לה מתחת לדקל שפל צמרת, משתעשעת לה עם אפולו כנראה, ואני אמורה לסבול תשוקות ירודות ושאר מרעין בישין?

למזלי , הכוכבים שמעו את זעקתי ודקווא בתחום הזה אין כרגע (טפו, טפו, טפו...) בעיה נראית לעין עם התשוקות שלי...

רכישת מוצרי יופי, בגדים, תכשיטים ומכונית:

בעניין המכונית היא יכולה להמשיך ולסגת כרצונה, באשר לשאר הדברים יש לי השגות חמורות על כך ואנחנו עוד נראה... אבל מצד שני, ג. כנראה יכול לישון בשקט בזמן הקרוב...

כספים:

בזמן שוונוס מגהצת את כרטיס האשראי שלה כאילו אין מחר, אנחנו אמורים לבחון מחדש את יחסנו לכסף , הערכים והפרספקטיבות שאנחנו משייכים לו...

זה אינו זמן טוב להשקעות, מציעים לנו, אם יש לכם כספים, השאירו אותם בבנק בתקופה הזאת...

האם הכוונה היא גם לאוברדראפט?

אכילת יתר:

תשוקות ובולמוסים בלתי נשלטים מגעים בדיוק כנראה כשוונוס נכנסת לשחייה קלילה ומרעננת במים הכחולים שבחוף אליו היא נסוגה ...

ניתוחים בכלל וניתוים קוסטיים בפרט:

כמובן...איך לא...?

וונוס בדיוק סיימה סשן של שאיבת שומן , הרמת גבות, מילוי קמטים, הרמת חזה (היא לא צריכה למלא אותו, קאפ C מושלם ועגלגל), טיפול בצלוליטיס ועוד כל מיני , אבל אוי לי אם אני אתקרב לסכין המנתחים בימים האלה...(להזכירכם, הניתוח בעוד קצת יותר משבוע - וזה לא, אני חוזרת, לא ניתוח קוסמטי !).

ידעתי...i'm doomed...

בטוח יכרתו לי משהו אחר...או גרוע יותר...יכרתו לי את האף לגמרי...

מצד שני, "...מזל תאומים שולט על העיניים והידיים, ראות ומערכת העצבים, כך שבעיקר יש להזהר, במהלך זה, מניתוחים באברים אלה..." מזל שהוא לא שולט על האף...

ומצד שלישי...אני מקווה שהוא גם לא ישלוט על היידיים של המנתח שלי...

מסקנות:

א. יש מאמרים שאולי עדיף לא לקרוא אותם מלכתחילה...

ב. הייתי צריכה לבדוק מראש, לפני שקבעו לי את התור לניתוח האם התאריך נכון מבחינה אסטרולוגית...

ג. ואחרי כל זאת, אני יכולה לרק לומר: מה נחה מה? העולם מתמוטט ואת משתזפת? יאללה , תאספי את עצמך ותחזרי לעבודה ויפה שעה אחת קודם...

את זוכרת...

אמרה לי רוויטל , זה היה בדיוק כשיצאנו מהמשמרת שלנו ליד הארון של גולדה (מאיר), קפואות ורועדות מקור מעמידה בחוץ  בחצאיות ובחולצות ללא מעיל , בקור של ירושלים בחודש דצמבר (שנת 1978) , ובדיוק עברו לידנו 2 חיילים ממשמר הכבוד, ואמרתי לך, תראי איך שהם מסתכלים עליך...

לא נכון, אמרתי לה אינסטינקטיבית, כשישבנו לשוחח היום  , רק היא ואני, כמו שלא עשינו הרבה שנים, הם הסתכלו עליך...

מדהים, ענתה לי...

זאת היתה בדיוק התגובה שלך , גם אז...

זה היה הדימוי שנצרב בי לאורך השנים,ללא קשר לאמיתות האובייקטיבית שלו, והקרין על התחושה הפנימית שלי עם עצמי...

האשמה היא כולה בקוקטייל שלקחתי...

(ונכון, אני אף פעם לא אשמה, תמיד ישנו משהו או מישהו אחר שאשם בדברים שקורים לי...)

רציתי להרגיש כמו אשת העולם הגדול, כמו בסדרות האלה, שתמיד מכינים שם מרטיני בכוס זכוכית דקיקה ושקופה

שנראית כמו חצאית פרוסה, הפוכההועומדת על רגל דקיקה...

רציתי להרגיש כמו ג'יימס בונד שמבקש בכל סרט שלו, בנונשלאנטיות מחוייכת , את הקוקטייל "מנוער לא מעורבב" (shaken not stired  ובאנגלית זה באמת נשמע הרבה יותר טוב...), ונוגס בבת אחת בזית שנשאר בסופו של המשקה...

וקיבלתי את זה...

קוקטייל מרטיני יבש (Dry Martini) שהדבר היחיד שהיה חסר בו משום מה היה הזית...ובאמת, להכין מרטיני יבש בלי הזית זה בערך כמו להכין בלאדי מרי בלי הפלפל והטבסקו שצובטים את הלשון בסוף הלגימה...התבלין שנותן את כל הטעם...

אבל לא התווכחתי ולקחתי את המשקה...

היא קיבלה את המשקה שלה  והשקנו כוסות לחיים, לחיי יום ההולדת שלה, שהיה בתחילת החודש ולחיי יום ההולדת שלי, שהיה

לפני 5 חודשים , על הכוונות הטובות שלנו להפגש יותר, על הבריאות, החיים ובכלל...

ומהשלב הזה...אני באמת לא זוכרת הרבה מה שקרה חוץ מהעובדה שתפסתי ראש ברמה שאני לא זוכרת את עצמי תופסת כזה כבר הרבה מאוד זמן, ואם להיות מדוייקת, אפילו כשעישנתי ג'וינט בפעם הראשונה (והיחידה) לפני שנה, לא הרגשתי תחושה כמו לאחר ששתיתי חצי כוס  קוקטייל מרטיני יבש...

וכנראה שזאת באמת היתה הסיבה שלשוני הותרה בחופשיות כה רבה, ואולי בתת המודע ידעתי  שהפעם , לאחר כמעט שנתיים, זה כן יגיע, וכך לאחר שיחה ארוכה מאוד על נושאים רבים ושונים, ולאחר שסיפרה לי בפירוט רב ומדוקדק על הנסיעה שלה ושל בעלה לאנגליה  מצאתי את עצמי פולטת משהו שממנו כבר לא היתה דרך חזרה...

וכך נכנסה , הוכנסה , עוד חברה, טובה וקרובה לחיים האחרים שלי...

ואחרים יגידו, שטויות...רצית והתכוונת שכך יהיה מההתחלה...

אולי...

וזה לא ממש משנה...

הרווח הוא כולו של שתינו...

אני לא מבינה, אמרה לי כשיצאנו משם, לאחר ארבע שעות שעברו בלי שנרגיש, לא יכולת לספר לי את זה מההתחלה בלי לתת לי לברבר בלי סוף על אנגליה...?

ברוכה הבאה יקירתי...

של מליוני אנשים ברחבי ספרד והעולם שנכנסו, לשעות ספורות, לתוך סיפור האגדה של הנסיך שנושא לאישה אישה מפשוטי העם , והפעם היא אפילו גרושה (בארץ קתולית) ואין פוצה פה ומצפצף , וזה מבטיח, לפי פרשן בית המלוכה של הבי.בי.סי  או של ה c.n.n (כבר התבלבלתי מרוב זיפזופים), שהפעם , בניגוד לסיפור האגדה של צ'ארלס (שבא כמובן לחתונה ונראה הכי זקן ועצוב שיכול להיות) ודיאנה, שזאת אהבה אמיתית ומכאן שסיפור האגדה מושלם ואמיתי...

ואני, אני הרי סאקרית של סיפורי אגדה...במיוחד אם הם אמיתיים...

אני כל כך מלוכנית בנשמתי...אולי חלק בלתי נפרד מהעולם הרומנטי שטבוע בי באופן בסיסי ועמוק כל כך...

עולם של מלכים ואצולה בלתי מושגים, בלתי אמיתיים במידה מסויימת עבורי, ודווקא מתוך כך מסקרנים ומרתקים אותי מאז שאני זוכרת את עצמי...

הכל אני יודעת עליהם...

מי, היכן, אילנות יוחסין, קישרי נישואין, רכילות, עובדות הסטוריות, הכביסה המלוכלכת שמנסים להסתיר מתחת לשטיח, השמחות שלהם, העצבונות שלהם...

הייתי קוראת כל מילה כתובה שיכולתי לשים את ידי עליה, ואני עדיין זוכרת איך בלעתי בשקיקה את עשרות הכתבות בעיתנות הקנדית שגיסתי הביאה לי מביקורה בקנדה שהיה בדיוק בימי החתונה האגדתית של צ'ארלס ודיאנה...

במשך שנה, הייתי מנויה על ירחון בריטי מפורסם שדאג לסקר בדקדקנות את חייהם של בני משפחת המלוכה הבריטית בפרט ואת חייהן של משפחות המלוכה האחרות , בכלל...

היום, דרך האינטרנט זה כמובן נגיש וקל יותר...היום, אני קצת יותר רגועה...

הבריטים היו הפייבורטים שלי כמובן, עוד מלפני דיאנה...

אבל כמו באהבה אמיתית, אני לא מקפחת את שאר משפחות המלוכה וגם הן מקבלות אצלי מקום חם ורחב במיוחד בארועים מיוחדים...

אני לא מפספסת שום ארוע שלהם: חתונות, לוויות, הכתרות, מצעדים...

תנו לי, ואני שם...

כמו פיה שנוגעת בנו, הצופים, במטה הפלאים שלה ומיד זהרורי כוכבים עוטפים אותנו ומאפשרים לנו לברוח מהעולם הסוער, הכואב, הכאוטי והמפחיד ביום יום, לעולם של אגדה, של התגשמות החלום האולטימטיבי, של יופי, וצבע, ואפילו ריחות הורדים הלבנים שקישטו את  קירות הקתדרלה במדריד, מהתיקרה עד לרצפה, עברו בדרך כלשהי דרך מסך הטלווזיה...

וכולם כל כך יפים שם...

ומחייכים...

ונראים מאושרים...

וגם מתוחים...במיוחד אם הכלה מאחרת ב 10 דקות ואתה עומד ליד המזבח ומחכה לה, קבל עם  וטלווזיה עולמית, ולא משנה שאתה יורש העצר ומפקד צבאות היבשה והאוויר של ספרד...

כל מה שאתה רוצה הוא פשוט שהיא כבר תגיע, תצעד, לבנה וזוהרת, לאורך הכנסיה עד אליך ואבא שלה ימסור אותה לך , ואז תדע...תדע שזהו זה...

אתה יכול לחייך אליה...

והיא תחייך בחזרה...

כי היא חייבת לשחק את החלום...

שלכם, שלהם, של כולם...

וכך היה...

דקה אחר דקה...

וכשברגע מסויים, הנסיכה הרימה במקצת את שולי שמלתה (המ-ה-מ-מ-ת!!) וחשפה את נעליה הלבנות עם העקב הדקיק והמאוד גבוה (וגם כך היא מגיעה רק עד לכתפו של הנסיך, בדיוק כמו שצריך...), הבנתי שהיא כבר עמוק בתוך תפקיד חייה...

ולאחר שראינו ושמענו שוב ושוב את פיליפֶה מתבלבל ושוכח את מילות אחד מהנדרים שהחליפו הוא ונסיכתו, נגעה בנו שוב הפיה בשרביט הקסמים שלה והחזירה אותנו לעולם המוכר, הרגיל, הקשה לפעמים , אבל הכל כך שלנו...

שבוע טוב חברים יקרים, שבוע של חג ואור...

בתוך הדקות שבהם את מכונסת בתוך עולם רומנטי וזוהר של שמלת כלה מלכותית מרשרשת ועיניים בוהקות מהתרגשות גם אם אתה מלך, מלכה, נסיך ונסיכה בשר ודם ...

והחיים מזכירים לנו את הצד הכואב והמפחיד כל כך שלהם...

חבר מהמחלקה של ג. הבכור נהרג בלילה בתאונת דרכים  וג. הבכור נפגש בפעם הראשונה, כאדם בוגר,  עם מוות של מישהו כל כך קרוב אליו, והוא יורד מחדרו, ומשהו בפניו שונה, ושפתייו רועדות ודקות ארוכות עומד איתי, מחבק ורועד...

ואני בוכה יחד איתו...

והחיים ממשיכים, חברים יקרים...

אל תגיבו לי כאן, תגיבו בפוסט של השירה לחיים, על השירה לחיים...