We had enough.

We want home.

the sooner the better.

I sow some of Warswa, I've been in one of the largest malls in the city.

I bought enought cosmetics for long time.

wrong.

Its maybe never enought but for the time being.

I had a tour in the  part of the city  in which the Getto has been ( and i still have to figure it up).

I met wanderfull people who helps me and G. in the strange and sometimes frightning situation which we found ourselves.

We tried to make the best out of the situation and the see how it help us to grow.

But now we just want to go home.

tomorrow  I hope.

Cross your fingers.

Love

pema from the city  with  no air condition even at the heat of 30C

 and are wealing to stay in long ques to get some.

After i tryind it my self i agreed with them and stand on a very long que in one of the streets of the piqtorious old city, who was restored form the screach aftre the Nazi destroyed Warshaw at the end of the  World War 2.

It is a religius holiday today, somethig to do with the body of the christ, and the old city was filled with people which were enjoying their holiday that will actually last until Monday (that's to show us that we are not tne only one who make a "GESHER" between holidays...)

Its anotehr beautifull day here, and everyone is walking wiht a bouquet of small white flowres in their hand.

nice gesture, i must said.

And in between (STAAAAAM )  I'm staying at the hospital with G. which is getting better everyday and we are waiting , paitintly, to the doctors to give us the O.K.  to get buck home.

I'm alone in a strange city, but I don't fell alone at all...

Strange...

Good night  dear friend and again, Djenkuya (I just love this word...)

(by the way, i can read hebrew)

The polish loves ice cream (lodi) and are wealing to stay in long ques

 i found an internet cafe right across of my hoter, which is suited in the middle of the center of Warshow.

It's a lovely day today in Warshaw.

the sky are cleare blue, the sun is shining and almost no body speaks any english.

that's leads to some funny situation while people are continue to speak with me in polish while i'm try to tell them that i can't speak the languae.

then i move to the international languge: with my hands and my face, and usually, that arrage all the misunderstandings.

G. is getting better and better.

the hospital is one of the best in Europe and has the best equipment that is nedded to deal with his situation.

i'm staying most of the day by him, but he insists that i go out,  from time to time and get some of other Warshaw, so , with the help of nice women form the embassy and a student of medicine from Israel, i found out about some of the best KANYONIM here and that the cosmetics products are chepper then back home.

i'm sure i'll make the best with this information.

If everything will continue like today, we hope to be comming home on next Monday.

Till than and after i read you your warm words let me tall you all:

Djenkoya (thank you in polish)

and see you soon

Pema form Warshaw

(and i appoligize for my poor english)

פמה הגיעה לאותה ארץ רחוקה, ראתה את ג. אתמול בערב, הוא בסדר.

 עכשיו היא בדרך אליו.

גם היא בסדר, מאוששת, כדבריה.

לכשתתפנה  תענה לכל הדואגים, והמגיבים.

תודה בשמה לכל התומכים ומחבקים.

-

צמח בר.

חברים יקרים,

לאחר החלק הראשון קיבלתי את הטלפון שבעקבותיו אני נוסעת בעוד פחות משלוש שעות לארץ רחוקה כדי להיות עם ג. שליבו לפתע פיספס פעימה.

הוא עבר צינתור והכל בסדר.

והמערכת שהוא חלק ממנה התגייסה באופן שלא להאמין כדי לדואג לו, לי ולנו.

בדיוק עכשיו הוא התקשר, דיברתי איתו והוא בסדר.

אני טסה בעוד פחות משלוש שעות.

ואחזור.

יהיה בסדר.

הכל יהיה בסדר.

בזמן האחרון, בימים האחרונים ממש למדתי לומר בקול רם , צלול וברור את שאני רוצה.

ואין כוונתי לדברים פשוטים וטרוויאליים כמו  רצון לקנות משהו לעצמי או לבית, אלא רצון במובן גדול ורחב יותר שבו אני נדרשת לומר זאת למישהו זר ובעצם, לפני כן ובראש ובראשונה, לומר זאת לעצמי.

אני רוצה את "זה".

ו"זה" במקרה דנן, הוא משהו שקשור לעבודה.

לומר לאנשים שאני מתראיינת אצלם למשרה מסויימת, שאני רוצה אותה, ואפילו מאוד.

לא לשתוק ולחכות שיבינו את זה מתוך דברי.

לא ללכת לראיון בגישה של "אני אעשה כמיטב יכולתי והם כבר יראו ויבינו שכדאי".

אלא לבוא לשם ולומר את הדברים באופן הברור ביותר: אני רוצה את "זה".

והסיבות, כבר רבות ומגוונות.

לפני זמן מה עניתי למודעת "דרושים" לעבודה ששונה ורחוקה מאוד ולגמרי מכל מה שעשיתי עד כה.

עבודה שמקובל לראותה קשורה ושייכת לאנשים שצעירים ממני בשנים רבות, ופתאום התברר לי שלא כך, אלא ישנו ביקוש גם לאנשים בגילי.

זה לא היה משהו שהיה חלום שלי מאז ומתמיד, אבל כשהייתי צעירה לא חשבתי בכלל שיש לי סיכוי, שיש בי משהו , חיצונית ופנימית שיכול להתאים לעבודה הזאת.

ומה השוני הפעם?

האמונה בעצמי.

ומכאן ההעזה לנסות.

ימים ספורים לאחר ששמעתי על כך, ראיתי את הפרסום בעיתון, עניתי , שלחתי ומשם התגלגלו העניינים די מהר.

זומנתי והיום אני הולכת ליום מבדקים ארוך ומתיש.

אולי בגלל חוסר אמון ביכולת שלי לעבור את השלב הזה ולהמשיך הלאה, שמרתי על הזימון בסוד וסיפרתי רק לשתי חברות טובות.

אפילו מפני שני האנשים החשובים בחיי היום, שמרתי את זה בסוד (הם יחזרו כל אחד מהחו"ל שלו, וישמעו על כך בכל מקרה. אָחרי).

ככל שעברו הימים והתקרב מועד יום המבדקים, הלכה והתגבשה בתוכי ההכרה שאני רוצה את זה.

לא מתוך פנטזיה ילדותית/רומנטית על אופי העבודה אלא מתוך הבנה פנימית שזה משהו שמתאים לי מאוד לחיי היום, משהו שאני יכולה להינות ממנו ולתרום מעצמי.

ואתמול ישבתי וכתבתי בטוש על דף נייר גדול:

"אני רוצה להתקבל ל..." ותליתי על המקרר לזוועתו הגדולה של א. הצעיר ("אמא, תגידי את נורמלית? לא יכול להיות שאת באמת מתכוונת ל...")

כן.

הפעם הבעתי באופן חזק וברור את הרצון שלי.

בפני עצמי.

ועם הרצון הזה אני יוצאת הבוקר ומבקשת מכם, חברים וחברות יקרים  להחזיק לי אצבעות.

(ומצטערת, הפעם אני לא אוכל לפרט כאן יותר).

תודה

ואתחיל עם הדברים שכתבתי לפני כמעט שנתיים:

אנשים. את החברים שלי.

חברים שעוד יהיו לי.

לראות את "כתם" ישן בכל מיני מצבים מצחיקים להפליא...

את "כתם" (האהבה שלי לחיות , זה בהחלט לא מובן מאליו...).

מוסיקה.

את הלילה.

לכתוב.

לרקוד.

לשבת במרפסת עם כוס קפה קר ולהריח את צמחי התבלין.

ללכת.  

ואמשיך , אינטואיטיבית בלי לחשוב הרבה על הדברים הנוספים :

לשבת בבית הקפה האהוב עלי ולקרוא יחד עם כוס קפה חזק ומוקצף.

קפה.

סופלה שוקולד של דיקסי.

אוכל.

נהיגה. מהירה בכביש המהיר בחלון פתוח עם מוסיקה מתאימה בקולי קולות.

הליכה בחדר כושר תוך כדי צפיה בתוכניות טלווזיה שטויות להחריד.

הגוף שלי תוך כדי עבודה בשיעורי עיצוב ופילאטיס.

הגוף שלי איך שהוא נראה לאחר שיעורי עיצוב ופילאטיס.

הגוף שלי.

סרטים.

הצגות.

לטייל. בחו"ל בעיקר.

לטוס.

לנסוע.

להכיר מקומות חדשים.

נופש בטן/גב במקום מפנק.

מסאג' (24/7 מבחינתי).

לכתוב.

לקרוא בלוגים ולהגיב.

לשחק משחקי מחשב ממכרים (סוליטר, כדורים שבולעים אחד את השני  וכו').

שיר או קטע מוסיקלי או סצינה בקולנוע שחונקת אותי בגרוני.

צמרמורת של עונג.

סקא (גור החתולים החדש שלנו).

כתם וסקא משחקים.

התכנסויות משפחתיות חוצות גילאים.

המשפחה שלי.

שעות הבוקר המוקדמות.

ים.

הרים.

בגדים. נעליים. ספרים.

לקנות בשוק ולהרגיש מליון דולר.

להתאפר.

להקשיב.

לשוחח.

עייפות שנמסכת בכל הגוף לאחר יום מלא פעילות.

אדרנלין זורם בעורקים.

ונגיעה אחת קטנה.

(עד כאן בינתיים. דברים נוספים שיעלו בזיכרוני או שאגלה מחדש, יתווספו לרשימה).

עכשיו אני הולכת להתחיל ולממש .

חדר כושר למשל...

ובעצם, זאת דרך נוספת להכיר אותי.

נעים מאוד. פמה

פרולוג (פתיחה):

יום שבת 16.8.03  

כתבתי ל"ההפוך" שהפוסט הזה הסתובב בתוכי מהרגע שקראתי אותו והביא אותי למחשבות ולמסקנה העגומה שאין לי, כרגע, הרבה דברים שאני אוהבת... ואז הוא כתב לי את הדברים הבאים: "...קודם כל, זאת לא היתה רשימה של דברים משמחים, זאת היתה רשימה של דברים שאני אוהב. אל תבלבלי בין השניים, אחד זה מבחוץ, שני זה מבפנים. חוץ מזה אל תנסי לחפש את הדברים שהכי משמחים אותך.. כאלה גם לי יש אולי 5. זה הצירוף של המון דברים קטנים שביחד עושים לי את החיים יותר טובים. תחשבי על ארוחת הערב שלך, על השידה ליד המיטה, על חברים טובים ולמה את אוהבת אותם, על מה שאת עושה כל יום כמו מצחצחת שיניים, מתקלחת, אוכלת, רואה טלויזיה. מה את אוהבת בכל דבר כזה, שיגרתי. תחשבי על זה, תהיה לך גם רשימה ארוכה..."

ושכמובן הוא מחכה לפוסט שלי ...  

אז החלטתי לכתוב פוסט בהמשכים, על הדברים שאני אוהבת וכשאחליט  שמצאתי אותם, או את רובם, אעלה אותו...מעניין כמה זמן זה יקח...  

הדברים שאני אוהבת:  

אנשים. את החברים שלי.

חברים שעוד יהיו לי.

לראות את "כתם" ישן בכל מיני מצבים מצחקים להפליא...

את "כתם" (האהבה שלי לחיות , זה בהחלט לא מובן מאליו...).

מוסיקה.

את הלילה.

לכתוב.

לרקוד.

לשבת במרפסת עם כוס קפה קר ולהריח את צמחי התבלין.

ללכת.  

*********************************

יום שבת 21.5.05.

וזהו.

הפסקתי.

לא יכולתי להמשיך יותר.

כמעט שנתיים.

כשכאב היה חלק נפרד ממני, מגופי, מנשמתי, מבשרי, דמי, והאוויר שאותו נשמתי, לא יכולתי למצוא ולו דבר אחד שיכולתי לחשוב עליו ושיעלה חיוך על שפתי.

ולא שישבתי ובכיתי ימים שלמים.

ולא שלא נהנתי מדברים שעשיתי, דברים שחוויתי.

עשיתי וגם נהנתי.

חלקית.

משהו היה שם חסר, כל הזמן.

משהו שם חרך אותי בבשרי בחוסר שלו.

ובחודשים האחרונים המקום הריק הזה הולך ומתמלא לו עד שלעיתים הוא עולה על גדותיו אבל לא עד כדי סכנת טביעה, אלא רק כדי צורך להתרוקן כדי שיהיה מקום למלא אותו מחדש.

והמילוי אינו רק ממקור חיצוני (אם כי יש למקור ההוא חשיבות גדולה ורבה) אלא , בראש ובראשונה, מעצם הבנות והכרות שהגעתי איתן ביני לבין עצמי.

ואז הרגשתי שאני יכולה להמשיך את הפוסט הזה.

כי הייתי פנויה לראות את הדברים הממלאים את חיי .

את אלו המעלים חיוך על פני.

שאיתם אני רוצה להקיף את עצמי ולתת מהם לאהוּבי ואוֹהבי.

הדברים שאני אוהבת.

אפילוג יגיע.

מחר.

(ובגלל שהפוסט הזה יצא ארוך מאוד, החלטתי להפוך אותו לסוג של פרומו (קדימון) לפוסט שיעלה מחר, בפרוייקט  האוהבים של ארז זוננשיין).

(אין ספויילרים)

הצמרמורת הראשונה היתה כשיודּה הצליח להמלט לתוך חללית קטנה.

הצמרמורת השניה היתה כשנולדו הילדים, לוק סקייווקר וליאה.

כשהמסיכה ננעלה על פניו של אנאקין סקייווקר וקול נשימתו השורקת נשמעה מבעדה, פרצו פתאום הדמעות.

אני אוהבת סרטי מד"ב.

וזה אולי קצת משונה , כי לסיפרות מד"ב אני לא מצליחה להתחבר ולו במעט.

הסרט הראשון שהכניס אותי לעולם הזה, שעל פניו נראה קר ומנוכר , היה "מלחמת הכוכבים" הראשון.

שהוא בעצם הרביעי.

וזה היה לפני 28 שנים.

מכיוון שעולם המדע הבדיוני נברא ונעשה ע"י בני אדם יש בו כל מה שיש בעולם שלנו, כפי שאנחנו מכירים אותו:

יש חום  וקור , אנושיים וחייזריים.

ניכור.

חוש הומור.

יצירתיות.

אהבה.

שנאה.

כעס.

חמלה.

מכונות.

אנושיות.

ויחד עם זאת יש בו את כל הדברים שבוראים פנטזיה.

חייזרים שונים ומשונים.

מכונות משוכללות כמעט אנושיות.

נופים עטירי הוד, אימה ויופי.

קרבות עוצרי נשימה.

וחוסר הגיון מוחלט.

וכל זה ביחד, מביא אותי כנראה למקום שבו אני נסחפת אל תוך הסיפור, שהגיון כמובן אינו הדבר העיקרי בו, ויכולה להרגיש פתאום את הגוש הזה בגרון ואת הדמעות פורצות בסצינה שמחזירה אותי בבת אחת, 28 שנים אחורנית.

"מסע בין כוכבים נקמת הסית"'.

הסרט האחרון.

ובעצם, הסיפור רק מתחיל.

ונטלי פורטמן כפָדמָה שומרת על הכללים, הולכת לישון וישנה כשהיא מאופרת למשעי כולל גלוס מבריק על השפתיים.

א - מחייה

(זאת ההרגשה שלי בתום הצפיה. והוא כנראה יכתוב על זה מנקודת המבט המקצועית יותר.)