היא והוא

חיילים,

על ספסל בקרון הרכבת.

היא יושבת

ופניה אליו,

מלטפת בקצות אצבעותיה,

מנשקת בריפרוף עדין

את שמורות

עיניו,

אוספת בשפתיה

את שפתיו,

מביטה בריכוז עצום

בעולם היחיד שנמצא

בינו

לבינה...

(מראה שראיתי כשפקחתי את עיני לאחר נמנום של כמה דקות בנסיעה הביתה, ברכבת.

ואפילו שלא הייתי קיימת שם עבורם , הרגשתי מאוד מיותרת.

ובצדק  ).

צריך כנראה להיות במקום בו ישנו אמון פנימי חזק ובטחון מחושל ויצוק

כעמודי פלדה,

כדי שיוכל לתת לנפש להגיע למחוזות עמוקים

ונמוכים כל כך,

שהצבע השחור הוא זה המציף אותם

ולקרני אור וגווני צבעים אחרים אין

מקום שם.

שבועות רבים הייתי שם.

מדשדשת במחוזות  הכאב, הפגיעה,

הכעס.

מחוזות שבהם רק צבע ירוק רעל זרחני מחליף לעיתים

את הצבע השחור.

והם מילאו את כל כולי, מחשבותי, נישמתי,

נשימתי.

והם שאבו ממני כוחות, משאבים

ואנרגיות.

נתתי לעצמי להיות שם כי ידעתי שזה חלק מההתמודדות שלי עם

אותה רעידה וה  after shocks שלאחריה.

ידעתי  שיש בי את היכולת לדעת בדיוק של

אלפית השניה

מתי הוא הזמן לקום

וללכת משם.

היום בבוקר קמתי,

השמים היו כחולים,

השמש זרחה,

והאוויר היה חמים ועדיין ללא לחות הקיץ.

בוקר טוב פמה, אמרתי.

די.

מיצית את השלב הזה.

הגיע הזמן ללכת הלאה.

וכך הווה.

זה מאוד מפתה ואף מהנה במידה מזוכיסטית, לגעת ולדון בנקודות

הרוע

של לב אחר.

זה פחות נוח ונעים לגעת בנקודות הרוע של

הלב שלי.

ועדיין, יש בי את הצורך

לחשוב, לחוש את אותו

רעל שכמו צבוע בצבע

ירוק זרחני,

אפילו אם זה אומר שתוך כדי כך,

אני שותה אותו

בעצמי.

לא עוד.

לפעמים

אני דווקא אוהבת לחוש את

אותו הכיווץ בבטן,

את  מי הקרחונים זורמים

בעורקים,

 מתמוססים בחומו

של דמי,

ואז, כמו מלטפים אותי

מבפנים.

(ופי יקירתי, אני יודעת שאת מצפה לפוסטים ארוכי שורות אבל כרגע הדברים עולים בי כמו מברקים.

מצד שני, אני יכולה לפרט לך בשורות ארוכות עד אין קץ , עד כמה השילוב של צי'פס ושוקולד לא שימח את בטני אתמול בלילה ושגיליתי, שוב, שבולימיה לא עושה לי את זה).

אני מעדיפה לדעת אותם

כפשוטם, כהוויתם.

להסתכל , לראות , להבין

מבלי להסיט את

המבט.

בבסיסו של דבר,

אני יודעת שכל בריחה מאמת ידועה

במידה זאת או אחרת,

היא הטמנת הראש בחול

כמו בת יענה.

ובנות יענה כידוע,  גומרות

כנוצות.

יפות להפליא,

אבל נוצות...

(מועד בדיקת הממוגרפיה השנתית הולך וקרב ובכלל...)

מתוך שום דבר מיוחד עלה בי פתאום

זכרון

וגעגוע

שכבר לא היה חודשים רבים כל כך.

והוא היה חד כל כך, בהיר

ומוחשי,

ונמסך לתוך דמי

עד עצירת נשימה

כמעט.

וחייכתי.

שישי.

צהריים.

שמש.

קצת לח.

בוקר של אימון כושר .

בוקר נינוח בבית הקפה.

נעליים למות מהן.

נעליים למות איתן.

מתנה.

חנות ספרים.

שאלה.

תשובה.

עדיין לא הזמן.

שיחות.

מחשבות.

דברים שנטמעים.

החלטות.

רצונות.

תשוקה.

בית הפוך כמרקחה.

סוג של נקיון פסח מאוחר.

סדר מחודש.

גם בתוכי.

אפשר קצת חופש,

מעצמי?

שבת שלום חברים יקרים, עם ובלי מילים...

הענקים שניטש היום בין

האנרגיות שלי

לאנרגיות של המשרד,

הפסדתי כנראה עוד לפני שהתחלתי

את הפסיעה

הראשונה.

(וזה משאיר אותי במין תחושה חסרת תחושה  - פרדוקס, אני יודעת - שבה אני מוצאת את עצמי מסתכלת על העט שבידי, על הדף שעל שולחני ולא מצליחה להביא לידי חיבור כלשהו בינהם...).

של שלושת החודשים שחלפו אני יכולה להתחיל לראות עד כמה עמוק הפצע שנפער בי מאז.

והוא כל כך עמוק היה שלא יכולתי כמעט לשאתו ומהרתי לכסותו בכל מה שידעתי כדי לעמעם את הכאב עד כדי חוסר תחושה מוחלט כמעט,  כדי שאפשר יהיה פשוט להמשיך הלאה.

כי שם היה בעצם רצון ונסיון  לערער בתוכי את כל מה שבניתי בי עד כה.

ולהרוס.

עד היסוד.

וכמו בכל קטיעה מוחשית או ערטילאית, ההלם הראשוני מונע כל תחושה, במיוחד של כאב.

ורק אחר כך זה מתחיל לעלות.

עכשיו זה הכעס.

זעם שקט וכבוש.

צובע הכל בשחור.

אין גוונים, אין שברי צבעים.

הכל שם

שחור.

יגיע הזמן בו הכעס ימלא את תפקידו ויתפוגג ואז אוכל לבחון את הדברים מהמקום שלי.

עוד לא.

בינתיים הכל שם,

שחור.

מצמצמת את עיני למול האור הבוהק של

כדור השמש המתחיל להאדים לכיוון מערב.

כולם נחפזים מסביב למכוניות בחניה,

לאוטובוסים,

ופתאום היה צורך חזק ובלתי נשלט

לנשום.

עמוק.

פתוח.

המולה מסביב אבל בי היתה פתאום

דממה.

הקולות שסערו בתוכי ימים רבים כל כך,

שָקטו,

ואני נספגת לתוך השקט.

לפחות לשעתיים הקרובות.