סודר באופן הטוב ביותר, כנראה, הגיע הזמן לעבור לבחירת החתול הלאומי וכאן אני מציעה,

באופן הכי אובייקטיבי כמובן,

את

כתם  מלך העולם

ואת

ג'ויה המלכה

ואין ספק שיחד הם עוסקים בפעילויות מועילות בתכלית

ובעיקר, לא לוקחים  מעטפות שמנמנות מאף אחד...




שבת שלום חברים יקרים, עם בחירות והחלטות שמחייכות אותנו מבפנים...

שלוש שנים אחרי, ישבנו ג. הבןזוג ואני והרמנו כוס של שמפניית בוקר (מימוזה, בליני וכו') למול הים,

לחיי החיים.

לחיי יום ההולדת השלישי שלו.

שנינו רואים את זה כסוג של הזדמנות שניה.

אצל שנינו השתנתה נקודת המבט לחיים.

אצלי זה היה כבר בשיאו של תהליך שהתחיל כמה שנים לפני כן,

אצלו זה היה סוג של ניעור שהוא הצליח לקחת ממנו את הדברים הטובים.

מעניין ששנינו רואים את אותם השבועיים בפולין כסוג של פסק זמן

 (אני אמרתי אפילו , חופשה. נו, בטח, אני הייתי במלון, הוא היה בבית החולים ),

שעצם עצירת השגרה שבו איפשרה לחשוב ולהגיע למסקנות שבאו לידי ביטוי באופן תת מודע ימים ושבועות לאחר מכן.

ולאחר ארוחת הבוקר הטובה למול הים בגיליס בנמל תל אביב, הלכנו לאיטנו , מסתכלים על האנשים, נרטבים מרסס הים שניקד אותנו פה ושם,

ואפילו גילינו שוק איכרים חדש והרגשנו לרגע, שלונדון הגיעה לתל אביב ורק השמש הזכירה לנו , שכאן האפור הוא הרבה יותר נדיר.

שבת שלום חברים יקרים, שבת של למידה ממשברים והנאה מדברים בעת התרחשותם...

נהנית במידת מה  מהעייפות הזאת שנמצאת בי כמעט כל השבוע כולו.

משהו שקשה אולי להסבירו באופן הגיוני כי מצד אחד, ישנן שעות שכל חלק מגופי צועק ומבקש:

די.

ומצד שני,  העייפות הזאת משמחת אותי כי היא באה ממקום של עבודה, של עשייה, של להרגיש את הגוף

כמו שהוא, כל שריר ועצם לפעמים, כל תא ועצב.

וטוב שכך, אני מזכירה לעצמי, טוב שכך כי זה מראה ומוכיח שאת יכולה והאלטרנטיבה הרי פחות טובה,

בהרבה.

וכך אני מוצאת את עצמי מפנטזת מצד אחד על השעה הזאת בדיוק, ביום שישי, כשאוטוטו אני אחרי מקלחת וכל מה שאני עושה

זה לשים את הרגליים על ההדום ומקסימום להזיז את השלט או את העיתון/ספר, ומצד שני, אני נהנית , מזוכיסטית במקצת,

מהתחושה הזאת, של העייפות,

של החיים.

שבת שלום חברים יקרים, היכן שתהייו במנוחה או בעשיה...

מערב יום העצמאות אני לא מפסיקה לצחוק.

בהתחלה זה היה בגלל השמפניה ששתיתי לכבוד המדינה ולכבודנו ואחר כך זה היה

בגלל השאלה התמימה שנשאל רוה"מנו צח הכפיים ובהיר העיניים בראיון הילדים בערוץ 1,

אם הוא מוריד שירים מהאינטרנט לאייפוד שלו.

לא ולא , חייך בנועם בלי למצמץ ראש ממשלתנו הצח, זה הרי מנוגד לחוק.

אופס...

אין, אין כמו בדיחה טובה להתחיל את שנת ה 61 למדינתנו, השאלה היא אם  הבדיחה (החוזרת ונשנית עם פוליטיקאי זה או אחר)

אינה , בסופו של דבר,  עלינו...

שבת שלום חברים יקרים, ותזהרו ממעטפות שמנמנות שלא שמתם לב שהגיעו לידיים שלכן...

(* אתם יודעים מי, אתם יודעים איך...)

לפני די הרבה שנים, במפגש יום העצמאות המסורתי של כל סניפי המשפחה, ישב בעלה של בת דודתי והוא אבל וחפוי ראש.

מה קרה, התעניינו, על מה העצב ?

אני לא חוגג את יום העצמאות, ענה האקזמפלר, אני לא חוגג חג שהוא אֶבל, נאכבה יענו,  אצל הערבים.

המממ...

רק במזל ובגלל שהיינו במצב רוח טוב מאוד הבחור לא הפך לקבב על האש.

עברו שנים, בת דודתי ובעלה דאז נפרדו ופנו כל אחד לדרכו (דרכו פנתה לקלפורניה ושם, אני בטוחה, האבל על קיומה של המדינה נוח יותר) והסצינה נשכחה ממני והיא עולה רק בימים שלפני יום העצמאות בכל שנה, והשנה על אחת כמה וכמה.

אני מאוד שמחה על מה שיש לנו.

על מה שהצלחנו להקים כאן.

מספיק להסתכל קצת מסביב, קרוב ורחוק ולהבין עד כמה העובדה שיש לנו מדינה כפי שהיא , אינה דבר מובן מאליו.

ואת זה , כדאי לזכור יום יום, גם בימים פחות טובים , גם כשמשהו/מישהו מעצבן ומטפס לנו על העצבים,

כי בשורה התחתונה, האלטרנטיבה יכלה להיות הרבה יותר גרועה.

זה לא שאין על מה לקטר ומה לתקן, יש ועוד איך אבל היום, ביום הולדת עגול למדינה, אני מעדיפה לראות במודע, את החלק המלא של מה שיש לנו כאן

ולאחל לעצמי ולכולם:

מזל טוב,

כי מגיע לנו.

מאוד.

יום עצמאות שמח חברים יקרים, עם חוטים שמחברים בין קרובים לרחוקים...

ושוב ערוץ 33 ושוב רשימת השמות עם המוסיקה והשירים הללו.

שהם כל כך ישראליים.

והפעם החליטו לשנות קצת, להפריד ולהתחיל עם חללי פעולות האיבה ומכאן צצים שמות

מימים רחוקים מאוד

ומימים קרובים מאוד.

וההתחלה, למרבה הפלא ואולי לאו דווקא, היתה באמצע המאה ה 19.

1851.

משם מתחילה הספירה, משם מתחיל שמו של החלל הראשון בפעולות האיבה.

והנה, הרשימה כבר בפיגועים של 1991 ועוד מעט ימי הדמים של אמצע שנות ה 90,

האינתיפדה השנייה ומלחמת לבנון השניה שכל אזרחיה ההרוגים הם חללי פעולות איבה,

 וכל הימים שנארגו בין לבין.

והשמות שהם מסכת שלמה של כאב למכריהם ואוהביהם.

ואחר כך יבואו שמות החיילים ואני מוצאת את עצמי שאפילו היום,

כשא. הצעיר משרת קרוב לבית וללא סכנה וג. הבכור כבר מזמן חייל משוחרר,

שיש בי נקודה שהיא כל כך חבויה ומוסתרת שכל נגיעה בה, בעיקר ביום כמו היום,

מביאה אותי למקומות של

כאב, אימה ופחד שלא הכרתי מעולם.

ואחרי היום הזה, של הכאב  והדמע, אחרי כל זה, נשמח.

כי יש עבור מה.

יש.

הכאב הרחוק יותר לכאב הקרוב יותר,

בין פחדים רחוקים ועמומים

לבין פחדים מוכרים וברורים בתוך מארג החיים היומיומי שלנו,

יש מין שקט כזה באוויר ,

שלא ברור על מה ולמה.

וכאילו כולם עוצרים את נשמתם לעבור את הימים הללו,

לפרוץ אחר כך בשמחה גדולה,

לחגוג

ולחזור לתוך היומיום השגרתי, הבנאלי,

ולעיתים, הדבר הכי בטוח שיש לנו,

בתוכנו...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של אור אביב בוהק ובהיר...