| 6/2003
 י"ב שנים...
ג. הבן יקיר לי הבכור מסיים היום את התיכון.
לא, אני לא הולכת להשתפך כאן, אשאיר את זה ליום ההולדת שלו בשבוע הבא...
רק שממש לא ברור לי לאן פרחו ונעלמו 12 שנות לימוד כשאני זוכרת בירור שרק אתמול הבאתי אותו לכיתה א'... ...
טוב, אולי כן אשתפך קצת...
הוא אהב ללמוד.
אהב ללכת לבית הספר כדי ללמוד, פשוטו כמשמעו. זה החזיק מעמד עד אמצע החטיבה בערך ואז החלק החברתי קיבל מקום חשוב יותר, אבל למרות זאת, לא היתה ירדה בציונים...
מכיתה א', ואני באמת לא מגזימה, לא הייתי צריכה לנדנד לו אף פעם על שיעורים, לימודים, הכנה למבחנים, עבודות וכו'.
יודע מה רוצה להשיג, מה צריך לעשות בשביל זה ופועל בהתאם.
אחראי עד הסוף...
טוב, הוא לא מלאך...
את המורים לא ממש הכרנו , אבל בכל אסיפת הורים בשנים האחרונות, לאחר שהמחנכת היתה עוברת על רשימת הציונים (המשעממת שלו... ) היתה באה ההערה הבאה: אבל הוא לא מפסיק לפטפט כל השעור...
נו, טוב, לא התפלאתי על זה, הוא הבן של אמא שלו נכון... וגם היא לא ממש ידעה לסגור את הפה... (יש הטוענים שהיא לא יודעת עד היום...).
בי"א הוא החליט למשל, שלימודי תנ"כ וספרות די מיותרים ויש להתרכז בדברים החשובים יותר, אלה שיש לו בחינות בגרות למשל.
סיים את השנה עם שלילי במקצועות הנ"ל ועם מבחני מעבר...! לא התרגש לרגע, הרגיע אותי שאין לי מה לדאוג, השנה יהיה בסדר.
ואכן, הוגש לבגרות בשני המקצועות מעל 90.
נו, אז מה יש לי לדבר? יותר טוב לשתוק...
הוא עומד להוציא תעודת בגרות שאני אפילו לא הייתי יכולה לחלום עליה...
גאה בו עד קצות אוזני, יודעת שהיום, בטקס הסיום אני בוודאי אבכה...
ומקווה שאוכל להגניב לו בסוף נשיקה בלי שיגיד לי "אוף אמא, את והנשיקות שלך...".
***************************************
אחרי שהעלאתי את הפוסט הקודם התקשרתי לקופת חולים ויש לי תור לכירורג ביום שני הבא.
אחר כך , ממוגרפיה...
הייתי צריכה להוציא לאור את כל השדים בתוכי ורק כך יכולתי להתחיל ולפעול...
כך זה תמיד אצלי...
| |
 שאננות...
מיום חמישי מהדהדת בתוכי הכתבה שקראתי בYNET . זו לא הפעם הראשונה שאני קוראת חומר על זה אבל הפעם מדובר באופן ברור ולא חיובי על הכדורים שלקחתי יותר משלוש שנים...
מצד שני, בלעדיהם, החיים היו גהינום. נקודה...
ידעתי שדווקא אני, שנמצאת בקבוצת סיכון צריכה לעשות בדיקות באופן סדיר , בדיקה ידנית אצל כירורג וממוגרפיה אחת לשנה.
אז אצל כירוררג לא הייתי מעולם.
ממורגרפיה אני עושה מתי שאני מחליטה שהגזמתי ועברתי את הגבול בשאננות שלי...וזה קורה אחת לשנתיים בערך, שנה פחות ממה שאני חייבת...
מה הבעיה שלי?
הרי כל הסיפור זה להרים טלפון למוקד ההזמנות ולהזמין תור לכירורג ואחר כך תור לממוגרפיה...
זה כל הסיפור, אבל משום מה, אני לעולם לא מוצאת את 5 הדקות שאני צריכה כדי להרים את הטלפון...
אני עסוקה, אבל לא עד כדי כך עסוקה...
אז מה זה?
פחד. נקודה.
אני יודעת שזה יבוא לי. ברור לי מעל לכל ספק.
האגודה היחידה שאני לא מוכנה להפסיק ולתרום לה זה "האגודה למלחמה בסרטן" ו"אחת מתשע". ג. לא מבין אבל זה לא רק שאני תורמת לזכר אמא שלי, אני תורמת עבורי, כי יבוא יום ואני אצטרך אותם.
מיטל, אחותי, מקפידה לעשות את הבדיקות פעם בשנה. בדצמבר, יחד עם יום ההולדת שלה, היא נותנת לעצמה מתנה נוספת וזו הממוגרפיה. פעם היא הציעה שנעשה ביחד את הבדיקה הגנטית שיכולה לנבא את האפשרות שלנו ללקות במחלה.
אין סיכוי שאעשה את זה...
ואם התשובה חיובית? מה אז? שאכרות את השדיים שלי למניעה...? ואחיה עם הידיעה עם החותמת שאני בסכנת נפשות...?
לא. לא רוצה...
מצד שני, אני לא אדם שיש לו מנטליות של בת יענה ואני יודעת עד כמה גילוי מוקדם חשוב להחלמה, ובדיקה ידנית וממוגרפיה הם הא"ב של הגילוי המוקדם...
אז?
כירורג זו עצלנות פשוטה ובסיסית...
ממוגרפיה. זה פחד.
הצילום עצמו אינו בעיה. מעבר לכך שמועכים לי את הצורה בכל פעם מחדש כדי למצוא את הזוויות הנכונות והמתאימות, ואצלי תמיד צריך להיות איזור מסויים שלא רואים אותו טוב וצריך לצלם אותו שוב ושוב עד שהשד שלי הופך לפיתה, אין לי עם זה שום בעיה...
אחר כך צריכים לחכות כמה ימים ולחזור לקחת את התוצאות...
אני נוסעת למכון.
יוצאת מהמכונית בחניון. מתחילה לעלות למעלה, הברכיים מתחילות לרעוד, בקושי נושמת, הבטן מתהפכת, דוחפת את הדלת, נכנסת, פונה לפקידה, מבקשת את הבדיקות שלי...מקבלת את המעטפה...
עכשיו לכי תפתחי אותה...
לכי תקראי את מה שכתוב שם...
או שיהיה כתוב ב.מ.פ. (בלי ממצא פתולוגי) או ש...
ומה"או ש..." אני מפחדת פחד מוות...
לעמוד שם מול המעטפה ודו"ח הרופא ופתאום לראות שלא כתוב שם: ב.מ.פ.
נכון שהפסקתי לקחת את הכדורים מיד לאחר שהתגלה שיש לי טרומבוציטים בדם (משהו שקשור לקרישת דם), עברתי לאלטרנטיביים ובינתיים, טפו,טפו, טפו. הכל בסדר, אבל זה לא פותר אותי מהבדיקה השנתית...
אני יודעת את זה, כי כל יום , כל שעה שאני לא קובעת לעצמי תור לבדיקה, אני נוהגת בשאננות. שאננות פושעת...
זה פוסט שכתבתי עבורי בבחינת אור אדום...עכשיו נראה אותי...
| |
 פחזניות...
יום שישי בבוקר.
אין צורך לקום מוקדם, לדאוג שהילדים קמו לבית הספר. אפשר להתפנק במיטה בסקס ארוך ואיטי... 
פתאום מתחילה שיחה... ג. רוצה לדעת, שוב, אם אין לי רצון לנסות עם גבר אחר. כך בפשטות שאל...
שטח אש פמה, שטח ממוקש...
לא רוצה לשקר.
כן. אני עונה. בפנטזיה, הייתי רוצה לנסות...תראה, גם כשאוכלים שוקולד כל הזמן ואוהבים את זה, רוצים לנסות לפעמים גם פחזניות...
מצא חן בעיניו, צחק...
יש מישהו שאת מכירה שאת רוצה...?
שטח אש פמה, שטח ממוקש...
בעבודה? שאלתי, חס ושלום...עכשיו כל החשק ברח לי...תחזיר לי אותו מהר... (יצאתי באלגנטיות מסויימת ...  )
אז אני יודע היכן...שם באינטרנט...מחייך...
שטח אש פמה, שטח ממוקש...
אני דווקא הייתי רוצה לנסות עם X , אמר לי פתאום...
פקחתי עיניים גדולות ופרצתי בצחוק גדול...שהוא יגיד לי דבר כזה...התקרה כמעט נפלה עלי...
ידעתי, אמרתי לו, ידעתי ששמת עין עליה והיא עליך...
נו, ואיך את מרגישה עם זה?
בסדר גמור, אמרתי...
אני לא מאמין שאת מגיבה כך, אני פשוט לא מאמין...
ואני לא מאמינה שאמרת את מה שאמרת...
פחזניות הא? חייך...
כן, פחזניות...או אפילו אקלייר (פחזנית ארוכה עם שוקולד מלמעלה...)
ואחר כך, אחר כך היה ארוך, מהנה ומענג...
*****************************************
הלכנו לאכול ארוחת בוקר מאוחרת במקום שצופה על הגן במרכז העיר. שמרו לנו מקום צמוד לגן. שמש נעימה מתחת לשמשיה, רוח קלילה, אנשים מסביב יושבים בנחת, נפגשים, מדברים, מנשנשים...
ישבנו, דברנו קצת, שואבים הנאה מעצם הישיבה יחד, לא רוצים לקום וללכת...
אבל קמנו, סיבוב קטן במדרחוב שהניב לי שתי חולצות טרנדיות בעליל: פסים דקיקים בהמוני צבעים ופרחים...ואני חשבתי שאשה בגילי לא יכולה ללכת בדוגמאות הללו...אבל כשמדדתי אותן, החולצות פשוט סרבו לרדת ממני...
מקלחת פינוק טובה ולאחריה נימנום צהריים כש"כתם" מתכרבל לו לידי בעיגול וישן לו בנחת...זה (החתול שישן לידי) והשיחה למעלה, מאפיינים בבהירות חדה כתער חלק מהשינוי שעברתי בשנה האחרונה...
so far so good....
(יום שישי 27.6.03 שעה 18.30 נשלח אלי במייל)
****************************************************
יום ראשון
השיחה עם ג. לא היתה חד פעמית וקצרה. שוחחנו עוד מספר פעמים על הנושא במהלך סוף השבוע.
ראיתי את הנינוחות שבו כל פעם שדברנו על כך.
הוא לא דואג. הוא לא חושש...
לדעתי השיחה לא היתה יכולה להתרחש אלמלא הפגישה הקודמת עם ע. שבה עלה בבהירות עניין הבלוג וחשש שלי (שנאמר בקול רם) שהדברים שיקרא (באופן היפוטטתי) בו יפגעו בנישואים שלנו וההבנה של ג. מכך שהנישואים הללו חשובים לי מאוד.
מתחילת התהליך שאני עוברת הוא הולך יחד איתי. לא שאל אפילו פעם אחת: מה, ולמה, ואיך...וזה מקרין גם עליו. דברים מתבשלים ומשתנים גם אצלו.
והשיחה ביום שישי, שדיברנו בה גם על קינאה ועל בטחון פנימי ובטחון בקשר שחשוב לנו מאוד, היא דוגמא מוחשית ובולטת ביותר לשינוי שגם שהוא עובר בחודשים האחרונים...
אני לא יודעת מה ישאר בגדר פנטזיה ומה יתממש אבל אני יודעת שברגע שדברים נמאצים לאור השמש, והם כבר לא חשאיים, סודיים, מסתוריים, הם מקבלים את המקום הנכון והאמיתי שלהם, וכך אפשר גם להתמודד איתם...
************************************
גם הקשר עם ד. מקבל עכשיו את הפרופורציות שלו, את המקום הנכון לו אצלי. ההוכחה הנוספת עבורי היתה שיחה שקיימנו ביום חמישי בדרך הביתה.
שיחה ארוכה שבה לא חששתי לומר לו דברים שאני מרגישה וחושבת על הקשר ביננו...הוא לא ברח, הכיל אותי ואת מה שאמרתי והמשכנו לדבר...
ואני הייתי כל כך גאה בעצמי שיכולתי לומר לו את מה שאמרתי... .
אני יודעת שעוד יכולות להיות לי נפילות. שפתאום כאב חד יחתוך לי בבשר, שהכמיהה פתאום תצוץ מאי שם, העצב, הכאב...אבל היום אני יודעת שזה חלק מהתהליך, שבשום פנים ואופן זו לא חזרה אחורנית...ואני יודעת גם לא להלחם ברגשות הללו כשהם באים...אני נותנת להם להיות בתוכי עד שדי להם, והם עוזבים אותי....וזו עוד לבינה לחוזק שנבנה בתוכי...
היום אני יכולה להסתכל עלי ועל הרצונות שלי מהקשר הזה ולהחליט שאם לא טוב לי, אז לא יהיה, ולהשאר בחיים...וכך זה צריך להיות...והייתי צריכה , כנראה, לעבור את כל התקופה הזאת כדי להבין את זה...ולקחת את זה הלאה, לאפשרויות אחרות שיהיו...
עוד מעט מסתיים יום ראשון.
והיום, בפעם הראשונה מזה תקופה מאוד ארוכה, מצב הרוח הטוב נשאר איתי... .
אולי זה קשור לתחושת השיחרור מד., אולי לשיחה עם ג. בעלי, אולי לשבת הנעימה והכיפית שהיתה לי, אולי לפגישה אתמול בערב עם קוקסטה שבה ישבנו בחוף היום, כשהמוני אנשים מסתובבים סביבנו, דוכנים, הרקדת ריקודי עם, בריזה נהדרת מהים והרגשה של שלמות וקבלה עצמית... .
שבוע עמוס מאוד מחכה לי (כמו שאני אוהבת... ) כשבסופו סופ"ש עם חברים בצימר בצפון...ואחר כך, אחר כך ג. נוסע ל 10 ימים לחו"ל...ואז הכל פתוח...הכל אפשרי... | |
 נכון, הדברים השתנו אצלי, והיום אני כבר בטוחה
אבל זה לא תמיד הופך את זה לקל יותר...
אולי זה תהליך טבעי, אולי זה הביוריתמוס ששמעתי עליו לאחרונה ואני מנסה להבין איך זה מסתדר עם מה שעובר עלי , אולי זה בגלל הפוסט שאני מסתובבת איתו בראש כבר ימים ואני יודעת שהיום הוא יעלה כי עכשיו אני בטוחה במה אני מרגישה...
אולי זה כל זה ואולי זה סתם...
ימים לא מוצלחים.
נפשית וגופנית. נפילה קשה והתאוששות אבל הדברים כאילו לא מתחברים לעצמם, כאילו יש להם חיים משלהם ואני נשרכת בצידם או מאחוריהם...
דברים שוליים ולא חשובים משפיעים על מצב הרוח, מורידים אותו ומעלים אותו שוב, כמו אותה סחרחרה שבלונה פארק, מקבלת החלטות לביצוע מיידי ומבטלת אותן מיד, חוסר סבלנות, אנרגיות מתפוצצות, מתח פנימי שרוצה לפרוץ...
יצאתי אתמול להליכה מיד אחרי העבודה, בשעות החמות, הייתי חייבת להוציא את הבעירה שהיתה בתוכי...השמש בערה וכמעט ולא הרגשתי אותה, הלכתי והלכתי ופתאום, הייתי שוב בבית...כמו על טייס אוטומטי, הולכת בלי לשים לב, הרגליים שמכירות כבר את הדרך נשאו אותי , ואני המחשבות שלי נשאו אותי למקומות אחרים...
היה קצת מפחיד...
למזלי, את שארית הערב לא הייתי צריכה "לבלות" עם עצמי...
והיום, היום יהיה בסדר.
ולכך שלאחר שיחה ארוכה, נעימה וקלילה עם ד. פרצתי בבכי, אין שום הסבר ויש את כל ההסברים שבעולם...
ממשיכה להתחבט עם עצמי על החלטות של "כן" או "לא" ונשארת עם "אולי"...זה בסדר, לא חייבת להחליט עכשיו, יש לי עוד את כל היום, נראה מה הוא יביא איתו...
Everything’s gonna be all right ...יש שיר כזה, נדמה לי על רקע של מוסיקה קלאסית...מתאים לי...
| |
אמרת שאת לא מצנזרת נכון?
אז בואי נראה אותך...
פנטזיות מיניות
למה עירער אותי המאמר ב"ידיעות אחרונות" ? לכאורה הוא דווקא היה צריך להרגיע אותי...
החוקרים מציינים שם, בין השאר, שאם מפנטזים בזמן הסקס על בני זוג אחרים זה מראה על אמון ובטחון בחוזקו של הקשר.
אבל, וכאן בא האבל הגדול שזעזע אותי, אם לאורך זמן, או כל הזמן, מפטנזים על מישהו אחר זה סימן שצריך לבדוק מה קורה בזוגיות...
ואני כבר הרגשתי (באותו הזמן) שהדברים פתאום לא זורמים בזמן האחרון, לא ידעתי מה ואיך בדיוק , וגם בתוכי אין הרי שקט ושלווה והסערות פורצות שם חדשות לבקרים וכך יצא שהרגשתי בום בבטן כשקראתי את זה...כי לא יכולתי ואני לא יכולה להתעלם מזה...
מה אני רוצה?
חופש?
חופש ממה? חופש ממנו? ממה שבניתי עד כה? חופש לעשות מה?
לצאת, לבלות, להכיר, לנסות, לחוות, לחיות?
רק כך? אי אפשר בתוך מה שיש לי היום? רק לצאת ממנו?
הרי אני יודעת שהעולם שם בחוץ רק נראה לי כה מלא הבטחות, אתגרים, חוויות, הרפתקאות...
הוא נראה לי כך כי הוא שונה לגמרי מהשגרה שלי, מהשגרה שאשה שנשואה כמעט 24 שנים, מחיי משפחה, מילדים.
שם הכל נראה לי זוהר, מרתק, חוויתי...הוא כך כי הוא לא חלק מחיי, הוא פנטזיה ...
וכמו כל פנטזיה לא ממומשת היא גדלה מעבר לפרופורציות האמיתיות שלה...אבל היא שם, קיימת ולעיתים ממלאה אותי ברצון, בכמיהה כל כך חזקה לשבור הכל ולתחיל את חיי מחדש...
ובמקום הזה, הפנטזיות המיניות פוגשות את הפנטזיות האחרות שלי ולעיתים הערבוב סוער, קשה ומבלבל...
האם אני באמת רוצה את זה? עם המחיר שאצטרך לשלם? האם אני באמת רוצה לשבור את הרקמה של חיי?
אני לא יודעת...אני רק יודעת שלפעמים יש בתוכי מתח עצום כל כך שבא לי לצרוח, פשוט לצרוח...
וכל זה לא קשור קשר הדוק למצב ביננו...זה היה וכנראה עוד ימשיך להיות עד ש...
**************************************************
דברים לא מתממשים כמו שציפיתי, לא ממשיכים כמו שציפיתי...משאירים אותי עם התהייה מדוע? מה קרה? זה אני? בגללי? ומה לעשות? לנסות שוב? לעשות צעד נוסף ? ואיך זה יתקבל מהצד השני?
וישנה גם התבנית הזו שכנראה משהו ממנה תמיד ישאר בתוכי...
הנה, רציתי לדעת איך זה שם, בעולם ההוא שבפנטזיה שלי, אז קיבלתי דוגמא מוחשית לגמרי, כי זו חבילה אחת, החופש והתהייה, הריגוש והחוויה יחד עם חוסר הידיעה והבטחון, ואי אפשר לקחת רק חלק ממנה...
(ולא, אין לזה שום קשר לד. ...)
רציתי לכתוב על עוד משהו שמטייל במחשבותי בימים האחרונים אבל נשאיר את זה לפוסט אחר, sorry ליה נסיכתי...
זהו. בלי צנזורה. כמו שאמרתי...
| |
 סחרחורת...שקיעה...
כל תזוזה, ואפילו הקטנה ביותר, "מפילה" עלי את קירות החדר...יובש בפה, בשפתיים, בחילה...פחד.
התעוררתי בבוקר והכל היה בסדר. נשארתי במיטה, מנמנמת, הרדיו פתוח, שומעת על איזו שריפה לא רחוק מכאן, די מעומעם, נרדמת, מתעוררת לסרוגין, ואז...
לא יודעת איזו תנועה עשיתי, אבל עשיתי משהו והרגשתי איך אני מסתחררת וכל החדר ביחד איתי...
שנים שלא היתה לי התחושה הזו.
כשהייתי מורה, אחת לכמה חודשים, דווקא כשהתקרבנו לחופש הייתי מקבלת התקפה של סחרחורת, לא הייתי יכולה לקום בבוקר והייתי נשארת בבית.
ידעתי שזה סוג של בריחה ממשהו שמאוד לא אהבתי וקיבלתי את זה כך.
אבל אני לא זוכרת את זה כל כך חזק, כל כך ארוך, כל כך מתיש...
אחרי זה אני מרגישה כאילו אני הולכת על קליפות ביצים, כאילו הגוף שלי עשוי מחרסינה וכל תנועה צריכה להעשות בזהירות מירבית פן משהו ישבר...
נשארתי בבית. ישנתי עוד כמה שעות, זה עבר...
אני יודעת שההתקפה הזו היא משהו שהגוף שלי אומר לי. פעם לא ידעתי להקשיב לו.
היום אני יודעת.
רק צריכה למצוא את הדרך...
אז היום יהיה יום של בית, מנוחה, קריאה ואולי גם לימודים בערב, אם ארגיש טוב...
| |
עומדת ליד מכונת הצילום ומצלמת במונוטוניות עשרות דפים...
טיול לחו"ל.
מערב ארה"ב ואלסקה.
לא אני, i should be so lucky...
הביג בוס לוקח את הנכדה לטיול בת מצווה...יפה...
ואני צריכה לצלם דפים מספרי טיולים כדי שחס ולילה לא יצטרכו לסחוב את כל הספר...
שונאת לצלם.
בשנים האחרונות דווקא לא הייתי חייבת. במקומות העבודה היו אנשים אחרים שזה היה תפקידם, וגם כאן, אבל הפקידה שעושה זאת תמיד בחופשת הריון והמחליפה שלה עוסקת יותר בענייני הנהח"ש (גם מנהלת החשבונות שלנו ילדה, לפני שבוע...לא, זה לא כמו הכיסא באשדוד, לא צריך לבוא לכאן כדי להכנס להריון..., הכל מיקריות צרופה...), אז לא נותרה לי ברירה...
עומדת ליד מכונת הצילום, האורות של המכונה מבזיקות לי בעיניים ואני מרגישה את כאב הראש שלי הולך ומתגבר...מה את מיללת פמה, מי שישן פחות מ 4 שעות בלילה שלא יבכה שקם עם כאב ראש...
נכון, ובכל זאת...
מציצה על המצולם. נוואדה, לאס וגאס, קליפורניה, לוס אנג'לס, אלסקה, ונקובר...
את רוצה לצאת לחופש...?
חופש.
איזה חופש?
חופש לנסוע למקום אחר, לנוח, לטייל, לאכול, לספוג דברים, אנשים, אווירה, להיות עם..., להתאושש, לחזור עם כוחות מחודשים...חופש כזה...?
כן...לא רע, יכול להיות אפילו טוב מאוד...
על זה חשבת כשעלתה לך בראש המילה חופש...?
כן ולא.
לא.
תזהרי. את מתקדמת לעבר שטח ממוקש...
מה את רוצה?
את זה.
זה יותר מדי לבקש...? 
אני מתחמקת. אני יודעת שאני מתחמקת...
זזה הצידה, מדברת על דברים אחרים, חושבת על נושאים שונים, מחפשת הסחת דעת...
אני מתחמקת , אני יודעת שאני מתחמקת...
רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
להחזיק את המקל בשתי קצותיו.
לרקוד על שתי או יותר, חתונות.
וכל משפט בנאלי אחר שמתאר את הרצון שלי להינות מכל העולמות.
לנסות, לחוות, לבדוק, להכיר.
ולא להסתיר...
כן, אני יודעת...be ware of what you wish for...(מיצי קפיצי)
היום מתחמקת...מחר אולי יהיה לי יותר אומץ...
| |
אתמול בערב יצאתי להליכה
מכיוון שלא יצאנו אז יכולתי לחכות עד שהשמש תרד ויהיה קצת יותר קריר וקל לנשימה...
יצאתי מהבית אבל לא הייתי לבדי. לידי, עם מזוודה קטנה ביד (ליום אחד לא צריך לקחת יותר מדי דברים...) צעד מצב רוחי. יצאנו מהשער של הבניין, ופנינו ימינה. לאחר עוד מספר מטרים הוא עצר ליד תחנת האוטובוס ונפרד ממני לשלום (יפה מצידו שהוא לא דורש שאני אקח אותו למקום הנופש השבועי שלו...) וכך התחיל עוד מוצ"ש ויום ראשון ארור...
לא יצאנו בסוף השבוע הזה.
ביום חמישי בלילה היינו במופע ג'ז, גוספל ובלוז מאוד מוצלח שהסיבה היחידה שבחלקו הראשון נרדמתי היתה כי היה חושך ואיריס פורטוגלי שרה שירים שקטים...אבל היה כיף לישון כך....
לאחר ההופעה שתינו בירה ואכלנו עוגת דובוש (עוגה הונגרית שאמא שלי היתה מכינה...שוב, החיפוש המתמיד הזה אחרי...) אצל "יהודית" בגן העיר ששחטה אותנו במחיר (עוגה במחיר של 30 ש"ח, הלו...?), מוסד קולינרי הונגרי ששמעו הולך לפניו ושזכיתי לראותו גם אתמול בערב בתוכנית המצחיקה עד בכי של אהרוני וגברי .
העובדה שבמשך השבוע אני בפעילות אינטנסיבית וישנה כ 4 שעות בלילה, מביאה לכך שבסוף השבוע אני נופלת גמורה למיטה.
כך היה ביום חמיש, ובשישי בערב.
אפילו את הסרט "קיקה" של אלמודובר, שבאמת יש לו פוטנציאל מצויין, לא הצלחתי לראות עם עיניים פקוחות...
בשבת בבוקר, ניקינו ג. ואני את המרפסת, גזמנו, תלשנו, שטפנו, ופתאום ראינו את הפנינה שבגללה המשכנתא הרצחנית והחונקת שווה כל אגורה...
ישבתי כל אחר הצהריים על הנדנדה, אוכלת אבטיח, שותה קפה קר, קוראת, מסתכלת על הנוף שנפרש מול עיני. הבתים של השכונות הקרובות (כולם יותר נמוכים ממני...אין מציצים...;-)), המגדלים בעיר הגדולה מרחוק, הים הכחול מימיני, והרי יהודה ושומרון משמאל...היתה ראות מצויינת אתמול, הכל היה כחול, בהיר וצלול...
הסתכלתי על אדנית הגרניום שגיליתי שבטעות נחתך לה צינור ההשקיה ולא קבלה מים כבר כנראה שבועות...
הגרניום היה יבש כמעט לגמרי, רק ענף אחד הצליח לשרוד את הבצורת הכפויה והבלתי צפויה...הסתכלתי ושוב חשבתי, שגם כשאת חזקה , קשוחה ועם כוחות גדולים, כשלא משקים אותך את עלולה לנבול בדיוק כמו הגרניום...
כל סוף השבוע הייתי קצרת רוח, עצבנית. לעיתים מרימה את הקול, לעיתים מסתגרת בתוך עצמי...
כתבה שקראתי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על פנטזיות מיניות הוציאה אותי משלוות רוחי...
קראתי שם דברים, מצאתי שם דברים על עצמי שאולי ידעתי שהם בתוכי אבל פתאום ראיתי אותם שחור על גבי עיתון... המסקנות של החוקרים גרמו לי פתאום לשאלות ותהיות ביני לבין עצמי וערערו את שלוותי...
אה, כן, ומי שקרא ורוצה לדעת, אז לפי 3 הטיפוסים המיניים שהחוקרים מצאו בין הנחקרים אני שייכת לטיפוס החרד-אמביוולנטי שמצד אחד שואף לאהבה וקשר גדולים, עצומים, טוטאליים ומצד שני מפתח חרדת נטישה עצומה...
ומאין זה בא תשאלו? מהאמא כמובן אפשר אחרת...?
ומעניין איזה טיפוסים יהיו הבנים שלי...
אני לא יודעת אם מצב הרוח היה בגלל הכתבה בעיתון, או סיבות אחרות כמו PMS מהסיבה הפשוטה שאצלי אי אפשר לדעת יותר מתי המחזור מגיע ואני נדונה לחיי תמיהה קבועים בהתקרב מועד החודש מפעם הקודמת...
כשחזרתי מההליכה אמרתי לג. שאני חייבת לצאת לפחות פעם אחת בסוף שבוע...הישיבה בבית יומיים שלמים מייבשת אותי וגורמת לתחושה לא טובה....ואני זאת שלא הייתי זזה מהכורסא עם העיתונים במשך ימים שלמים...וכמה שיותר , יותר טוב...
אז ככה זה, יום ראשון, אין מה לעשות ,אין מה להלחם, אין מה לנחם, אין מה לעודד...יום ראשון, כמו שהוא בא כך הוא הולך...
והדבר היחיד שמעודד אותי קצת היום, מעבר לכך שהיום מתקדם לסופו, הוא שהתבקשתי למצוא ולארגן לנו ולעוד זוג חברים סוף שבוע בצימר רומנטי בראש פינה...
יש למישהו המלצות?
**************************************
עכשיו, לפני שאני מעלה את הפוסט מסתובבת (טוב, בזרועות אמא שלה) כאן במשרד תינוקת קטנטנה בת חודש שלא עושה לי חשק לילד נוסף, אבל מעלה לי חיוך גדול על הפנים...
רעיון לסטארט אפ...? .
יהיה טוב.
| |
אני מכורה...
לטיפות אף...
בהריונות נסתם לי האף , ניסיתי משהו טבעי, זה עזר בהריון הראשון, בשני כבר לא ואז עברתי לטיפות אף. ללא שום ידיעה על כך שאפשר להתמכר אליהן. לאחר הלידה כשניסיתי להפסיק כבר לא יכולתי, ומאז אני מכורה.
יש לי סטוק של טיפות אף שאני משתמשת בהן (sinaf) ואני לא זזה בלעדיהם. לא אשכח את הנסיעה לפריז לפני כמה שנים ששם , בגלל חישוב לא נכון או מזג אוויר יבש במיוחד גמרתי את 2 הבקבוקים שאיתם באתי. התחליף שקניתי בבית המרקחת לא פתח את האף הסתום שלי וימים שלמים הלכתי כשאפי סתום לגמרי. חוויה לא מומלצת בעליל...
יש פתרון לדבר. אפשר ללכת לרופא אף אוזן גרון ודרך תחליפים להגמל. אי אפשר לעשות את זה בזבנג וגמרנו כי האף פשוט נסתם לגמרי ואי אפשר לנשום ימים שלמים דרך הפה... מדוע אני לא עושה את הזה.?
שאלה מצויינת...לא יודעת. אין לי תשובה.
עצלות זו לא הסיבה כי באמת שרופא אף אוזן גרון יש בכל פינה ותחת כל עץ רענן...אז מדוע לא ? אולי ההתמכרות הזו מהווה מפלט ממשהו, אולי דרכה אני בורחת ממשהו שלא טוב לי, שלא נוח לי? לא יודעת, אין לי מושג וגם לא ממש מעניין אותי...אני יודעת שיבוא יום ואני אקח את עצמי בידיים ואלך לרופא לטפל בבעיה...
למה כתבתי על זה? כי אני כנראה מכורה לעוד מספר דברים , רק שלא ברור לי למה בדיוק...
תגובה שקיבלתי לפוסט האחרןן אומרת:
"...פמה, קראתי את הבלוג הקודם מהתחלה, וממש אחרי 3-4 פוסטים פתאום הבנתי:
את מכורה, ממש כמו מכורים לאלכוהול, סמים, אוכל, סקס, סיגריות...
ההכחשות שאופייניות למכורים: אני בשליטה, אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה...
חוסר הכנות, השקרים מסביב, ההסתרה והפגיעה בבעלך, ההכחשה שלך עצמך וחוסר המוכנות לראות ולקחת אחריות על המשמעות של מעשיך...
התלות בחומר: עליות וירידות (קצת כמו מאניה ודפרסיה) שקשורות לנוכחות / אי הנוכחות של החומר.
העובדה שחלק נכבד מחייך סובב סביב העיסוק בהתמכרות ובשל כך הרבה תחומים אחרים נפגעים.
זה שאת בורחת אל ההתמכרות שלך, ומתרצת אותה בחייך שהיו משעממים קודם לפני הנוכחות שלה בחייך...
היות שאת עוסקת בעצמך בעזרה ראשונה נפשית - בטח יש לך חומר כתוב על סימנים להתמכרות.
פמה, לדעתי את חייבת עזרה מקצועית. אני רצינית.
אני מבקשת את סליחתך כאן, על כך ששיתפתי פעולה עם ההתמכרות שלך.
זה לא אומר שאת בנאדם רע. את בנאדם נפלא ונהדר ואהוב וראוי לאהבה! ומכור.
מספר הכניסות כאן זה גם סוג של התמכרות. מכורים מזהים מכורים. את התמכרת גם אלינו ואנחנו אליך, כחלק מהאופי המתמכר שלנו...."
ואני קראתי את התגובה הזו שוב ושוב מספר פעמים וניסיתי להבין למה בדיוק היא מתכוונת...ואז היתה לי הארה...
אני מכורה.
אני מכורה לרצון שלי שירצו אותי ויואהבו אותי כל הזמן.
אני מכורה לאנשים ולקשרים שנוצרים בינהם.
אני מכורה לרגשות ותחושות של חום, אהבה, עידוד, חיזוק, אמפטיה וגם חיבוקים (גם ווירטואלייים).
אני מכורה לחברים שלי.
אני מכורה לישרא.
אני מכורה לכתיבה.
אני מכורה לד. (ואולי לעוד כמה...)
אני מכורה להליכה שלי (כל יום, כל יום ...)
אני מכורה לכל מה שאני אוהבת ועושה לי טוב...
אני מכורה לריגושים, התנסויות, חוויות, הרפתקאות ולפעמים גם לעצב ולכאב...
אני מכורה ל...חיים.
עכשיו, השאלה היא אם אני רוצה להגמל או לא...
לא.
אני לא רוצה....אתמודד עם ההתמכרויות הללו בדרך שלי...
מצד שני, אולי זה הזמן ללכת סוף סוף לרופא אף אוזן גרון....
| |
10,000 ושאני אעבור על זה בשתיקה...?
10,000 כניסות זה לא ארוע שאני יכולה להתעלם ממנו...
נכון שכתבתי בעבר על ישרא ועל החשיבות שלו עבורי אבל הפעם רציתי לכתוב על התהליך הכתיבה...
כשהעלאתי את היומן של לונדון לבלוג שמתי לב שלמעשה לא הפסקתי לכתוב מאז. אחרי לונדון כתבתי עוד מספר פעמים באותה המחברת, בהפרשי זמן גדולים ואז מצאתי את ישרא, לכן אני רואה רצף של כתיבה שהחל לפני שנה.
כשאני מסתכלת בבלוג הקודם אני יכולה לראות את ההתפתחות שעברתי בצורת הכתיבה, בדברים שבחרתי לכתוב עליהם ולהתמודד איתם.
אני כותבת כל יום.
יש משהו בתכוי שלא נרגע אם אני לא כותבת וזה לא העניין שאני צריכה לעשות "וי" ליד היום אלא משהו חייב לצאת ממני...לא יכולה להסביר את זה...
לפעמים הפוסט הוא פוסט של כרוניקה: תאור מה עבר עלי ביום מסויים, במקום מסויים, במקרים רבים אני כותבת על רגשות, תחושות, מחשבות, רצונות, תובנות...
ההליכה שלי היא הזמן שבו רוב הפוסטים מועלים ונבנים. אני מעלה רעיונות, מחשבות על דברים...יש פוסטים שנבנים לאורך זמן, ימים ושבועות וכל פעם אני מוסיפה להם עוד רובד, עוד שכבה, יש כאלה שאני רוצה לחבר אותם לתאריך מיוחד. לפעמים אני בטוחה במה שאני כותבת ואז, תוכך כדי כתיבה, יוצא משהו אחר לגמרי...
אני אוהבת שהפוסט מאורגן ומסודר והרעיונות מובעים בצורה סדורה וברורה (שריד לאותה הפמה... לא הכל השתנה...) , לפעמים אני לא מסוגלת לעשות את זה ואז כשהפוסט יוצא ממני אני מרגישה שהוא הזוי...אבל גם כך הוא חלק ממני...
הפוסטים עוסקים בי ובאנשים שנוגעים בי בדרכים שונות וקשורים אלי. אין כמעט איזכור לעולם שמסביב, לסערות שאנחנו כמדינה, כחברה עוברים. זה לא בגלל שהדברים הללו לא מעניינים אותי אלא בגלל שאני, עדיין, בתקופה שבה אני מגלה ולומדת על עצמי דברים חדשים כל הזמן וחשה צורך להוציא אותם על הכתב. זה גדול ממני, זה חזק ממני... (לכן אין כמו הבלוג של עופרניקוס - תחזור כבר מהמילואים - שמוציא אותי קצת מתוך עצמי...)
התגובות, נקודות המבט הנוספות והשונות שאני מקבלת שם, החיזוק, העידוד, הם כלי נוסף לכתיבה שלי.
אני לוקחת משם דברים ללמידה על עצמי, ומתוך כך יוצאים גם משם פוסטים חדשים...
האנונימיות היא השמיכה שמתחתיה אני יכולה להתכסות ולכתוב על דברים שאולי בשום מקום אחר לא הייתי מעזה לכתוב או להוציא אותם לאור העולם...
אבל עם הזמן האנונימיות הזו מתחילה להתפוגג...הן על ידי הכרות עם אנשים בעולם האמיתי, המציאותי, והן על ידי כך שאנשים כבר מכירים את "פמה" ורגילים לקרוא אותה בדרך מסויימת...
האם זו בעיה? האם זו מהווה בעיה עבורי, מחסום לכתיבה, צנזורה?
עד לא מזמן חשבתי שכן. שככל שאכיר יותר אנשים מישרא, יהיה לי קשה יותר להחשף. בתקופה האחרונה שיניתי את דעתי.
מי שמכיר אותי מכאן, מכיר את פמה בצורה העמוקה והחושפנית ביותר שאני יכולה להוציא מעצמי, אז מה בדיוק יהיה לי להסתיר ולצנזר אחרי פגישה בעולם האמיתי, המציאותי...?
לכן החלטתי שלא משנה מה, אני ממשיכה לכתוב כפי שאני מרגישה כי ברגע שאתחיל לצנזר, זה יהיה הרגע שבו אסגור את הבלוג...
לכבוד חגיגות ה 10,000 החלטתי להוציא לאור השמש (וישרא) את הבלוג הישן שלי, שנסגר לפני חצי שנה.
אני מרגישה שעכשיו, עם אמצעי זהירות שנקטתי, הוא יכול לשכון צד בצד עם הבלוג הנוכחי...כי מי שהחלה לכתוב לפני כ 9.5 חודשים היא לא אותו האדם שכותב היום...
יותר מ 10,000 פעמים אנשים נכנסו לבלוג הזה כדי לקרוא מה שיש לי לומר, וכל פעם מחדש כשאני רואה את הקאונטר עולה וקוראת את התגובות אני רוצה לחבק אותם ולומר להם, ולכם מילה אחת קטנה:
תודה.
אוהבת (נו, הרי ידוע שאני רגשנית...)
פמה
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
