| 6/2004
רעידות בזמן...
משהו השתבש לי בתחושת הזמן... לאורך כל יום האתמול הייתי בהרגשה שזה היום האחרון של החודש ומחר (היום) מתחיל חודש חדש, ורק כשקמתי היום בבוקר, פתאום נזכרתי שיש יום נוסף... מאוד מוזר. מאוד לא אופייני לי... אני לא מאבדת תחושת של זמן. אני יודעת בדיוק היכן ומתי קורים הדברים. אני יודעת בדיוק היכן אני נמצאת. לא יכול להיות שיום שלם פשוט יעלם לי... לא יכול להיות שאני אהיה בלי שליטה... ואולי כן...? ואולי, מתוך תת המודע שלי, אני כבר רוצה שהשבוע הזה, שיוֹני נמצא בו על תקן "נוכח-נפקד" בגלל פרוייקט גדול בעבודה, פשוט יעבור לו, ולכן קיצרתי אותו... לפחות בראשי... 
| |
 למה לטרוח...?
המשפט הזה מהדהד בתוכי מאתמול... אני מנסה להעיף אותו והוא שב וחוזר כמו מנטרה חדגונית... מדוע לעזאזל, לטרוח ולהתחתן... מדוע לטרוח ולגלות יום אחד, לאחר שנים, שהאדם שאת חיה איתו מסב לך כל כך הרבה רע (ולא באופן פיזי חלילה) ולהגיע למסקנה העצובה אולי, שהרבה יותר טוב לך כשאת בלעדיו, כשאת לבד... מדוע להתחתן ולדעת שחיים בתוך תבנית שכוללת ימים משבריים עם סערות ומריבות שבכל פעם מגיעות למקומות כל כך עמוקים, קשים וכואבים ,ובכל פעם חושבים שאין אפשרות לרדת נמוך יותר, והפעם, הפעם זה יביא את השינוי ושוב, אין שינוי, ושוב התבנית נשארת, ושוב הריטואל יחזור על עצמו גם בהתקפה הבאה... מדוע לטרוח ולגלות יום אחד שאפילו שהדברים זורמים, יחסית, על מי מנוחות, את מגלה שאולי יש שם דברים אחרים, אבל האהבה בעצם נגמרה, והאם יש טעם בלעדיה? זה לא קשור אלי. בחלק מהם כן, בחלק אחר, קשור לאנשים שסובבים אותי... למה להחליט מראש לחיות את חיינו , את כולם עם אדם אחד בלבד...? למה להחליט בגיל צעיר , שאיתו אני רוצה לחיות? אין כמעט דבר אחר בחיינו שמתחייבים לו כל כך הרבה זמן מראש, בלי לדעת למעשה איך היא תצא לפועל... ישנם אנשים שלא מוכנים לחתום על התחייבות מעבר למקסימום שנה מראש, אבל חיים שלמים עם אדם אחר, נחתמים במהירות הבזק ולעיתים ללא מחשבה מעמיקה על משמעות ההחלטה... מדוע אי אפשר שכמו חוזים אחרים שאנו חותמים בחיינו, גם החוזה הזה יהיה קצוב בזמן עם אופציה להארכה...? אני יודעת שיש גם אחרת...אני יודעת שבמקרים אחרים המסגרת הזאת, לאורך שנים, טובה ומספקת. אני יודעת. אני שואלת את השאלות, ויודעת את התשובות כולן. עד האחרונה בהן. ולמרות זאת, היום, זה לא עונה לי על השאלה... למה לטרוח בכלל...?
| |
הפסקת אש זמנית...(עדכון מהחזית)
לאחר יום של קרבות ונסיונות של צד אחד לחדור מבעד לביצוריו החזקים של הצד שמנגד, ובתיווכה של שליחה מטעם האלים , נצפתה פריצת דרך מסויימת ובה החליט הצד המתבצר בעמדותיו, שבמידה והמפקד הקודם ישנה מעט את ההחלטה שבגינה ניטש הקרב הזה מלכתחילה, תהייה כנראה אפשרות לשיחות שבהם תמצא דרך בה יוכל הצד האחד לעבור לשיטחו של הצד האחר, לשכון, לעבוד ולנגן שם בבטחה למשך שלוש השנים הבאות. עקב העדרותו של המפקד הקודם, שנופש במקום בו הים נמוך מהאדמה, נדחו המשך נסיונות החדירה לתחילתו של השבוע הבא, והצדדים הכריזו על הפסקת אש כשהצד התוקף, מותש משהו, מנצל את הזמן שניתן לו להתארגנות ואגירת כוחות להמשך המאבק... פרוש רש"י: התעקשות של חברה טובה , שעובדת ומכירה את המערכת מבפנים , הגיעה לבית הספר והצליחה לפגוש את מנהל התיכון ולהוציא ממנו הבטחה שאם הציון בהתנהגות של א. הצעיר יעלה , יש בהחלט על מה לדבר... ומכיוון שמנהל החטיבה נופש מתלאות סוף השנה בים המלח, המשך המאמצים נדחה ליום ראשון, והזמן ינוצל לבדיקת דרכים נוספות להגיע לפתרון הרצוי על כולם... וחברים טובים, הם יקרים מאבנים טובות... תודה על העידוד והחיזוק...
| |
"הדרך ארוכה ומפותלת..."
זה מדהים איך המנגנון שמניע אותנו, אותי, מתכוונן למשהו, למטרה, וקשה לי מאוד פתאום לחשוב ולראות דברים אחרים... התיכון של א. הצעיר... לא הולך . עדיין. המנהל אפילו מסרב לפגוש אותנו. משפט קטן שנרשם בתעודה, הטיח את הדלת בפרצופו של הנער. בפרצופנו... נהלים. האם הם נכתבים כדי שיהיה איזשהו סדר בכאוס של החיים או שהם נכתבים כדי שלאנשים שמנהלים את חיינו יהיה קל יותר להסתתר מאחוריהם...? קוקסטה שאלה אותי האם צריך לתת הזדמנויות לכל אחד ובלי סוף... "בלי סוף" זה מושג מתמטי. וכאן מדובר באנשים. בבן שלי. אני רוצה רק הזדמנות אחת... הוא רוצה רק הזדמנות אחת... מנסים סמכות גבוהה יותר. ביום שני הבא יש לנו פגישה עם מנהלת האגף העל יסודי בעיריה. כשסיפרתי על א. הצעיר למזכירה, בכיתי... מתוך האהבה אליו, מתוך הדאגה, הוא מביא אותי לידי בכי... זה בסדר, היא אמרה לי , בעדינות וברגישות, מגיע לך... וכל הבוקר מתנגן בי השיר הזה, וכנראה שלא במקרה... הדרך ארוכה ומפותלת
אני נופל וקם
אף פעם לא מספיק ללכת
אני נופל וקם
עובר גשר ועוד גשר
אני נופל וקם
כמה ארוכה היא הדרך
אני עומד איתן עם ראש מורם (שב"ק ס')
| |
"I feel my faith is come upon me again"
"אני עומדת להתעלף שוב" אמרה גב' בנט ("גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין-ערוץ 23), אמה של לידיה שברחה עם הקצין שהתברר כנוכל ובעל מידות נלוזות לגמרי, בקול יללני, שחצה מזמן את שלב ההיסטריה מצד אחד, אבל כשהיא מודעת לכוח של חולשתה לכאורה ולתשומת לב שהיא מקבלת באופן קבוע , מצד שני... "I feel my faith is come upon me again"' היא מייללת לאחותה שבאה לספר לה על השמועות הנוראות שמתהלכות ברחבי יורקשייר על ביתה הצעירה שחיה כנראה , אלוהים ישמור, עם גבר ללא נישואים, ומנסה תוך כדי כך לקבל עוד ועוד סימפטיה מכל מי שעובר בסביבה, ותוך כדי שאיפת מלחי הרחה וזעקות חמס על גורלן של שאר בנותיה שהשערוריה תמנע מהן כל סיכוי לנישואין עם גברים טובים וראויים (והרי זאת תמצית קיומה של כל אישה עלי אדמות, או לפחות, הבנות שלה...) מצד אחד, ולא מפסיקה לתכנן את החתונה העתידית ומחוייבת המציאות שתתקיים ברגע שהזוג הפוחז ימצא במקום מסתורו ברחבי לונדון של המאה ה 18, מצד שני... "i feel my faith is come upon me again" סוחטת גב' בנט רגשית את כל הסובבים אותה, ומשתמשת במניפולציות הכי בסיסיות שיכלו להשתמש בהן נשים בתקופה ההיא, כדי שישימו לב אליהן, לרצונותיהן, כאבן, מחשבותיהן, עצם קיומן... "i feel my faith is come upon me again", זאת דוגמא מצויינת מדוע אני כל כך אוהבת את השפה האנגלית, ישנה כחדשה, על מגוון דקויותיה, עושרה וגווניה... ומעל לכל זאת , ישנו המבט שמביט דארסי באליזבת וממיס אותה... וגם אותי... וזה הרי העיקר אצל ג'יין אוסטין, במיטבה...
| |
ציור בצבעים של שקט...
החתול מנמנם לו במרפסת, מכורבל בתוך עצמו על כיסא פלסטיק "מכתים" את הצבע הירוק כהה שבו, בצבעי הלבן וכתמי השחור של פרוותו... נקודות של צבע מנקדות את האדניות, והירוק של העלים חזק ובוהק יותר, לאחר ביקורו החצי שנתי של הגנן , שנתן לצמחים ולפרחים את זריקת המרץ שנזקקו לה עם בוא האביב והקיץ... שיחי יסמין חדשים נשתלו במקום עצים שכבר זָקנו ולא עמדו במאמץ... עוד מעט הכל יתכסה בשפעת פרחים, צבעים וריחות... ואז יבוא שעות של אחר צהריים וערב במרפסת, כשהאור פחות חזק ובוהק, והשמש נושקת לפס הכסוף שמנצנץ לו במערב, ורוח קלילה עוברת בין פעמוני הרוח ומביאה אותם לידי דינדון עדין בגווני קולות וצלילים... ליד השולחן או על הנדנדה, צלחת פלחי אבטיח קר (בלי גבינה בולגרית, בלי...אני לא מצליחה להבין איך אפשר לשלב בין הטעמים הללו, המתוק והמלוח... ), או פירות קיץ אחרים מתפקעים מרוב עסיסיות, צבעם חזק ועז והם כאילו מבקשים שננעץ בהם שיניים ונרגיש את טעמם המתוק והקריר ואת העסיס שנוטף על הסנטר... תמונה של שקט ורוגע שאני מציירת לעצמי ויודעת שהסיכוי שאוכל לממש אותה , מתוך שקט פנימי , מתוך צורך עמוק, הוא די קלוש... אבל לפחות ציירתי אותה, בדמיוני... שבת שלום חברים יקרים, שבת שלפני החופש הגדול, שבת של קיץ (שהחל רשמית השבוע ...)
| |
בלוגים אבודים
חזרתי היום לבלוג של מלה. הייתי שם מזמן. קצת קראתי , אולי גם הגבתי, אני לא זוכרת, סביר להניח שכן. יש מעט מאוד בלוגים שאותם אני רק קוראת ולא מגיבה, לרוב אלו בלוגים שעוסקים בסקס מהצד המאוד אישי (תאורים וכו', ועל זה אין לי מה להגיב, אני קוראת, נהנית [ ] וממשיכה הלאה...). ולאחר זמן כנראה עזבתי...דבר נדיר אצלי, אני מודה, כי לרוב, אני משאירה את המנוי אפילו אם אני לא נכנסת באופן סדיר...כנראה חלק מהרצון שלי להיות תמיד בסדר, לא להעליב אף אחד , כי הרי מחיקת מנוי זה סוג של הכרזה: את/ה כבר לא מעניין/ת אותי... ואני הרי לא יכולה להכריז דבר כזה על מישהו... אז אני פשוט לא נכנסת יותר... אני יודעת בוודאות שכאן זאת לא היתה הסיבה... אבל החזרה שלי לבלוג שלה, וכתיבת תגובה ארוכה כאורך הגלות (הפכתי את חלון התגובות שלה לפוסט...) הביאו אותי למחשבה על אותם הבלוגים האבודים. עבורי... היום יש עשרות אלפי בלוגים בישרא...וקצב ההצטרפות הולך וגדל עם כל יום שעובר... במיוחד עכשיו, עם פרוץ החופש הגדול (וכשאני נזכרת בחופש הגדול לפני שנה) ישנו "בום" גדול של בלוגים שבני עשרה נלהבים, תוססים ומעט משועממים פותחים בצהלה גדולה , כותבים מספר פוסטים ואז , באופן הכי טבעי לגיל הזה, מאבדים בו עניין והוא נשאר וצף ברחבי אוקיאנוס המילים של ישרא עד לקצובת הזמן של שלושה חודשים שאז , לאחר הזהרה, הוא נמחק... ובתוך הררי המילים הללו, ישנם אותם בלוגים שמסתתרים עמוק , כמו אבני חן יקרות בתוך המכרה ששמו ישרא, ומחכים שקוראים יצליחו לחפור מתחת לשכבות העמוקות של מחשבות, רצונות, תשוקות, אהבות, כאבים, אכזבות, עצב, געגועים, שמחה, עונג ונטיפי אושר ויתגלו , תוך כדי קריאת תמיהה/פליאה על כך שבלוג כזה מסתובב לו כאן, כבר ימים לא מעטים ולא ידענו... ואז מתחילה הצלילה לתוכו... לקלף את העטיפות של הזמן , לקרוא אותו עד כמה שאפשר מההתחלה , לגלות את האדם שכותב, לראות את ההתחברות ולדעת ששוב נתפסת לכתיבה, למחשבות, לתחושות... לגלות שוב את התחושה המנחמת שבני האדם דומים כל כך ובעת ובעונה אחת שונים כל כך... ולדעת שעוד חבר ווירטואלי מרתק הצטרף למעגל הדינאמי של החברים שלי , שגדל ומשתנה ככל שעובר הזמן שאני כאן... (ודובר שם גם על קינאה ...אבל על המקום שלה אצלי, אכתוב כנראה בפעם אחרת...)
| |
 "יש לך טעות במספר הזה"
אמרה לי, בפעם האלף, הבלונדה שיושבת , מהבוקר, על הווריד שלי ושל מנהלת החשבונות. "אמרתי לך שיש לי בעיה עם מספרים רבים וארוכים. בשלב מסויים מתבלבלות לי הספרות וחלק אני פשוט לא רואה" "אני לא יכולה להביא טפסים מקושקשים למס הכנסה, תצטרכי להעתיק את זה על דף חדש ". "כן? וכל פעם שאטעה אצטרך להעתיק על דף חדש? ואם לא אצליח אז אכתוב 100 פעם "אני לא אתבלבל יותר במספרים"? זה לא תלוי בי ". "אז מה נעשה?" תהתה בקול רם הבלונדה... אז עכשיו היא מעתיקה את החומר ל 3 העתקים מקוריים ואני חזרתי לשולחני, לאכול, לכתוב פוסט, להסתכל על אותיות במקום מספרים ולקוות שהיום הזה יסתיים לפני שאני אעלה לבניין הגבוה שליד המשרד ואקפוץ מהקומה העליונה למטה... פמה שצוחקת מרוב יאוש... ************* והבהרה שהרגשתי שהיא מתבקשת לפוסט הזה: לא היתה כאן הבטחה, אין לי צורך בשום הבטחה, אני לא רוצה הבטחה... זאת היתה הידיעה, התחושה שלו שנאמרה תוך כדי שיחה. כך אמר וכך בדיוק לקחתי את זה אלי...
| |
קרן אור...
מדוע אם דברים לא מסתדרים לי כפי שאני רוצה אותם, כפי שאני בונה אותם בדמיון שלי , אני מרגישה שהקירות מתמוטטים עלי, דברים קטנים ולא משמעותיים מקבלים גודל ועוצמה מעבר לפרופורציות שלהם וכל כולי מרגישה מזועזעת ונרעדת כעלה נידף ברוח... ובתוך תחושת האיום של התמוטטות עולמי הרגשי, אני מצליחה לתפקד ולמצוא בתוכי את שיקול הדעת וקור הרוח כדי למצוא את הדרך לתקוף את הבעיה שנוצרה, אבל לאחר מכן אני מרגישה מותשת וחסרת כוחות, כאילו בבת אחת כל האנרגיות ורוח החיים ניטלה ממני ואין בי כוח אפילו למחשבה אחת פשוטה ובהירה... היינו , ג. ואני, אצל מנהל החטיבה. לפני כן הפעלנו אנשים שיש להם ידע וסמכות בנושא. טלפונים נעשו, שאלות נשאלו, הצעות הוצעו... באנו מוכנים, מגובים במסמכים (תוצאות האיבחון האחרון שגילה הפרעת קשב וריכוז). הדברים שרצינו לומר כתובים בפנינו בכתב גדול ומודגש. היתה אווירה נעימה ונינוחה. ומהר מאוד הובהר שדווקא מוכנים לתת לנער חוטים וחבלים שאיתם הוא יוכל למצוא את דרכו בבית הספר האחר, שאליו הוא רוצה להגיע, למגמה שמתאימה לו, ששם יוכל למצות את הפוטנציאל שלו, תוך טיפול ועזרה מכל הכיוונים... לא מוכנים לשנות דבר וחצי דבר בתעודה, אבל מוכנים לתת מכתב מאוד חם , על הילד על מגמת השינוי שחלה בו בחודשים האחרונים, על יכולותיו, רצונו לתרום, על כישוריו, על אישיותו... ואם יהיה צורך ולמרות שזה לא מקובל, הוא, מנהל החטיבה, יהיה מוכן גם לדבר עם מנהל התיכון... וכך נבקעה לנו תחילתה של קרן אור בין העננים האפורים של אתמול... איך אמר צ'רצ'יל? זה לא תחילת הסוף זה הסוף של ההתחלה... ועבודה רבה לפנינו, אנו וא. יחדיו...במשך השנים הקרובות... תודה על התגובות, על העידוד, על החיזוק והחזקת האצבעות... עוד קצת...
| |
 ב 1 בלילה
הרחוב הראשי של רמת גן שקט באופן יוצא מהרגיל. אפילו שחלק מהמזללות עדיין פתוחות (מי לעזאזל, אוכל שווארמה ב"שמש" ב 1 בלילה...? ) , פיצוציות קורצות פה ושם ומכוניות שועטות בכבישים הרחבים, יש משהו שקט בעיר שלמדתי להכיר בה, בזמן האחרון, את הרחוב הראשי והסואן שבה... טעות בניווט הובילה אותי במקום לירידה לאיילון היישר לתוך לב הלילה הפועם של רמת גן ולקפה של חצות אצל חברה טובה עם חתול שחור... 70 , מנצנצות הספרות הצהובות בתוך העיגול האדום שעל גישרי המהירות באיילון...100, קוראים לי חוטי האספלט השחורים ואני מאיצה את מהירות המכונית עוד ועוד, נהנית מתחושת החופש הלא רגילה במקום שלרוב אני זוחלת בו ב 20... בסופו של יום ובו התגלו אמיתות כואבות, מילים שנאמרו לא בזמן ולא במקום הנכון ורגשות ששוב הגיעו לעוצמות המתישות שלהן, הגעתי למסקנה ששבועיים לאחר ניתוח באף כדאי להמעיט בבכי ומכאן גם להמעיט בניגובו פן הכאב שכמעט ולא היה, יחרוך את הפנים בנשימה קשה... מחר (היום בבוקר) יש לנו פגישה עם מנהל החטיבה... החזיקו לנו אצבעות...
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
