ישנם מצבים שאני זורמת לתוכם בטבעיות כאילו היו שם מקדמת דנא בלי להצליח אולי לחוות את עוצמת השינוי, עוצמת היותם.

בגלל אי הבנה מסויימת נמשך הרומן הטלפוני עם סוכנת הביטוח שלנו ממש עד הרגע שבאתי לקחת את ג. הבכור לנסיעת הבכורה שלו, וגם אז, עדיין לא קיבלנו אישור ממנה ואת התחילת הנסיעה המובטחת הוא בילה כשהוא עדיין יושב בצד הנוסע ומחכה בחוסר שקט כבוש עד לאישור הסופי ומעבר לכסא הנהג.

וכשהגיע האישור המיוחל לאחר כמה דקות נוספות, עצרתי בשלווה בצד, פתחתי את הדלת, יצאתי ועברתי לצד השני של המכונית.

לצד הנוסע.

כאילו כך טבעי, כאילו כך היה מאז ומתמיד.

יכולתי להרגיש ולשמוע  את הרעד בידיו ובקולו כשהוא מתחיל את ההכרות שלו עם ה"אדומה", שיש לה דרכים מיוחדות לה להדלק ולהעביר הילוכים, כשהוא לא מפסיק להשוות בינה לבין המכונית שלמד בה (לא מתוך שיפוט אלא מתוך סוג של פליאה, הכיצד אפשר בכלל אחרת...) ואת הגלישה שלו לתוך הכביש והנהיגה הזורמת והבוטחת בה נהג.

ישבתי לידו (נזכרת בנסיעה הבכורה שלי לאחר קבלת הרשיון כשג. -בעלי- לא מצליח להבין איך כבר בפעם הראשונה אני כמעט ומצליחה לעלות על אי התנועה באמצע הצומת העמוס בשכונת הקטמונים בירושלים. לאי שלום ), מסתכלת עליו ומחייכת על 20 שנים (בשבוע הבא) שעברו ביעף

כמו לסמן נקודה נוספת במסלול בגרותו של הילד.

פתאום באמצע הנסיעה כבו האורות.

והיא גם החלה להאט את נסיעתה, לאט, לאט, לאט, לאט.

עצרה.

באמצע שום מקום, ללא שום סיבה.

חושך.

אין כמעט אנשים נוספים בקרון.

רק אני ועוד איש אחד שמדבר בטלפון עם מישהי שכנראה מחכה לו.

רכבת אחרונה ללילה.

דממה.

אפילו המזגן לא פתוח (ובאמת, חשבתי שאוטוטו או שאני מתה מפחד או שאני נחנקת ללא אוויר).

אורות ישובים מנצנצים מסביב.

מכוניות טסות בכביש המהיר הרחוק.

ואנחנו עומדים.

ומחכים.

למה?

אין תשובה.

רכבת אחרונה , רכבת רפאים...

(רשמי נסיעה ברכבת אתמול בלילה)

אתמול בצהריים פרקתי עול (אויה!!)  ואכלתי שני בורקסים .

ומאז בעצם, אני עוסקת בכפרת עוונות.

כאילו מאות הקלוריות  שישנן באותם 2 בורקסים (בסביבות ה 300 לאחד, כמדומתני)  מאיימים להתיישב עלי בבת אחת ולא להרפות יותר לעולם.

הפרעת אכילה קלילה, אין ספק, אבל מצד שני, אם נפטרים מהפרעת אכילה אחת (שימוש באוכל במקור לנחמה, עידוד וחיזוק) צריכה לבוא מיד אחת אחרת, לא כן? אחרת איך נרגיש שיש בנו חיים?

לכן, הבוקר שלי החל  מוקדם מהרגיל, ב 50 דקות על ההליכון, משם ברגל לשרות התעסוקה להטביע את חותמי השבועי (לא לעוד זמן רב , כך נראה ) ואחר צהריים ובערב, במסגרת החיסכון הכספי והקלורי, הליכה ברגל מעזריאלי  עד לדיזנגוף ובחזרה.

שילוב של האהבה שלי לנסיעה ברכבת והעצבים שמחירי החניונים בתל אביב מעלים בי.

ובין לבין, כדי שלא ארגיש יותר מדי עסוקה בכפרה על חטאים שבאים מתוך חולשה, אלך להסתפר ולשיעור אנגלית.

ובסוף היום , אוכל ללטף את ראשי המסופר, המעוצב והבלונדי ולדעת שהייתי ילדה הכי טובה...

עד לכניעה לחולשה בפעם הבאה...

"אם הייתי גרגר תבואה בוודאי הייתי בוחרת להיות במקום כמו הסילו הישן במושבה הוותיקה ועטורת הירק, הנשקף אל העמק הירוק שעתה טובל בזהב שיבולי החיטה..."

אמרה מקוקו כשהיא מנסחת פתיחה אופיינית לי  לפוסט (טראומה ) שיספר על הפגישה הספונטנית שאירגנו לנו בבית קפה מקסים, חמים ומחבק אל תוכו במושבה יוקנעם.

כן, אפשר בהחלט לומר שהיא ירדה עלי...

מצד שני, אני יכולה רק להוסיף שאני לא היחידה אותה היא "כתבה" או במילים אחרות, חיקתה...

ומכאן שפתי חתומות...

ובסופו של היום הזה גיליתי ש

פינות חמד חבויות במקומות נידחים לעיתים בארץ.

שעם המוסיקה והשירים הנכונים אני מגיעה למהירות 140 קמ"ש בכביש שש, בלי לשים לב אפילו.

ושכנראה ימי הבטלה והספונטניות הכמעט מוחלטת  שלי,  הסתיימו...

"אמא , בואי ניסע מחר עם האוטו.

כדאי לך, תרווחי ארוחה וגם סרט משפחתי.

תעשי ביטוח צעיר".

לא.

ימות המשיח לא הגיעו וקול הנעירה שאתם שומעים אינו של החמור הלבן (אלא אולי של בן זוגכם, הנוחר, שיחיה).

ג. הבכור עבר היום טסט .

(בפעם השניה. לא הצליח לשבור את השיא בן 5 הפעמים של אמא שלו ).

וחוץ מזה

המרפסת שלי מלאה במגוון צבעי הקשת של פרחי העונה וריחות שיחי יסמין (וגם באדמה ושאריות צמחים מתים שהגנן החביב עלי השאיר לי לנקות...).

שיעור האנגלית הראשון הסתיים בציון ממוצע של כמעט 9 (איזה מבטא מדהים יש לי! רק חבל שלא ברור מאיזו תפוצה אנגלוסקסית הוא מגיע...).

והיה לי ראיון עבודה חמוד להפליא במקום מקסים עם אנשים חביבים מאוד, שעוד לפני שהתקבלתי לשם, לא נעים לי לדעת שאני אעזוב אותם בלי סנטימטים אם אתקבל לקורס הכה נחשק שאני מחכה לו...

(אוף, אני רכת לבב ברמות שלא יאמנו...)

שבוע חדש החל חברים יקרים, האם ייתכן שלאחר תקופת עצירה והמתנה התחלתי לנוע מחדש...?

סקא

שוכב לו על ירכי,

מניח את ראשו על

כפות ידיו

עוצם את עיניו

ונרדם.

ורק ניע אוזן

קטן

מראה שהוא

כל הזמן על

המשמר.

ואני,

אני לא זזה

ולא

נושמת.

מקפיאה רגע של

מתיקות ושלווה...

כותבת מבעד למסך היין

האדום.

הדם הזורם בתוכי נע באיטיות

כאילו הכל נעצר בבת אחת

וחזר לנוע לאט לאט...

חמימות מציפה מבפנים

דפיקות לב פועמות

בחוזקה

וכל מה שאני רוצה זה פשוט

להתכרבל

ולישון...

שבת שלום חברים יקרים.

כדאי שאפסיק כי לא יכולה לכתוב מילה אחת הגיונית...

(פמה לאחר שעת צהריי שישי על המרפסת עם  בקבוק יין , ארוחת צהריים ושיחה עם הקוקסטה )

ואז מצאנו את עצמנו , עומדות  במעלה המדרגות של האמפיתאטרון בלטרון, אוחזות אחת בזרועות השניה,

ובוכות.

נתק של 17 שנה (עם נסיונות שלי לחדש את הקשר דרך אתר חבר'ה)  הסתיים לו בחטף כשפתאום ראיתי, כמה שורות מתחתי,  פנים שלא השתנו כמעט  מאז השנתיים שחלקנו חדר בבסיס ובנינו חברות אמיצה ביננו.

קראתי לה.

היא  הסתובבה, הסתכלה ולא זיהתה מיד (קצת השתניתי מאז, אין ספק ).

פמה , אמרתי לה והעיניים נפקחו.

התקרבנו אחת לשניה, התחבקנו ובכינו.

ואת טקס סיום החלק הבסיסי של קורס הקצינים שבו משתתפים הבנים שלנו, ראינו כשאנו ישובות אחת ליד השניה.

מהשמיים אני אומרת לפעמים.

או לפחות ממי שאחראי על העיתוי של הדברים...

וזה אולי אפילו כבר משעמם  לקרוא את הריטואל הזה של הימים הנמוכים והכבדים הללו, שמתחילים דווקא באור בהיר ושמח ובלי שום סיבה או טריגר הנראה לעין הופכים לאחרים.

אני יודעת שישנם אלו שקשה להם לראות אותי כך.

אני מרגישה לעיתים שאני  מתישה ומשעממת את עצמי עם המעגל הפנימי הזה.

 מוכן ומחכה בטיוטות פוסט עליז ומצחיק (לעניות דעתי הקובעת בבלוג זה ) שתכננתי להעלות היום, אבל כשבאתי לכתוב פרצו הדמעות שהיו אצורות שם מהבוקר וידעתי שלהעלות את הפוסט ההוא עכשיו, זה לעשות שקר בנפשי מול הכתיבה שלי כאן.

  בשלוש השנים האחרונות (פחות חודשיים) אלו הימים הרעים ביותר שאני זוכרת (וכן, אני זוכרת את הירידות במצבי הרוח והכאב הפנימי הבלתי פוסק שבא ממקום של צורך שאינו מתמלא. זה סוג של קושי עכשיו. סוג אחר של "רע"),  והעובדה שהיום אני יכולה לקבל ולהתמודד עם ימים כאלה בקלות רבה יותר יחסית, מבעבר לא הופכת אותם באופן טבעי לקלים יותר .

באתי לישרא כדי לכתוב בראש ובראשונה רגשות.

כל מה שעולה בראשי וכל מה מרגיש בליבי.

ואם לעזאזל אני לא אוכל לכתוב את הרע הזה כאן , אז מה בעצם אני עושה כאן בכלל...?

(לא שמישהו בא בטענות. זה רק אני אל עצמי... )

פגשתי אותה תחת עיניים עצומות.

היא עמדה שם מחייכת ואחר החלה מתקרבת אלי, כשאני יושבת במקום הקבוע שלי, בנישה ספונת העץ ומרופדת הכריות  באותו בית עלום, במחוז הכיסופים המדומיין שלי שנמצא על קצה גבעה ירוקת אחו מוקפת מצידיה ביער ירוק עד.

היא היתה גבוהה, ארוכת שיער תפוס בקוקו גבוה, וסרט לבן מקשט אותו.

והיתה לבושה בלבן.

חולצה קייצית חסרת שרוולים, מכנסי 7/8 אופנתיים וסנדלים/כפכפים לבנים.

יפה, גבוהה, מוקפדת.

כמו ברבי בלבן.

היא היתה

אני.

בתוך מסע שערכתי במין רפיון שריחף אותי אל ומנמנום עמוק לתוך יכולת להסתכל בה ולהבין מה היא אומרת לי אפילו בלי מילים, רק עם חיוך בוטח שנשאר על פניה כל הזמן.

היתה בה נינוחות שבאה מתוך בטחון עצמי עמוק ושלמות מלאה.

מהאנשים הללו שעוד מרחוק ברור ומורגשת הידיעה הבוטחת במי אני ומה אני רוצה בחיי, והיכולת להשיגם.

ומתוך כל המוקפדות החיצונית שבה, שבה כל שערה עומדת במקומה ואין טיפה של זיעה מבצבצת עליה עלתה בי תחושה של משהו שאינו לגמרי אמיתי.

שהוא כאילו חייב להיות שם , בלי קשר לרצון הפנימי שיהיה שם.

הלבן המוקפד של המראה החיצוני הרגיש לי "יותר מדי".

יותר מדי מסודר, יותר מדי מאורגן, יותר מדי

יפֶה.

אבל הצד הפנימי שבה,  הצד הפנימי של הנינוחות מתוך הבטחון העצמי והקבלה השלמה, הרגיש לי מאוד

אמיתי.

ולשם שאפתי להגיע.

שני צדדים באותה הדמות.

שני צדדים שהם הדמות.

ואני, שהיא החלק השופט שבתוכי שזימנתי אותה אלי בדמיוני, מורכבת באותה המידה מאותם הצדדים

הבנתי שיש בי את המלחמה הזאת כל הזמן, בין הצד החיצוני , המוקפד שנראה הכי מצוין שאפשר ובין הרצון שלי לפעמים להשאר בטרינינג הישן  והבלוי,  וחוסר היכולת שלי לקבל את הרצון הזה שמפחית את החלק המושלם שבי, שבדמיוני.

ואותה המלחמה בתוכי שדורשת מצד אחד, לדאוג שכל התחומים בחיי יהיו מסודרים, מאורגנים ומתפקדים באופן הקרוב ביותר לשלמות, ומצד שני רוצה דווקא  להשאיר דברים שיחכו לזמן הנכון להם אצלי...

(תחושות ומחשבות  שעלו בי בתוך פגישה של דמיון מודרך בנסיון להבין את המועקה שהדחיינות שלי מעלה בי, ומכאן אולי הפוסט  לא לגמרי ברור לקוראים מהצד).