לפני יותר משנתיים כתבתי פוסט על חומות של סוף שבוע שהיו מתחילות להתרומם מולי כבר מאמצעו של יום רביעי  וכל דקה שהייתה מקרבת אותי לשם, היתה הופכת לכבדה כמו גוש פלדה ויושבת בתוך

החזה.

כבר זמן רב כל כך שאין חומות בסופי השבוע שלי והם נפרשים למולי כמרחבים אין קץ, ואין זה משנה אם ישנו מישהו שאותו אני יכולה לחוש רק בימים של שגרת השבוע עצמו.

אין חומות בסופי שבוע כי הן התמוטטו והתפוררו כנראה, בתוכי.

ויש

עצלות

שלווה

ונינוחה של

ימים

שמחכים לנו

עד אין

סוף

כמעט.

או לפחות עד

מוצאי שבת...

שבת שלום חברים יקרים, שבת עם חברים, משפחה , נסיעה לצפון הרחוק  ודובדבנים...

אנרגיות.

המוצא הישר יקבל את הכרת תודתי.

אותי.

משהו...

(הפעם זה לא"הם" אלא זאת  תזכורת שאני נדרשת לעצמי כשאני  קצת אובדת בין עודף דברים וארועים שאני דואגת למלא את חיי ודווקא בתוך כל  ההתרגשויות וההתמלאות מהם,  אני מוצאת את עצמי פתאום מרוקנת,

בצד.

ואני הרי יודעת באופן ברור כמו הנשימה מה אני צריכה לעשות עכשיו.

להתעטף.

בי.).

שיעור פילאטיס על חוף הים של תל אביב לעת שקיעה הוחלף,  מיד כשהתברר שהשיעור כולל שכיבה על החול (ובאמת לא משנה שהיתה שם מגבת. חול ים הוא חול ים הוא חול ים ואני צריכה להיות ב state of mind  מאוד מסויים כדי שאסכים שיכנס לכל מיני מקומות בגוף שלי ) , בהליכה לאורך החוף על קו המים, כשכפות הרגליים מקבלות עיסוי בלתי פוסק הן מהחול הרך והיבש מהחלק הפנימי של החוף והן על החלק הרטוב והבוצי שבו.

אתמול הייתי בנמל, החלק היותר צפוני, מוקפד, מעוצב ואולי גם מפונפן של קו החוף של תל אביב, והיום הלכנו ע. ואני מחוף ירושלים ועד לחוף גורדון ובחזרה עד ליפו כמעט.

יש משהו מאוד משוחרר ונינוח בשעות האלו בחוף הים.

המון אנשים מכל הגילאים, המינים והצבעים, וחיות המחמד שלהם רצות ומקפצות פה ושם לתוך ומתוך המים, ושחקני המטקות מכים בכל הכוח ותמיד אני בטוחה שאגמור עם כדור דווקא בתוך העין.

והכי שמחים שם הם הילדים שמבחינתם המים והחוף הצמוד אליהם הם סוג של עולם ומלואו שתמיד יש בהם משהו חדש, מרתק ומרגש להכיר וללמוד.

ואחר כך ישבנו על כסאות נוח עם קפה קר וסלט (וגם צ'יפס שהוא אוכל של חוף ים בקיץ מבחינתי.) והשמש שקעה לה לאט לאט  לתוך מים בצבע סגול ובמקומה נתלה בשמים חרמש ירח דקיק בצבע כתום.

וכל כך פשוט היה פשוט

להיות.

ולהינות.

שאנו מקבלים בהפתעה מוחלטת בכל שנה מחדש, כך הרגשתי היום בבוקר.

הרי מה כל העניין?

בכל שבועיים הנעליים האדומות והכומתה בירוק זוהר מזכירים לי כי יש בביתי חייל חי"ר  קרבי כבר יותר משנתיים וחצי.

והעובדה שאת רוב הזמן הזה הוא בילה בין קורסים ובין אימון חיילים בבסיסים עורפיים יחסית כשכל פעילות מסוכנת יחסית נמנעת ממנו תוך כדי, היא סוג של בונוס שלא היה צפוי לי/לנו כלל מהרגע בו התגייס לצבא.

וגם הידיעה שאוטוטו, תוך XXX זמן ( שלושה חודשים, חודשיים, חודש, שלושה שבועות, שבועיים, שבוע וחצי)

הוא עולה לקו היתה חלק מהדברים הצרובים בתוכי, בחלק הכי תת מודע של מוחי.

כל זאת

ובכל זאת.

כשהבוקר נודע לי שזה הוקדם בשבוע וחצי (בעקבות הארועים בעזה) ההפתעה היתה כל כך גדולה, כאילו נחתתי מהמאדים באותו הרגע ולא חייתי את כל חיי ואת השנים האחרונות בפרט,

כאן.

ובמקום ההוא, נתתי לעצמי, לזמן קצר בלבד, להוריד את חומות ההדחקה שהן גם חומות ההגנה שלי מול הפחד המשתק נשימה, ולהכנס לסיחרור קצר של דמעות וחששות וסרטים נוראים שרצו לי בתוך ראשי , וחיפשתי את המקום בו הוא אמור לשהות בזמן הקרוב, והסתחררתי עוד יותר בתוך הפחד והדברים שאסור אפילו לחשוב עליהם, עד שמשהו בתוכי, אותו מנגנון עלום אמר,

די.

ואז, כמו בתמונה חיה , שמעתי את גלילתן המחודשת של ווילונות המחשבה על המקום ההוא בתת מודע וכל חומות ההדחקה עלו ותפסו מחדש את מקומן במקום ההוא בתוכי ששומר על

שפיות דעתי.

ונרגעתי.

ורק המהירות שבה אני עונה לטלפון כשאני רואה שם את שמו של ג. הבכור מזכירה לי  שישנו חלק בתוכי שישאר ער וזקוף אוזניים כמו חתול באמצע השינה העמוקה ביותר.

מי אמר שבועיים?

היום.

ועד שירד לי האסימון לגמרי ואוכל להתכסות שוב בווילונות ההדחקה השקפקפים ,

אני לא יודעת פתאום כלום,

ושכחתי אפילו איך קוראים לי.

(הקדימו לג. הבכור את העליה לקו.

להיום.

יהיה בסדר.

הכי בסדר שבעולם.

בטוח.

אז למה מי הקרח בעורקים פתאום? ).

מדהים עד כמה בקלות אני יכולה להאחז בדברים הנכונים והמתאימים לי בלי לרצות לנסות ולהבין מה באמת  נאמר וקורה  מעבר להם.

קמתי הבוקר עם הידיעה על קרבות בדרום.

ממש כך.

קרבות.

מזמן לא שמענו את המינוח הזה.

ונשארתי שקטה.

קרבות. נו.

מה הבעיה, הרי ברור שזה משהו שצה"ל הגדול והחזק יוכל להעביר בקלות.

ולאורך כל הבוקר המשיכו לדבר על תקרית, וקרבות והדגישו שאכן זה משהו שלא היה כמעט שנה , ובכל זאת, נשארתי שקטה ורגועה.

קרבות. נו.

קטן עלינו.

וכשהגעתי לעבודה ראיתי שמדברים על נפגעים.

נפגעים זה משהו כל כך עמום , שמבחינתי זה יכול להיות אפילו שריטה קטנה.

בטוח שמדובר בשריטה קטנה פה ושם.

בתוך הקרבות.

ורק לאחר עוד מספר דקות, כשג. הבכור התקשר ושאל אם שמעתי שחטפו חייל , ירדו מתוכי , בבת אחת ירדו ערפילי המחשבה  שחסמו ומנעו כל הבנה אמיתית של הארוע כפי שאכן היה.

ואחר כך כל מה שרציתי היה לשמור אותו תחת כנפי.

והיה עצב גדול.

ג. הבכור עובר עוד שבועיים לג'נין.

אבל מי חושב על זה בכלל...

אחרי כוס ארוכה וקרירה של קוקטייל  "קיר רויאל" המורכב משמפניה וקסיס ואני עדיין מרגישה את בועות השמפניה מטיילות בראשי ושוכנות במקום שבאופן רגיל (אך לא קבוע מדי ), נמצא בו , מוחי.

הכל נראה מטושטש ומרחף כמו בועות שמפניה מחליפות צבעים וכל זה משתלב לו יחד עם מזג האוויר האביך והמעורפל במקצת שבחוץ, שבו חום אמצע היום יושב עלינו כמו שמיכת נוצות חמימה.

והגוף שלי כבד וזז במין סלאו מושן, ורק ציפורניה החדות של נערת הטרפז הקטנה שרק במקרה היא חתולה, שממשיכות להינעץ בו כאילו היה סולם שעליו מטפסים ועוברים מכאן ולשם, מקפיצות אותו ומזרימות בו מעט אדרנלין.

זה כיף להיות כך, אבל לדעת שזה לזמן מוקצב בלבד ולא לתמיד.

ואולי אצלי, זה כל העניין בעצמו.

לא לתמיד.

שבת שלום חברים יקרים, אין לי מושג ושום אחריות על מה שכתבתי בפוסט הזה...

*************************

עדכון 22.30

שעתיים של שינה שאליה שקעתי כמו אבן העירו אותי עם גוף כואב מרוב שינה אבל כשצלילותי חוזרת אלי מעט, וכך אני יכולה לעדכן שהכאב בשיפולי הצד הימני של ביטני (ימין פמה, היד בלי השעון ) עברו בעזרתם של 2 כדורי אקמול, באותה הפתאומיות בה צצו, ושג. חזר ב 4.30 לפנות בוקר , עליז ומאושר כמו מזדנבת רוק שבילתה ערב עם הלהקה האהובה עליה.

טוב , הגזמתי קצת, אבל הוא עדיין מסתובב עם חיוך קטן בזוויות פיו, וזה שווה כל אגורה מהרבה האגורות ששילשלנו ישירות לכיסיו התפוחים של רוג'ר הזה.

שמתחברים למכלול של יום.

א. הצעיר נכשל שוב בטסט.

פעם שלישית.

מדובר כנראה במקרה קלאסי של "טסטר מניאק בן ז..." שיש בו דברים בגו כי גם הנער וגם המורה שלו שישב מאחורה בזמן הטסט, היו בטוחים שהפעם ההצלחה מובטחת.

ואני , שמבחינתי עניין הרשיון שלו יכול להדחות לעוד 3 שנים לפחות, רציתי שכבר יעבור ויחווה הצלחה אחת בתקופה בה הדימוי העצמי שלו כל כך נמוך.

ואילו חתן השמחה/העצב עצמו, שהיה שבור לגמרי בבוקר וכל העולם נראה לו שחור משחור, הגיש עירעור על תוצאות הטסט ואחר כך, כמו בן עשרה טיפוסי לחלוטין, התחלף לו מצב הרוח ואי אפשר היה לנחש אפילו את עומק הדכאון שהיה שרוי בבוקר.

אח, גיל 17 המתוק...

מהבוקר יש לי דקירות בצד שמאל של שיפולי הבטן.

לא משהו שכואב ברמות שאי אפשר לתפקד אלא מין תזכורת לחלק ההוא של הגוף שביום יום לא מודעים הרי כלל לקיומו.

והדינמיקה של הכאב היא שהגוף נזכר כשהכאב עולה והוא מתכווץ כדי להתמודד איתו ולאחר שהכאב מתפוגג ישנה מין אנחת רווחה של הקלה, עד לפעם הבאה.

כמו צירים. אבל פחות.

מצד שני, אולי אני בדרך להפרד מהתוספתן שלי?

ג. הלך להגשים חלום בקטן והוא יבלה את הערב בקירבה אינטימית (?!) והדוקה יחסית (כמה עשרות מטרים) לרוג'ר ווטרס.

אני, לעומת זאת,  אלבש בגדי ספורט ואלך לבית הקפה החביב עלי שנפתח ברחובה המרכזי של עירי , אשב על כוס קפה קר, ספר טוב, ואולי גם תבוא חברה.

ג. הבכור מגיע עוד מעט לשבת.

יום חמישי.

סופו של שבוע.

**************************

עדכון 22.00

צד ימין.

הכאב הוא בצד ימין.

גם התוספתן.

צד ימין פמה,  זה הצד של היד בלי השעון.

ועוד משהו:

איך זה שאני מסוגלת לשבת שעתיים בבית קפה ולקרוא בנחת וריכוז מושלמים ואני לא מסוגלת לזה בבית הפרטי שלי...

המונדיאל בקוריאה/יפן.

לונדון.

אני לבד בעיר הגדולה. כולי התרגשות וכך גם אנגליה כולה.

רק שלא ממש בגללי.

כולם מכווננים לבוקר יום שישי, המשחק הגורלי בין אנגליה לארגנטינה.

המשחק מראש טעון במישקעים ספורטיביים (הפסדים/נצחונות בעבר) והסטוריים שאין להם שום קשר לספורט (מלחמת פוקלנד/המלווינאס עשרים שנה לפני כן. אבל מי סופר).

שום דבר אחר כמעט, למעט החתונה הקרבה של פול מקרטני עם זאת שעכשיו הוא מתגרש ממנה , לא עניין את האנגלים.

מכיוון שהמשחק היה אמור להתחיל בשמונה בבוקר כולם מתעסקים בלוגיסטיקה של הצפייה והארץ כמעט עוצרת את נשימתה.

לי היו תוכניות אחרות  ורק טעות קטנה בהבנת ההסבר בתחנת רכבת בקנט הביאה אותי בחזרה ללונדון מוקדם יותר מהצפוי.

מיד אירגנתי את תוכניותי מחדש והחלטתי לעלות בכיכר טרפלגר ומשם ללכת לאורך הוויטהול לכיוון ווסטמינסטר והצד הדרומי של התמזה.

עוד במעמקי מנהרות הרכבת התחתית , עמוק בבטן האדמה,  שמעתי רעש לא מוכר ולא צפוי , שהלך והתגבר ככל שעליתי למעלה ואז, כשאני יוצאת החוצה בדיוק מול כיכר טרפאלגר אני עומדת נדהמת מול המראה הנשקף לעיני.

הכיכר כולה מלאה בהמוני אנשים, רובם לבושים בחולצות טריקו לבנות ועליהן הצלב האדום סמל אנגליה , חלקם מחזיקים דגלים דומים, אנשים זורמים לכיכר בלי הפסקה ומסביב עומדים אנשים בבגדי עבודה מכופתרים ומעונבים וכולם עומדים ושרים במלוא גרונם: Rule Britannia ועוד שירי שימחה חג ומועד מקומיים.

חסר היה רק שיקפצו לתוך מימי המיזרקות.

אבל הם אנגלים , אז לא.

אנגליה ניצחה את ארגנטינה ומדינה שלמה נכנסה לאקסטזה של שמחה ואופוריה מוחלטים.

עד שברזיל העיפה אותם מרבע הגמר...

ואחר כך הדברים היו הרבה יותר רגועים, והפעם הבאה שהיתה לי נגיעה כלשהי למונדיאל ההוא היתה בצהרי היום בו אירלנד ניצחה את ערב הסעודית, כשהעזתי להכנס לשני פאבים איריים באמצע הסיטי של לונדון,  וצפיתי וגם הרעתי עם אוהדים לבושים וצבועים בצבעי ירוק/כתום/לבן כיצד נבחרת אירלנד מביסים את הסעודים.

היה מעניין ואף מהנה, רק שהיום, כשאני בלונדינית בטח הייתי יודעת להינות הרבה יותר...

* טליק  הפוסט הזה מוקדש לך. אולה! .

(ועל השבוע המרתק ההוא, לבד בעיר הגדולה כתבתי ביומן עוד לפני שידעתי שאי פעם אחזור לכתוב יומן בכלל. ושנה לאחר מכן, העלאתי את החוויות כאן. וכאן. וכאן. וגם  כאן. וכאן. וכאן. ומי שהחזיק מעמד מקבל פרס, כאן. ).

לפעמים, וזה לא קורה לעיתים קרובות , אני קצת מתגעגעת לימים ההם של ישרא.

הימים הראשונים, הקצת בתוליים, כשעדיין לא היינו רבים כל כך ואף אחד באמת לא ידע מה זאת החיה המוזרה הזאת,

בלוג.

השיחות שנוצרו בין ותוך כדי התגובות וההתרגשות של גילוי יכולת התמיכה הרגשית אחד בשני ממרחק כל כך גדול ויחד עם זאת

מקירבה עצומה כל כך.

ואחר כך הפגישות הראשונות, עם האנשים שמשם, מהאינטרנט.

בחיל ורעדה, בחשש שמא הפנים שגילינו בבלוג יהיו אחרות לגמרי מהפנים שנראה למול עיננו והשמחה עם הגילוי שמה שראינו שם, הוא אכן כך, ולפעמים אפילו יותר.

ואחר כך היו ימים רבים כל כך.

ימים טובים פחות.

ימים טובים יותר.

והרבה יותר.

וישרא הלך וגדל ובוא אנשים חדשים, מרתקים ומרגשים וחוטים רבים נארגו בינהם, אבל משהו ראשוני נשאר בין האנשים שהיו אז,

בימים הראשונים של ישרא.

מזל טוב יקירתי, המונים.