של עראק.

מדולל במיץ אשכוליות ובקוביות קרח,

וכמעט לא ידעתי יותר

מי אני,

מה אני,

ומה אני עושה שם (שטויות למכביר),

באמצע הלילה ובאמצע שוק הפשפשים

בלילה הלבן

של

תל אביב.

ועם ההנגאובר של הבוקר (כן, כן, חמרמורת. זה רק עושה לי את זה גרוע יותר ) הייתי אמורה להכין את הדברים לארוחת הצהריים של מחר ולתפקד כאילו הכל כרגיל בעוד העולם מסביבי מתנהל לו במין ריחוף איטי וכל מה שאני רוצה זה ללכת לישון ולהפיג את המשקה מתוך דמי.

מצד שני, די משמח לדעת שאין כנראה סיכוי שאחליט אולי להפוך לאלכוהוליסטית (וגם ג'ויינט לא לגמרי עושה לי את זה)...

שבת שלום חברים יקרים, עם תמונת החמניה שהחליטה הבוקר לפרוח בתוך מרפסתי...

(וכל קשר הגיוני בין במילים הכתובות לעיל הוא מקרי בהחלט... )

אחרי הביצוע המרטיט של הבולגריה בכוכב נולד הבולגרי אין ספק שהשלב הבא יהיה השיר הזה , שהתקבל באדיבות הספאמרים שעדיין באים לבקר את תיבת התגובות שלי.

order viagra
order cialis
buy viagra, order viagra
order cialis
buy viagra

(כל הזכויות שמורות לanalnvi, analnvi - ולא אמרתי מילה על השם עצמו...),

או,

לחילופין אפשר לנסות את הגירסא הזאת של analppo, analppo (ושוב, שום מילה על השם עצמו)

cheap viagra now
cheap cialis
cheap levitra order viagra, cheap viagra now
cheap cialis
cheap  order viagra

ואת התשובה למה אני צריכה להזמין וויאגרה סתם כשיש לי הזדמנות (פז!!) להזמין  וויאגרה  (וסיאלס - שם החברה) בזול, נשאיר למרגול, צדי, צביקה וגל.

עכשיו נשאר רק להלחין ואז כולם ביחד:

cheap viagra now...

(אני לא ממליצה להכנס לקישורים הנ"ל).

שעולה עכשיו בראשי הוא מראה המיטה הקרירה שלי ששוכנת בתוך החדר הקריר שלי שמתקרר לו בנחת עם המזגן הקריר שלי.

ולא שחס וחלילה לא היו טיולים השבוע.

היו.

ועוד איך היו.

יום ירושלים פרטי משלנו,  שתלמה ואני עשינו לנו בטיול החודשי הקבוע וסיור ברחובות תל אביב בעיקבות משוררים שהלכו "עד לקצה" וגם לעתים מעבר לו: אלכסנדר פן , יונה וולך ותרצה אתר.

והכל היה יפה

ומעניין

ומרחיב דעת

ולב.

ויש גם תמונות ואולי גם תובנות.

אבל,

עבדתי הבוקר בגינת אדניות המרפסת השלי

(גינה זה כמו זוגיות. אם לא מתחזקים עולים עשבים שוטים...שיו, אני כל כך שנונה!!!)

וכרגע אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר מעבר

למיטה הקרירה שלי,

בחדר הקריר שלי,

עם המזגן הקריר

שלי.

ורק כמין פרומו לסיפור שיבוא על יום הטיול בירושלים , הנה נגיעת זהב בין עצי אורן ירוקים

(כן, אפשר לעלות להר הבית.

לא, אי אפשר להכנס למסגדים.

ובכל זאת, כדאי).

שבת שלום חברים יקרים, אחזור מחר עם דובדבנים אדומים...

החל

כשהוא טבול כולו בערפל.

אז איך נדע שהוא באמת

היום

הארוך

ביותר

בשנה...?

(מישהי חייבת כנראה על הבוקר, להתחכם... ).

א. הצעיר סיים היום את לימודיו באופן רשמי.

לא באופן הרגיל אלא שנה לפני הזמן.

לאחר המערבולת שהיתה בסיום כיתה ט' בחטיבה המקומית שלנו, האיבחון בהפרעת הקשב והריכוז ולקויות הלמידה, חזרה על כיתה ט' בחטיבה אחרת, כניסה לתיכון עם מגמת מוסיקה וסגירת המגמה בדיוק בשנה בה נכנס, משהו כאילו נשבר בו והוא הרים ידיים, נתן לחוסר הרצון הפנימי להתאמץ וללמוד לשלוט בו (במילה אחרת, התעצל) ורק ביקש לסיים 12 שנות לימוד במסגרת הבית ספרית, תוך כדי שהוא מתחייב להתנהג כיאות ולהופיע לכל השיעורים בלי הברזות.

והוא עמד בהתחייבות הזאת.

ברוב הזמן.

אבל משהו כירסם בו כנראה , חוסר המעש היומיומי בבית הספר יחד עם הידיעה שהחברים שלו אוטוטו מתגייסים וכבר לפני כמה שבועות העלה את הרעיון להקדים את הגיוס אבל הוא החליט לחתוך אותו בעודו באיבו.

טלפון ממנהל בית הספר היה הטריגר לחזרתה של המחשבה הזאת וכבר לפני כמה ימים פנה ללשכת הגיוס והחל את התהליך.

היום נפרדנו יפה ובהרבה תודות מהמנהל ומבית הספר, שלמרות שא. הצעיר היה שם על תקן של סטודנט חופשי הם התייחסו אליו באיכפתיות ובאהבה ודאגו ששום דבר לא ימנע ממנו להשאר שם.

ואחרי הפגישה עם המנהל הוא התקשר ללשכת הגיוס והודיע רשמית על כך שאינו לומד יותר בבית הספר.

והמעגל הזה של חלק ממערכת החינוך במדינת ישראל,  נסגר.

מוקדם מהצפוי ומהר מהצפוי.

ואני, אני שלמה לגמרי עם ההחלטה והצעד שבחר לעשות (בגרויות תמיד אפשר להשלים).

ומדחיקה באומנות כמעט מושלמת את הידיעה שתוך חצי שנה כנראה, יהיו לי שני בנים בצבא...

וזכרתי את החלום.

לפרטי פרטים כמעט.

וזה מפליא כי אני כמעט ולא זוכרת חלומות  ומזמן לא חלמתי עליה, חודשים ואפילו שנים.

ובחלום היינו המשפחה הגרעינית :

אבא, אמא אחותי ואני.

אני כמו שאני היום ובמקום שאני היום.

ישבנו לארוחת צהריים , כנראה של שבת, ולאחר המנה הראשונה אמא שלי באה עם כלי פלאסטיק גדול ואנחנו שמים שם את הצלחות ואז היא נותנת לי אותו ואומרת לי ללכת לרחוץ את הכלים , והמקום הוא מחוץ לבית ורחוק משם.

אני יוצאת החוצה והסביבה דומה לעיר דרום אמריקאית  בהרים עם סמטאות צרות ותלולות ואני הולכת ונסחבת עם הכלי מלא הכלים המלוכלכים ומרגישה איך הכעס עולה בתוכי על זה שאני צריכה לעשות את זה ובכלל מה יהיה עם שאר הארוחה, והאם גם לאחר המנה השניה אצטרך לעשות את כל הדרך ומתי אני אוכל וכו' וכו'.

ואז, כשאני מגיעה למקום, פתאום משהו בתוכי אומר לי שאני פשוט אגיד לה "לא". "לא רוצה".

כך פשוט וברור.

לא רוצה.

ובאותו הרגע המועקה שהיתה בתוכי, החולמת, לאורך כל החלום, התפוגגה בבת אחת

והתעוררתי.

החלום הוא מעבר לסיפור עצמו.

מצד אחד הוא בבואה לחלק מסוג היחסים שהיה ביני לבין אמא שלי עד למותה (13 שנים, לפני שבוע) שלא הייתי מעזה לעמוד על שלי בצורה נחרצת ובוטה כל כך אפילו לאחר שהייתי בוגרת ובעלת משפחה משלי.

אז.

מצד שני, ברור לי שאם היא היתה בחיים היום , מערכת היחסים שלנו היתה אחרת לחלוטין.

חמה ואמיתית או נתק כמעט מוחלט עקב חוסר יכולתה להתמודד עם העמידה שלי על הדרך ואמונות שלי.

מצד שלישי, את מהות הקשר שלנו , אמא/בת, עיבדתי בעבר בטיפול פסיכולוגי ארוך וגם לאורך השנים האחרונות כך שאני חושבת שהחלום הזה, כמו כל חלום בעיקרו, עוסק במשהו שקשור בי, היום.

אין לי מושג מהו ואני גם לא ממש מחפשת סוג של הסבר/הבנה או פתרון.

אני רק קצת מתגעגעת.

למשפחה ולרגעים שהיינו אז.

מזמן...

קידם את פנינו כשנכנסו לנמל תל אביב.



והמוני אנשים מכל המינים והגילאים.

בעיקר הגילאים.

כי היו שם תינוקות בית רבן כמעט

ששחו,

רכבו על אופניים

ורצו ,

והיו שם גם אנשים שמזמן היו אמורים לשבת בנחת באיזשהו בית גיל הזהב ומקסימום ללכת בין החדר לחדר האוכל או לבריכה.

אבל הם

שחו.

רכבו על אופניים,

ורצו.

ובאמצע היו כל טווח הגילאים שבין הקצה האחד לקצה השני.

ורעש, המולה, ומוסיקה והכי הכי  התחושה הזאת , שאני לא יכולה לתאר אותה לעצמי אבל ראיתי אותה על הפנים של כל אלה שסיימו את

השחיה,

הרכיבה על אופניים,

והריצה

בטריאטלון תל אביב.

ואולי אחותי שעשתה את זה בפעם השניה (וגם אחייני) יוכלו לספר על זה , במקומי.

(כן, יקירתי, הרמתי לך להנחתה).

והיה ים כחול, ורוח קלילה וחום נעים של תחילת הקיץ.

והיה כיף.

(המרחקים שונים בכל קטגוריה אבל אחותי עושה את האולימפי: 1.5 ק"מ שחייה, 40 ק"מ רכיבה על אופניים , 10 ק"מ ריצה!!

כיפק היי, כיפק היי, כיפק היי, היי, היי!).

לגמרי בישיבה בבית קפה מעוצב לגמרי באמצע שוק מחנה יהודה בירושלים כשצרורות סלרי, נענע, פטרוזילה ואחרים מלטפים את ראשך בין לגימת קפה (קר ואלוהי) אחת לשניה.

אבל הפינה הספציפית הזאת קיימת והיא המקום המועדף על זאת שנוהגת לקבל את השבת כמעט כל שבוע בשוק ובמקום ההוא וכבר הרבה זמן רוצה שאבוא איתה

להריח,

לטעום,

לחוש.

והיה הרבה.

מכל החושים.

והטעמים.

והצבעים.

וחזרתי עם סל מלא בירקות ופירות, תבלינים וגם קופסת זיתים ירוקים עם חתיכות לימון קטנות בינהם.

והיה רעש והמולה וצעקות שמנסות למשוך אותנו לדוכן הזה או לאחר.

והיתה גם התחושה של השבת שיורדת עוד מעט על העיר ואז פתאום הכל ירגע וידום והשוק וסמטאותיו ימלאו שקט כאילו כל זה לא היה מעולם...

ובדרך הביתה, בסמטאות של שכונה חרדית שנושקת לרחוב יפו (שכונת גאולה, אני חושבת) הרמתי מבט וראיתי את הסורג הזה על החלון, וזה שלידו ועוד ועוד לאורך כל הרחוב כולו  ודמיינתי לי את החנוכיות ניצבות שם בחנוכה ומאירות אל כל הרחוב בנטיפים של אור.

שבת שלום חברים יקרים, שבת של אור בלי שום קשר לחנוכה או כל חג אחר...

מה שקורה בעזה מפחיד אותי.

מאוד.

נקודה.

מהבחינה הגלובלית/כללית/מדינית  והעובדה שהתעוררנו בבוקר (בערך)  והנה אפגניסטן/אירן נמצאות מעבר לגדר,  קרוב יותר מאשר אילת.

ומהבחינה האישית שקשורה באופן ישיר לג. הבכור למשמעות מבחינתו אם יוחלט לפעול מבחינה צבאית.

ואני מרגישה שלהגיון אין שום תפקיד אצלי בנושא הזה...

(וכן, אני יודעת. מלחמת אזרחים עקובה מדם שפוגעת בחפים מפשע. וזה איום ונורא וכו' וכו' וכו'.

אבל אמרתי שההגיון לא שולט אצלי בנושא, נכון? ).

לפני כחצי שנה הזמנתי אלי פאנג שוואית.

אתם יודעים, אחת מסתכלת על הבית ומיד דורשת להרוס אותו לגמרי מבפנים כדי להפוך אותו לידידותי לסביבה ובעיקר לאלו שאמורים לגור שם.

מכיוון שאנחנו גרים שם כמעט 9 שנים לא היו לי ציפיות גבוהות מדי אבל מכיוון שמזמן רציתי לבדוק את ענייני האנרגיות והצ'קרות בבית וגם שמעתי אותה בהרצאה והיא מצאה חן בעיני, זימנתי אותה לייעוץ.

לשמחתי היא לא דרשה להרוס ולבנות את הבית מהמסד עד לטפחות אלא נשארה בכיוון שפוי יותר כמו לסדר ולארגון פינות מבורדקות והכנסת אלמנטים נוספים לבית (מתכת) כדי לטשטש קצת את עוצמת היסוד שלי (עץ) ששולט בו (הא!)  ולתת גם לאחרים  (דהיינו, ג. הבןזוג, ג, הבכור, א. הצעיר. החתולים מסתדרים בכל מצב. תודה.) ביטוי ביסודות שלהם וכך כולם יוכלו לחיות בהרמוניה מושלמת, בשפע ובאושר ועושר עד סוף הימים.

אמן.

והתחלנו.

בקטנה.

בלי לחץ.

בלי להכנס לפרוייקטים גדולים , כאלה שרק מהמחשבה עליהם נכנסים לדיכאון ומראש מחליטים לוותר.

לדוגמא:

הפינה הזאת היתה מבורדקת ומבולגת ובאופן בסיסי לא נעימה ברמות שקשה לתאר.

היא נמצא בדיוק מול פינת הישיבה שלנו בסלון וכל פעם שהייתי יושבת לראות טלווזיה או לקרוא או סתם לבהות בחוץ הייתי רואה אותה, מתבאסת ומזיזה את העינים.

בפינה , מתחת למדרגות היתה אדנית הידרופונית (על מים) שעם השנים הצמחים הלכו והתייבשו ובסוף מתו וכל הפינה הזאת השרתה אווירה של חוסר מעש, דכדוך וסוג של מועקה.

וכך היא נראית היום.

הצמחים והאדנית הוצאו והמקום הפך לעוד מקום איחסון, ועליו אלמנטים שקשורים ליסוד המתכת, הספרים סודרו באופן לא צפוף מדי והאווירה השתנתה לגמרי.

היום זאת אחת הפינות האהובות עלינו בבית.

במרפסת עמדה נדנדת גן בצבע ירוק כהה של כתר.

היא תפסה מקום, החלה להחליד, בקושי השתמשנו בה ובאופן בסיסי, היתה מיותרת לחלוטין.

במסגרת האירגון מחדש הנדנדה הלכה בדרך כל ג'אנק לזבל ובמקומה באה הפינה המקסימה הזאת (והזולה באופן מחפיר ממש) ומאז פחות או יותר עברתי לגור שם.

ארוחות בוקר.

קפה של אמצע היום.

קפה של אחר הצהריים.

קפה של ערב.

חברות.

וכו, וכו' וכו'.

והכל מלא אנרגיות חיוביות, הרמוניה טובה וצ'קרות פתוחות לרווחה .

(חוץ מהחדרים שהבלאגן שולט בהם ביד רמה...).

אמן!!

(וכל האמור לעיל בגללה ובגלל הפרוייקט שלה).