רציתי את השיער שלה.

ארוך,

גלי,

מתנפנף לכל עבר

עוטר את ראשה באופן הכי מושלם שיכול להיות, כמו בשירים.

עטור מצחך זהב שחור, ואצלה הזהב היה זהוב לגמרי.

לא היה כמעט עיתון שלא הופיע באחד מדפיו או בשעריו

מניפה את השיער ומחייכת חיוך גדול בשיניים צחורות.

פארה פואסט (היתה תקופה, בהתחלה שקראו לה בארץ בטעות, פאוקט) - מייג'ורס, אישתו אז של

"האיש השווה מליונים" (שהרי לא יכלו לקרוא לו "איש ששת המליונים" כמו במקור) ויחד הם היו הזוג המושלם של

הוליווד.

והיא היתה הפנטזיה שלנו, היא היה הפנטזיה שלי.

השיער שלה, לפחות.

עברו שנים.

הזהוב התעמעם , הרעמה כבר לא תמיד היתה כמו בעבר, וגם אני עברתי דבר או שניים,

ואתמול בלילה, משהו של תקופתי, של שנות הנעורים שלי התפוגג ונמוג לתוך האין סוף.

וכן, אני יודעת גם מייקל ג'קסון אבל הוא אף פעם לא היה

שום פנטזיה שלי...

שבת שלום חברים יקרים, עם זכרונות של ימים עברו וימים נוכחים...

שלי הם מופשטים.

שניים מהם מקומות

ואחד

הוא ,

אני.

סוף נובמבר 94.

במטוס ללונדון.

נסיעה ראשונה כאדם בוגר. נסיעה ראשונה לאחר הרבה מאוד שנים.

המטוס חוצה את אירופה, צרפת, תעלת למאנש ומנמיך טוס.

מבעד לקרעי העננים אני מתחילה לראות אדמה, ירוק, מים.

אנגליה.

ובבת אחת אני מבינה שכל מה שחלמתי ופינטזתי מתוך קריאה וסרטים

הוא בדיוק כך.

בדיוק בדיוק.

הגעתי למחוז הכיסופים שלי.

אוגוסט שנה שעברה, 2008.

נורמנדי.

חוף יוטה, הצד הצרפתי של התעלה, נגיעה באוקיינוס האטלנטי.

בחוץ אפור וקרירות של סוף אוגוסט בצד הזה של היבשת.

ואני, אני רק רוצה להשאר שם, בין הצדפות שפזורות על החוף ובין השיחים הנעים ברכות ברוח.

רוצה ללכת עם השפל עד לסופו, עד להיכן שיקח אותי.

מחוז כיסופים חדש.

והרגע הכי קסום

הוא הרגע ההוא, בבוקרו של יום בשיאו של קיץ לפני כמעט 7 שנים

שבו הכל השתנה ולאחריו שום דבר לא היה  כשהיה...

שבת שלום חברים יקרים, עם רגעים שלכאורה הם רגילים ורק בדעבד נדע ונבין שהיו קסומים...

אמנם אין לי מרבד אבל החלק הראשון נכון

ובעוד ג. הבןזוג וא. הצעיר משוטטים ברחובות לונדון ומצליחים להשתחל (בשיחוק אלוהי ממש) למושב VIP

בחזרה הגנרלית ליום ההולדת של המלכה,

אני נהנית מכל רגע מהיותי,

לבד.

בעוד ג. הבןזוג נאלץ ללכת לקנות לו חליפה כי לארוע הזה יש קוד לבוש שדורש כמובן

חליפה ועניבה (ואני מתה לראות את א. הצעיר לבוש כך),

אני משוטטת לי השבוע בבית,

איתי ועם החתולים,

מדברת אליהם ואל העולם באופן כללי, שרה ולעיתים אף רוקדת

בין החדרים.

אני יודעת שההנאה העמוקה שיש לי השבוע מהלבד הזה שלי

קשורה באופן ברור לעובדה שהיא זמנית וקצובה בזמן

ואולי אם היתה להפך, היתה מרגישה אחרת.

מצד שני, אני לא לגמרי בטוחה...

ואתמול, ג. הבכור חזר הביתה לסוף שבוע,

ואני כבר לא לגמרי

לבד על המרבד...

שבת שלום חברים יקרים, החוץ פחות חשוב, העיקר הוא התחושה הפנימית...