|
 קפה איטי של בוקר של חופש...
יכולתי לישון עוד קצת אבל לא רציתי.
רציתי לשתות את הקפה של הבוקר לאט ובשקט, לדפדף בעיתון ולבוא לכתוב פוסט של לפני היציאה כאן בישרא...
רציתי גם לראות האם נרגעו הרוחות מאתמול בערב...
אחרי הפגישה אתמול עם ע. היועץ (והפעם היה מפתח... ) הלכתי לחוג ריקודי עם. קבעתי עם ח. שגם רצתה ללמוד, נכנסנו בסופו של שיעור המתחילים ומהר מאוד התחילו הריקודים עם כולם.
לא ידעתי לרקוד אפילו צעד אחד נכון.
הסתכלתי על כולם, מנסה להבין את ההגיון של הריקוד. לפעמים הבנתי מתי עומד להגיע סיבוב, לרוב לא...
התבלבלתי בצעדים, גמגמתי בסיבובים, ניראתי מגוחכת...נהנתי מכל רגע...
ח. פרשה אחרי כמה דקות. היא לא יכולה לרקוד כך, היא רוצה ללמוד. קבענו שהיא תגיע לתחילת שעור המתחילים ואני אצטרף.
רקדתי עד שהחלו ריקודי הזוגות ואז הלכתי.
בתחילת ספטמבר מתחילים שעורים החל מהצד הראשון. אני אהיה שם...
ואז כשחזרתי הביתה ונכנסתי לישרא כדי לכתוב משהו ראיתי את הסערה שפרצה כאן...
יום בלוגיסטי עצוב היה לי אתמול.
שתי חברות טובות, שאני קוראת אותן הרבה זמן החליטו ללכת. כל אחת מסיבותיה שלה.
STM שהתחילה בישרא, עזבה בגלל עניין של שם דומה, פתחה בלוג חדש באכסניה אחרת אבל תמיד נשארה חלק מהחברים כאן, החליטה מהסיבות שלה, לסגור אותו.
יחסרו לי הפוסטים המורכבים שלה, שלעיתים הייתי צריכה לקרוא מספר פעמים וגם אז לא להבין את כולם, אך היה בהם משהו שביר ופריך, כזה שמרפרף על הפנים בליטוף ואחר כך הולך אבל נשאר איתך עוד זמן מה...
הכתיבה הכל כך מיוחדת, מעניינת, מרתקת.
האדם עצמו. היא תחסר לי...
חתולת רחוב סגרה (את שני הבלוגים) והסיבות ידועות ונדונו בהרחבה בלא מעט בלוגים בכעס רב וסערת רגשות טבעית.
וכמו שכתבתי לה יחסרו לי הסיפורים הקטנים על מה שקורה לה ביוםיום, על ההתחבטויות, על החששות והפחדים שיכלה להוציא אותך על הכתב וכך להקל מעט על הכאב שבפנים, על הדברים המצחיקים שהיא מצליחה למצוא בכל מצב כמעט, על שמחת החיים הכל כך גדולה ששופעת ממנה, על קטעי השירה והפרוזה שבהם היא נתנה לדמיונה, רוחה, מאוויה ללכת לכל מקום בו הם יכלו לפרוץ...
האדם עצמו. היא תחסר לי...
נכון שכך הוא מהלך החיים, אנשים באים והולכים מאיתנו בסיטואציות מסויימות, ואפילו אם הם נשארים בצורה אחרת, זה עצוב...
אני רק מקווה שכל אחת תמצא את הדרך שלה לבטא את הדברים שבתוכה...
טוב, אני חייבת לסיים.
סיימתי את הקפה, כתם נרדם לו מאחורי המחשב (המקם החביב עליו, ליד המאוור שלו בין כל החוטים - ועל ההרפתקאה שהיתה לו אתמול אחר הצהריים אכתוב בפעם אחרת), הדברים כבר ארוזים, הולכת להתארגן ולנסוע...
מחר בערב אני כאן...
| |
מנסה לשחזר את ההרגשה ההיא...
את חוסר השינה המתגבר והולך שהופך את העייפות למשהו שלא קיים, שממלא אנרגיות שנעלמו לי בזמן האחרון, למין תזזית כזאת שמביאה אותי למרומים ואחר כך מורידה אותי בעדינות ובליטוף לתוך תשישות, כבדות הגוף ומכסה אותי בשמיכת שינה עמוקה עמוקה, מרעננת ומחזקת...עד לפעם הבאה...
האם זה זיוף ?
האם אני מנסה להביא בכוח מה שבימים האחרונים אינו בי?
ולמה אני חושבת שאין בי אנרגיות עכשיו?
לעבוד יום שלם, לחזור הביתה, לצאת להליכה, לראות שהכל מאורגן בבית, להתקלח, לצאת לפגוש את קוקסטה, לחזור הביתה לאחר פגישה ממלאת ומעודדת, להתיישב מול המחשב במטרה להשאר עד מאוחר זה לא דורש אנרגיות?
כן. נכון. יש אנרגיות.
אבל לא ההן...לא אלה שהרימו אותי למעלה...
זה ממכר. כמו הריגוש. כמו החיפוש אחר הריגוש...התחושה הזאת, טובה , לי לפחות, יותר מכל סם צמחי/סינטטי אחר...
הדבר הזה בגרון, בבטן, בחזה שגורם לי להרגיש שאני יכולה הכל, שהכל פתוח ומחכה לי, הציפיה המתוקה הזאת "למשהו" שיקרה...וקורה, לעיתים בהחלט קורה...
את זה אני רוצה.
לזה אני מחכה...
ובינתיים, כותבת את הפוסט הזה. פוסט של לילה, של בוקר שעוד מעט יעלה ואני אהיה אחרי שלוש שעות שינה בלבד וארגיש טוב...
(מוקדש ל beholder שחשש שלא יהיו עוד פוסטים של לילה...אז הנה...)
| |
נגיעות קטנות של סוף שבוע...
נתחיל בשיחה עם טובה ביום חמישי.
כשקבענו לדבר רציתי לעדכן אותה אבל מובן שבזמן שעבר לא היה אצלי רגע של שקט ומנוחה ודברים חדשים צצו, מחשבות שצריך לבחון אותן, לעבד אותן, הבנות, ספקות...
דיברנו כמעט שעה וחצי ושוב קיבלתי את האישור, שאני עדיין זקוקה לו, שאפשר להמשיך ולהחוות דברים, להתנסות בחוויות.
שזה בסדר להמשיך ולחפש את הריגוש החמקמק ההוא, שפעם הרגשתי אותו בעוצמה כל כך גדולה שכמעט חנק אותי והיום אני יודעת שאוכל להינות ממנו אחרת, בצורה שלמה יותר...זה כמו סם, היא אמרה לי, אבל כל עוד את יודעת היכן את עומדת ומה את רוצה, זה בסדר להמשיך ולחפש אותו...בכל מיני מקומות ועם כל מיני אנשים...
שוב יצאתי מהשיחה איתה עם התחושה שאני כל כך בת מזל שהכרתי אותה ושיש לי את האפשרות לבוא ולדבר איתה מתי שארגיש צורך...
וכשסיימנו לדבר ויצאנו החוצה, עמדנו ושוחחנו עם עוד חברה ומפה לשם התברר שהיא משוטטת באופן קבוע כאן, בישרא. קוראת, לא כותבת.
לא, לא קראה אותי, אבל לאחר שהחלפנו ביננו שמות של בלוגים שכל אחת קוראת וממליצה, עלה פתאום בדעתי שבלי מאמץ מיוחד, לפי הבלוגים שהמלצתי לה, היא יכולה לאתר את הבלוג שלי בקלילות...
אבל מצד שני, זה לא ממש מפריע לי, כי אני מוכנה להפקיד את חיי בידיה ללא היסוס ומחשבה נוספת...
ביום שישי בערב הלכנו לסרט "גיבור" . סרט סיני שמשאיר את הצופה נפעם ומלא עונג. הסיפור, שהוא אגדה בתוך רקע הסטורי אמיתי על הווצרותה של השושלת הראשונה, הוא סיפר על החלטות שאנשים לוקחים על עצמם.
הדרך שלהם לביצוע , השינויים שהם עוברים, הנחישות בדרך להגשמת ההחלטות וגם הכוח להפסיק ולשנות כיוון...
שחקנים טובים, עיצוב אומנותי עוצר נשימה, תסריט חכם ולא צפוי השאירו אותי בסוף הסרט עם התחושה של עונג והנאה צרופים, וגם עם מחשבות...
בשבת באה לצהריים גיסתי עם רוב משפחתה.
היה נחמד, עבר מהר, השקעתי שעתיים וחצי בבישול והכנות לפני שהם באו (עוף ותפוחי אדםה עם טרגון בתנור, פשטידת פטריות, ירקות בתנור, סלטי ירקות שונים, וגלידה לקינוח) והכל נטרף...
די נהנתי מהבישול אבל זה בהחלט לא כמו שהיה פעם...
משגע אותי שאני לא מצליחה לזכור דברים שקשורים אליהם...שוב, עניין הזכרון החמקמק שלי, שכנראה רומז לי משהו...
התבלבלתי מי צמחוני אצלם, שכחתי במה הבת האמצעית עובדת, ועוד דברים שסופרו לי ובכל מצב אחר הייתי זוכרת אותם אפילו לאחר זמן רב מאוד, ואילו כאן, לא.
הרגשתי כל כך מטומטמת בכל פעם שהתבררה טעותי...
סוף השבוע הסתיים בהופעה של קטעי אופרות בלווי תזמורת סימפונט רעננה בגן הפיסגה ביפו.
עם כל השינוי שחל בטעם המוסיקלי שלי, אני עדיין אוהבת אופרות, לא את כולן, מודה בטעמי הפופולרי והקליל משהו , אבל לטעמי יש משהו קסום בזמר/זמרת שמשתמשים בקול שלהם ככלי המגיע למקומות שלא ישוערו...
כששואלים אותי מה המיקצוע האולטימטיבי עבורי אני עונה: זמרת אופרה... אולי בגלל שתמיד התחננו בפני לשתוק ברגע שהייתי מתחילה לזמר...
הגן היה מלא מפה לפה, אנשים באו עם כסאות או ישבו על הדשא, מכל מגוון הגילאים, החל מילדים קטנים שנמנמו בשקט לצלילי המוסיקה והשירים וכלה במבוגרים ששתו בצמא כל צליל...
אירית ואני נהננו מהמוסיקה, והגברים גם הם נהנו...במיוחד מהזמרות שכל אחת עברה ביקורת מדוקדקת שלהם...
יפו עצמה, האיזור העתיק/שוק הפשפשים עוברת שינוי קוסמטי גדול שמבטיח שבסופו היא בהחלט יכולה להיות אותה פנינה שתמיד היתה מוסתרת בתוך הקונכיה שלה...
למרות שהשבוע קצר עבורי, מדד יום ראשון נמוך היום...5 בלבד...
לא יודעת למה, אין לי מושג, רק שיעבור כבר היום הארור הזה...
| |
הכחול כחול הזה...
תכננתי שינה קצרה ומתוקה אחר הצהריים אבל עד שחזרנו מארוחת הבוקר של יום השישי, קניות, השקיית המרפסת וניקויה (ושוב היא מלאה בעליו של האלמון ההודי ופרחיו האדומים ובעלי הריח המתוק הכבד) וסידור הבית בכללותו, השעה הייתה פתאום מאוחרת אפילו לנימנום קל...
וחוץ מזה, משהו התחיל לנקר בי...משחק הפינג-פונג התכלכל שהשתתפתי בו אתמול בלילה יחד עם רוטב הסטייק הירקרק...
החלטתי לוותר על השינה ולהוציא את זה החוצה...
סקס כמעט ולא מוזכר אצלי בבלוג.
לא שהוא לא קיים. הוא קיים ובעוצמה גדולה מאוד....
אחד הדברים הבולטים שהשתנו אצלי מיד כשהחל התהליך ובאופן דרמטי, היה עניין המיניות שלי, הנשיות ויחס שלי אל עצמי, אל גופי...
זה בא לידי ביטוי בשינוי הטעם בלבוש, ומי שמכיר אותי משנים יודע איך התלבשתי לפני כן ואיך אני מתלבשת היום, וזה לא רק עניין ההרזיה...
זה אופי הבגדים, היכולת שלי ללכת חשופה דהיינו, מחשופים עמוקים, ללא שרוולים (כן, זה חשופה אצל פמה...), צמוד מאוד, ובצבעים עזים, בולטים שאומרים: "תראו אותי...".
זה בא לידי ביטוי בלבוש האינטימי, שהשתנה ממלתחה שמתאימה לנזירות במנזר לכזאת שרואים בערוץ האופנה בפה פעור ונוטף ריר (הגברים... ), חוטיני עדיין אין לי אבל זה בהחלט יגיע...
זה בא לידי ביטוי גם באופן האישי/אינטימי שאני מתייחסת לעצמי ולרצון שלי לחוות בסקס...
דברים שאני מעזה לנסות ולעשות, גבולות שאני בודקת ומותחת עוד עוד, חוויות שאני עוברת ורוצה לעבור.
גברים אחרים.
כל זה לא בא לידי ביטוי בכתיבה בבלוג.
הסיבות לא ברורות לי לגמרי, ואולי כן...
אולי זה החינוך שטבוע עמוק עמוק בתוכי שלימד אותי שסקס זה משהו שלא מדברים עליו בפומבי... להחוות דברים אבל לא לדבר עליהם, לא לכתוב עליהם באופן ברור...לכתוב על פנטזיות, על רצונות, תשוקות אבל במרומז...
אולי זאת פשוט אני , עכשיו.
סייבר סקס הוא אחד מההתנסויות.
עשיתי ועושה סייבר סקס במקומות שונים, היה לי טוב ויש לזה את המקום שלו במגוון החוויות והדברים שאני עושה ועוד אעשה...
אבל לא כאן. לא בישרא.
אני יכולה לעקוץ בקריצה, יכולה לפלרטט בראש טוב, יכולה קצת לחשוף את עצמי ומאוד להינות מכל זה , אבל כשזה מתקדם כפי שהתקדם אתמול בערב, זזתי מיד אחורה.
השתפנתי.
או שלא...
למקום הזה יש משמעות אחרת בשבילי. משמעות עמוקה וחשובה. אבל בשלב זה, סקס מופיע אצלי רק במרומז...וזה לא שאני מונעת מעצמי את האפשרות להפתח, כאן, לגמרי וללכת עם זה עד הסוף .
לא.
כך אני מרגישה וכך טוב לי עם זה . עכשיו.
ואם זה ישתנה, ואם ארגיש אחרת, וארצה להכניס לבלוג שלי, את מימד הסקס באופן ברור, בולט ורב יותר, אז אעשה את זה...ללא חשש...
ולמה יש לי את ההרגשה שזה פוסט שמסביר משהו, שאולי מצטדק?
ולמי אני מסבירה?
כנראה שלעצמי....
| |
 הבטחתי ולכן אקיים...
יש בלוג חדש בישרא...נכתב על ידי שלושה או אחד שסובל מפיצול אישיות משולש...חריפים, טעימים ו...משעשעים...
וגם משתדלים להיות נועזים ושלוחי רסן...
אז תכנסו לבלוג של המאצ'וס כי אחרת הוא, צי'מיצ'ורי לא יעזוב אותי....
א גוטע שאעבס...
| |
 ימים שכאלה...
לפעמים כשהקור של המזגן חודר לעצמותי וצופד את עורי, גורם לי להרגיש כמו בובה שמישהו אחר מנענע את גפיה...מרגישה כאילו משהו בתוכי רוצה לגעוש אבל לא יכול...אין לי זמן, אין לי זמן, אין לי זמן...
אלו ימים שכאלה שבהם אני מרגישה כאילו תלויה על חוט, כאילו אין לי חיים משל עצמי ואין לי שליטה עליהם...הדברים הם השולטים בי ואני במין תקופה של המתנה וציפיה למשהו...למה? יודעת ולא יודעת...
סוג של דיכדוך שלא מפריע להמשיך לחיות איתו. נמצא איתי כל הזמן, חבר טוב, מחבק אותי, מערסל אותי ונותן לי להתכנס בתוכו למרות שלא כל כך רוצה...אומר לי : חכי, זה חייב לבוא אחרי הימים הסוערים שהיו לך...אחרת לא תחזיקי מעמד...
אז הכל יותר איטי, כמו ב slow motion, שטוח וקצת חסר חיים...אני כמו הולכת "על יד"...אתמול זה הפריע וכאב יותר, היום פחות...היום אפילו כאב הראש שפועם ברקות לא ממש מפריע לי...הוא שם וזה כנראה חלק מהעניין...
בזמן שאני מחכה שהימים האלה (ירידה בביוריתמוס?) יחלפו, מנסה להאחז בכל מה שעושה לי טוב ואפילו אם צריכה להתאמץ בשביל זה, ורק חוסר המנוחה הזה שמערבל בי את הדם בעורקים מדיר את הנסיון להגיע לשלווה ורגיעה מסויימים...
המחשבות שרצו בתוכי אתמול בזמן ההליכה היו מטורפות לחלוטין. אחת אחר השניה, בתזזיתיות היסטרית ללא שום הפסקה בין אחת לשניה, ללא יכולת שלי לעכל אותן, מה הן אומרות לי, מה אני רוצה...פשוט השאירו אותי חסרת נשימה...
זוכרת שתיים מהן:
למה דברים, נקטעו באמצע, או לא התקדמו כפי שרציתי ונמוגו...
ולמה אני לא מספרת לד. מה עבר עלי בחודשים האחרונים, שבהם היה לי כל כך קשה... ולמה פתאום אני רוצה שידע?
נקודות למחשבה...
עדכון ד. במלאת שבוע לפגישה.
מצב הרוח שלי בנוגע אליו, מצויין.
מדברים כל יום, יותר או פחות, לפעמים גם מיילים, תחושה של רגיעה, שלווה, של דברים שזורמים ונעים ביחד כפי שזה עכשיו...
וכך טוב לי .
אחותי נכנסה לישרא.
קראה, התרשמה, לא מצאה כמובן את הבלוג שלי והבינה שיש דברים בגו.
שלחה לי מייל שהיא מבינה שקשה לי להיות ישירה ושהיא אוהבת...
כנראה שאפגוש אותה בשבוע הבא ונדבר...
באופן חשוד ומסתורי ביותר בוטל לי התור לרפלקסולוגיה היום () אבל מצד שני יש לי שיחה עם טובה אז זה מתקזז...
בשבוע הבא יש לי 3 ימי חופש.
אני חושבת שהעיתוי שלהם הוא ממש בזמן...
יהיה טוב...
| |
שוב פגשתי בה...
בצורתה הבסיסית, המזוקקת, הטהורה ביותר.
הבדידות.
נזרקת למול עיניי, למול פרצופי, משאירה אותי חסרת אונים...
נותנת לי פרופורציות לחיים...
לדברים שאני רוצה מול מה שיש לי...שאין את זה לכל אחד...וזה לא מובן מאליו, כל כך לא מובן מאליו...
ואפילו שהיא לא הבדידות שלי, היא כנראה מפחידה אותי בצורה סמוייה ולא מודעת, כי שוב, מצאתי את עצמי כאן, במקום בו אני הכי לא בודדה...
ולקח לי יותר משעתיים לכתוב את השורות הספורות הללו...
| |
ישבנו וחיכינו לתחילת הקונצרט ופתאום אירית שאלה...
היתה לנו שיחה לפני מספר שבועות כשהרגישה שאני מתרחקת ממנה .
דיברנו, ליבנו את העניין ובין השאר סיפרתי לי שאני כותבת יומן באינטרנט ושהכרתי חברים כאן.
היא לא שאלה יותר מדי שאלות ואני בוודאי שלא הרחבתי.
היא גם לא ביקשה לינק כי היא כזאת. אם לא מציעים לה, היא לא תבקש.
כשג. היה בחו"ל היא התקשרה לשאול מה שלומי וזה היה בדיוק לפני שבאו לבקר אותי החברים מהבלוג. לא הסתרתי את זה ממנה וסיפרתי לה כמה שאני מתרגשת לקראת הביקור.
אתמול בזמן שחיכינו לתחילת הקונצרט היא פנתה אלי ושאלה איך היה הביקור.
ומכאן התפתחה שיחה על הבלוג, מה הוא נותן לי, איך זה עובד, למה אנשים כותבים, מי כותב, החשיבות שלו עבורי, המקום שלו בזוגיות עם בעלי וכו'...
ניסיתי להעביר לה, בלי לתת פרטים, את האווירה של המקום, של ישרא, של הקשרים בין האנשים, שהופכים לעיתים מווירטואליים למציאותיים, ולעיתים נשארים בווריטואליה אבל הם מאוד חזקים למקומם.
כמובן את התחושות שלי כלפי המקום, הכתיבה עצמה, שהפכה לחשובה ואפילו ממכרת במקצת (טוב, לפחות משהו ממכר שהוא חיובי בכל נקודת מבט...).
היא הקשיבה בתשומת לב, בהרהור מסויים...
שוב, לא ביקשה לינק, ואני לא הצעתי...
אבל אני יודעת ששימח אותה ,וגם אותי שיכולתי לדבר איתה בפתיחות לא קטנה על מקום שהוא מאוד פרטי וחשוב עבורי...
ולי זה נתן אפשרות נוספת להרהר על הכתיבה, המקום הזה והאנשים שבו.
ולרצות לחבק ולהודות.
סתם. ללא סיבה מיוחדת....
| |
מוסיקה, אש, תמרות עשן...וזכרונות...
מוזיאון ישראל בירושלים...
משום מה חרוט בראשי כמשהו ששיך לילדות שלי, לנעורים. ולא שביליתי שם הרבה, אבל כשהייתי בת מצווה קיבלתי כמתנה טיולים בארץ (כן, כך זה היה פעם...בפרהיסטוריה... ) ואחד היה יום בירושלים.
אני זוכרת שעלינו לירושלים בתקופת הפסח, העיר היתה מלאה באנשים. הגענו למוזאון, נכנסנו לתערוכות, היכל הספר, המגילות הגנוזות, גן הפסלים, ההליכה בשביל המרכזי כשהכנסת והעיר נפרסות מול העיניים, ו...ריב מאוד קשה עם אמא שלי... (טוב, זה לא חדש...).
וכך נצרבה במוחי תמונת המוזיאון עד היום ולא משנה שמאז ביקרתי בו מספר פעמים (מועט מדי ולעיתים רחוקות מדי...).
הגענו מוקדם יחסית, קנינו כרטיסים ונשארה השאלה מה עושים עכשיו לפני שנכנסים פנימה.
הצעתי לבקר בכנסת. שיעור באזרחות לבן של אירית שבא איתנו. וגם לי פתאום בה להציץ ולהזכר בפעם ההיא, כשגולדה מאיר נפטרה והיינו משמר כבוד של הארון שלה... (חוויה שמגיעה לה פוסט נוסטלגי מיוחד...).
אלא שדווקא אתמול הכנסת היתה סגורה למבקרים...
המשכנו לגן הוורדים.
זיכרון נוסף.
לאחר הלידה של ג. הבן הבכור ההורים שלי באים לשהות איתי בשבת בה אני לבד, נוסעים לגן הוורדים, מטיילים בין הפרחים, כרי הדשא...נשארו רק התמונות...
האיזור הפך למקום הפגנות לכל מי שיש לו משהו להפגין .
אוהל של ראשי רשויות דרוזים וצ'רקסים.
שאריות שלטים של הועד למען נפגעי הטרור.
ומאהל האימהות.
אוהל גדול ושורה ארוכה של אוהלים קטנים שקיבלו מתומכים.
לו"ז פעילות יומי מודבק על תמרור באמצע הכביש.
שלטי מחאה מונפים בכל מקום, חלקם מתחילים להקרע...
כמה נשים עומדות וצועקות מול משרד האוצר "ביבי תתפטר", אחרות מתארגנות ומסדרות את האוהל שלהן וסביבתן, מעט מבקרים ותומכים, צלם עיתונות אחד...
וזהו.
תחושה שהכל עומד במקום, שאין התקדמות במאבק, שאולי הוא מתמסמס...
אנו עוברים למדרכה ממול, לא רוצים להרגיש כמו מציצנים. תחושה מעורבת של אי נעימות ורחמים יחד עם הרגשה שהעניין הרבה יותר מסובך ולא פשוט מהפתרונות שרוצים לתת להן...
אירית מתחום עבודתה נפגשת ומכירה את האנשים האלה יותר ממני. ישנן אלה שלא יכולות, אלה שעושות ויעשו הכל כדי לשרוד ואלה שחיים על חשבוננו...
חוזרים למוזיאון.
המקום מתמלא באנשים, הרבה ילדים וילדים קטנים בעגלות.
נכנסים לתערוכת "אוכל באמנות" באגף הנוער.
תערוכה מקסימה. רעיונות מקוריים...
בד שארוג בדוגמאות ע"י מסמרי ציפורן, גם יפה וגם מריח , נעליים, תיק, וכובע שמודבקים עליהם פלפלים ועגבניות מיובשים, פסל סביבתי עשוי מסוכריות גומי של ילדים, מייצג ווידאו המראה טיגון ביצת עין מתחילתה ועד שריפתה המפוחמת... פיסול חיילים הרוגים ופצועים, קטועי רגליים וידיים מגושי שוקולד (שלא נהייה חיילים משוקולד), תמונות בהשראה של תמונות מפוסמות עם נגיעה אישית של האומן, קטעי סרטים העוסקים באוכל ועוד ועוד...
בשום פנים ואופן אסור להכנס לתערוכה הזאת רעבים...לא פלא שבמזנון לא נשאר כמעט דבר לאכול מלבד מעט סנדביצ'ים....
הלכנו לכיוון מקום הקונצרט.
המוני אנשים, מלא מפה לפה, אירגון למופת.
גן הפסלים. ריח של אורנים באוויר, רוח קרירה מנשבת, ירושלים נפרסת מול העיניים.
הלילה יורד, הקונצרט מתחיל.
קטעי מוסיקה קלאסית קלה מוכרת ונעימה, בשילוב להטוטי אש ואקרובטיקה של להטוטני קבוצת "תאטרון חוצות" הופכים את הקונצרט ואת הערב עצמו למהנה מאוד והוא מסתיים לאחר סיור בגן הפסלים המואר , "מפוסל באור" .
ירדנו בחזרה לשפלה החמה, הלחה ומיוזעת ולפני שנרדמתי במכונית חשבתי איך לפעמים הזיכרונות עולים ומעצימים את חווית ההווה...
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
