בסוף זה נגמר בבכי...

שלי.

אולי לא ידעתי להיכן לשאת את הבושה, אבל לפחות הנקודה הובהרה והם לא מבקשים ממני יותר להסביר את התהליך של ניהול החשבון או מדוע המחשב עושה מה שהוא רוצה למרות שהנתונים שהוכנסו אליו, מדוייקים...

אני לא מסתדרת עם מספרים.

נקודה.

שמיים כחולים,שמש זורחת, ציוץ ציפורים...(נניח...)

השניות הללו, השניות הספורות ברגע שבו מתעוררים...

השלווה שהגוף עדיין נמצא בא, יונק את הדקות האחרונות בין השינה לבין העירוּת, בין החלום למציאות..

מנסה להבין היכן אני נמצאת, שומעת את הרדיו מטרטר לי את יומן הבוקר (שריטה שלי , הזמן היחיד שבו אני מתעדכנת מה קורה ברדיוס מסביב לי...) ,ואז כמו סרט מהיר מתחילים להעלות הזכרונות של האתמול ...

היום בעבודה, טלפונים, שיחות, חברות...

הפגישה...המילים, השיחה, המגע...ביחד...

ובעת ובעונה אחת, באותו הסרט, שאין לו עבר והווה מסודרים, מתחיל לעלות גם היום...

הדברים שמתוכננים, העבודה, הציפיה המתוקה, הטלפונים, חברות, פגישות, תל אביב...

ואז זה מכה בי במכת ברק חדה...

הסרט נעצר בחריקה צורמת...התמונות מטשטשות ונקרעות...

צמרמורת עוברת בי, זיעה קרה שוטפת את גופי...

הבלונדה חוזרת...

I'm doomed...

ה צ י ל ווווו !!!

פמה שעומדת לטבוע בים של מספרים והגיון לא צרוף...

"בכל זכרון יש גרעין רגשי וכאשר מוחקים אותו, הזכרון הולך ומתפוגג...", אמר המדען בסרט לפני שהחל בתהליך מחיקת הזכרון הכואב אצל ג'ואל.

לפעמים אנחנו חושבים, הלוואי שרק אפשר היה...למחוק את הכאב הזה שתפס בגרון , חורך בבשר החי ומשאיר שובלי דם על הנפש...

רק שזכרון יכול להמחק כולו, ועם מחיקת החלק הכואב, נמחק גם החלק המהנה, המשמח, המרגש...ואז, מה נותר מאתנו? מה נותר בתוכנו? עם מה אנחנו יכולים להמשיך הלאה?

מה אנחנו ללא הזכרונות שלנו? מה אנחנו ללא הזכרונות הכואבים שלנו? קליפה חיצונית ללא אישיות, או שאולי הבסיס הראשוני נשאר ואנחנו יכולים לשנות, להוסיף ולסלק בלי לוותר עליו...

ג'ואל הבין ,תוך שהוא שוכב במיטתו כשמכשיר שצמוד לראשו , שואב ממנו את הזכרון הכואב של הקשר אהבה/כאב שהיה לו עם קלמנטיין (Oh my darling, oh my darling, oh my darling Clementine) , לאחר שגילה שהיא עשתה בדיוק את אותו הדבר ולכאורה הוא מעולם לא היה במוחה, בנפשה, ברגשותיה, בגופה, שהוא הולך לאבד גם את הרגעים הטובים, המרגשים שמהווים מעתה ואילך חלק בלתי נפרד מעולמו הפנימי.

אלא שהוא לא רוצה לאבד אותם, ולשמחתו, הוא מגלה שגם היא, למרות שלכאורה היא אמורה לא לזכור דבר וחצי דבר ממנו, ומכאן לחיות חיים חדשים/ישנים ללא הכאב של זכרונותיה, היא מבינה בדיוק את אותו הדבר ורוצה לזכור...

וכך הם מנסים לרוץ, כך הם מנסים להתחבא...

במקומות הכי עמוקים שלהם, שלו, במקומות שלה מעולם לא היתה דריסת רגל...ובמין ריצת אמוק כשהעולם התת מודע שהם נמצאים בתוכו הולך ונמחק מסביבם הם מנסים לשמור , להחזיק, להשאר יחד, עם הכואב והמהנה גם יחד...

האם באמת אפשר למחוק את הזכרון כולו? האם באמת אפשר לחזור להיות tabula rasa, לוח חלק ולבן ללא שביב של זכרון מהעבר? האם אפשר לברוח ממשהו, ממישהו שאולי הגורל יעד לנו? האם אנחנו באמת רוצים...?

 "שמש נצחית בראש צלול" , סרט אחר...

(ותסמכו על הפסיכופת שאצלו אפשר יהיה להבין יותר...)

אלוהים שיעזור לי... (עופר תרגע, זה רק ביטוי...)

כמעט כל זמן ההליכה שלי הערב עסק מוחי בשאלה רבת הגורל : מה אלבש מחר...

עברתי בדמיוני על כל ארון הבגדים שלי, בדקתי חולצות, מכנסיים , חצאיות (כן, יש כבר כמה מהן...), חיברתי ושילבתי בין  צבעים, גזרות, הוספתי נעליים, צמידים, אישרתי ופסלתי ושוב מההתחלה...

מסקנות:

א.  יש לי יותר מדי בגדים (yeah  right...)

ב.  אני ככה (דמיינו את קירבת האצבעות) קרובה לאישפוז במחלקה סגורה...

פמה soon to be בחדר המרופד...

הנייד שלי החל לעשות בעיות...

לא משהו קרדינלי רק מנתק שיחות ברגעים המעניינים, החשובים, המרתקים  והמרגשים ביותר...

כל זמן שהצד השני גם דיבר מטלפון נייד מיד תליתי בו את האשמה, אבל ברגע שזה קרה כשהצד השני דיבר מטלפון של בזק, הבנתי שאין ברירה.

צריך ללכת לתחנת השירות...

ל מ ז ל י

הבוסים בחו"ל. שניהם...(דבר נדיר עד מאוד במחוזותנו).

הביג בוס נסע לטיול השנתי הארוך שלו (כמעט חודש) והליטל בוס (הבן של) נסע לעסקים שיש להם עכשיו בחלק התורכי של האי השכן...

שקט ושלווה במשרד...

אין טלפונים כמעט, אין אנשים...

רק המהנדסת, המזכירה השניה, ואני...

אין לחץ. אפשר ל ק ח ת את הזמן...

הלכתי לתחנת השירות.

השארתי את הנייד בידיה האמונות של פקידת השירות שהבטיחה לטפל בו נאמנה , תוך שאני מבטיחה לו ש"אמא עוד מעט חוזרת...", וזהו. התנתקתי מהציווליזציה...

כדי להתגבר על הטראומה הזמנית עד לאיחוד מחדש והחיבור לעולם התקשורת, עשיתי מה שהרופא תמיד רושם לי וחזרתי לבושה בחולצה בצבע כתום וחצאית פרחונית בצבעי כתום, אדום וגווני חום (נא לרשום לפניכם כי אני לובשת כרגע חצאית במידה 40 של הוניגמן).

חזרתי לתחנת השרות.

הוא חיכה לי , נקי ומצוחצח לאחר שעבר טיפול מקיף , פנימית וחיצונית (במילים אחרות: אין לנו מושג מה הבעיה , העיקר שהלקוח ראה שעשינו משהו...), הפגישה היתה מרגשת ומלאת דמעות וחזרנו שמחים , טובי לב, וכתומים למשרד...

כדי לגלות  שעכשיו יש לי בעיה בטלפון הקווי שבמשרד...

יושבים הורים. מתלבטים ודנים בינם לבין עצמם בבעיה מסויימת.

שואלים, בודקים, חוקרים, נלחמים.

הפתרון המקווה לא נראה לעין.

ופתאום מציעים להם הצעה מסויימת.

רדיקאלית , קיצונית משהו.

ההורים שומעים, שוקלים, חושבים, בוחנים, מחליטים לחיוב.

עכשיו צריך לקבל את הסכמת ומוכנות הנער.

להסביר. לשכנע. לתת לו להבין שזאת הזדמנות שלא ניתנת לכל אחד.

היה מאבק לא קל.

הנער בעט ובעט, סרב לשמוע, השיב בשלילה מוחלטת על ההצעה, על כל נסיונות ההסבר.

לאט לאט, חדרו אליו ההכרה וההבנה שכדאי לו לנסות...

שכדאי לו ללכת על ההצעה המוצעת.

הוא הסכים.

עדיין מתחבט בתוכו לעיתים, אבל הסכים...

והיום, בפגישה עם איש מקצוע מתחום בריאות הנפש (AKA פסיכולוג), פחות מ 10 דקות מתחילת הפגישה, נשללה על ידי הפסיכולוג ההצעה הזאת מכל וכל בטענה שאין טעם, לקויות הלמידה של הנער לא מבטיחות שהדרך הזאת תצליח, הפעם או בכלל...

יופי. אמרה לו האם, זרקת עכשיו לפח עבודה של שבוע שלם...

ומה ההצעה הנוספת שלו?

האמת? לא משהו ספציפי...נתן את התחושה שאין פתרון לנער...

תוצאות:

הנער יצא בתחושה שאין לו סיבה להתאמץ וללמוד כי הוא לעולם  לא יצליח.

האם יצאה בתחושה שהיא רוצה לרצוח את הפסיכולוג.

הפסיכולוג הציעה לאם לבוא לקבוצת תמיכה להורים...

פירוש רש"י:

ההורים: אני וג.

הנער: א הצעיר.

ההצעה הרדיקאלית שהתקבלה במאמצים רבים: לחזור על כיתה ט', תוך קבלת ההקלות המתאימות והעזרה הנוספת,  בחטיבה אחרת, שמזינה את התיכון עם מגמת המוסיקה המבוקשת, אליה יוכל להכנס בעוד שנה.

מסקנות:

יש פסיכולוגים , ששומר נפשו ירחק מהם...

המשך יבוא...

אנחנו אומרים ל"כתם" שוב ושוב מאז יום שישי לילה.

וכלום.

On guard

אנחנו מנסים שוב, לשווא...

אין חרב.

אין מגפיים.

אין כובע ונוצה.

אין התחנחנויות לטיניות שרמנטיות .

ואין, אין אנטוניו בנדראס...

יש , צחוק עד דמעות...

והשאר אצל הפסיכופת, אתם יודעים...

(הפוגה קומית בין ימים של שיחות נפש...)

*על המשמר - קריאת היכון לפני קרב חרבות

תמיד לפני ששולחים את המייל שהוא שונה ,ואין בו שיח קליל על היום שעבר, או על מחשבות שעברו בי תוך כדי, ואין בו מילות של אהבה וגעגוע, אלא משהו נוקב, שאומר דברים שמהדהדים בחופרים בתוכי , תמיד לפני ששולחים אותו יש את הרגע הזה...

של המחשבה השניה...

של ה "אולי לא"...

של הפחד...

הצורך שלי במילים...לשמוע אותן, להתכרבל בתוכן, להתחבק איתן...

מילים שמחברות את המעשים לכלל שלמות אחת, מילים שבלעדיהן, משהו חסר לי...

מילים שאני אומרת אותן בלי חשש ובלי פקפוק, ואני צריכה גם לשמוע אותן מעת לעת...

מילים שמזינות את הקשר בימים שהפגישות לא יכולות לצאת לפועל...

מילים שמשלימות מעשים...

ויכולתי לכתוב לו ביום חמישי.

ויכולתי לכתוב לו ביום שישי.

ויכולתי לכתוב לו לאורך כל השבת...

אבל חיכיתי לקצה קציה של השבת עד שמצאתי את הכוח להוציא ולכתוב את מה שחפר בתוכי עד כאב בימים האחרונים...

ולפני ששלחתי, עבר בי הרגע הזה...

של המחשבה השניה...של ה "אולי לא"...

של הפחד...

נתתי לו להיות שם רק לרגע אחד...

ושלחתי את המייל...

כי האלטרנטיבה של  ה"אולי לא" גרועה הרבה יותר...

תכננתי ים.

בוקר של ישיבה מול הכחול/טורקיז העוטף, על חולות  הזהב חורכי  כפות רגליים, טעם של מלח ורעש גלים ואנשים...

הליכה על קו החוף , לעבר העיר השכנה , נותנת לגלי ים קטנים ללחך את כפות רגלי, מטביעה טביעות רגליים עמוקות על הבוץ הרטוב...

רציתי ים.

ולא דבר רגיל הוא אצלי, כי ים מזכיר לי שנים של השתרכות אחרי אימי לשהייה של שעות ארוכות ובלתי נגמרות תחת השמש השורפת (אלו היום השנים שבהם התמרחו המשתזפות בשמן אגוזים למען יטַגנו מהר, חזק וטוב יותר...), חול מעצבן שנכנס לכל מקום אפשרי בגוף וגם לאחר מקלחת נמרצת עדיין מוצאים גרגרים שלו פה ושם, מי הים המלוחים ששורפים את העיניים (אם אצלול בעיניים עצומות איך בדיוק אראה את הדגיגים הקטנים והאצות הירוקות שהצליחו לשרוד את זיהום הים ושטו להם בלגונה המלאכותית ששובר הגלים יצר...? ) וצורבים בגרון ובאף כשמעת לעת מגיע גל גדול מקרי , הופך אותי ופני כלפי מטה ,ממלא את פי עד מחנק כמעט במים מלוחים ומשאיר אותי אחריו משתעלת ויורקת לכל עבר ...

שנאתי ים.

ברחתי מהים.

במשך  שנים לא התקרבתי אליו.

לפני שנה בדיוק , בימים של תהיות וכאבים, הרגשתי צורך ללכת דווקא לשם כדי למצוא סוג של רגיעה, סוג של נחמה...

הלכתי...

ונישבתי...

חומות זכרונות העבר והדחייה נסדקו לאט לאט, עדיין חוששת, עדיין חשדנית משהו, הולכת אליו לעיתים רחוקות יחסית, מוגנת בבגדי ספורט ובאמתלה של הליכה ספורטיבית...

לא מעבר לכך...

אבל כבר אז ידעתי...

השנה החיבור יתחזק...

השנה אבוא אליו לאהוב רק אותו...

רציתי ים.

תכננתי ים.

שיחת טלפון מחברה שינתה תוכניות (ארוחת בוקר), אבל עדיין היה  ים...

אותו הים , אבל אחרת...

וביום שהבנתי שיש בי צורך חזק גם  למילים שיחברו מעשים לכלל שלמות אחת, קיבלתי מתנת מילים מרגשת עד דמעות...

שבת שלום חברים יקרים, שבת כחולה/כסופה מרעננת...

אני לא מצליחה...

כבר יומים אני מנסה לכתוב על הסרט "חינוך רע" של אלמודובר, כותבת, מוחקת, מתחילה מחדש בטיוטא חדשה, ושוב היא נשארת לא גמורה ומיותמת...

רציתי לכתוב על הנושא שהוא טאבו חברתי ומוסרי ומצמרר אותי בכל פעם שאני נחשפת אליו.

רציתי לכתוב על הכאב, על אובדן הזהות, על האסור ועל המותר, על ההדחקה, על ההתפרצות של הרגשות, על דברים שנראים ודברים שאינם נראים כפי שהם, על חיים של חיפוש מתמיד ועל אובדן, מציאה ואובדן מחדש, על הרוע האנושי והחמלה האנושית שהולכים ,כמו דברים אחרים בחיים, שלובים זה בזה...

על גאוניות של במאי שנוגע בעצבים המודלקים של חייו המוקדמים בעדינות ורגישות של מנתח כלי דם זעירים היודע שכל תזוזה לא נכונה עלולה להביא , תוך שטף דם עצום למותו של החולה...

רציתי לכתוב על היופי, על עוצמת הצבעים, על הפרחים שנשפכים שם מכל עבר ובכל סצינה כמעט, ועל קולו הצלול , הכנסייתי, המאמין והבוטח של ילד ששר Moon  River על גדות אגם שקט רגע לפני שעולמו מתהפך עליו לתמיד...

רציתי לכתוב את כל זאת , אבל  בראשי עלתה כל הזמן תמונה אחת של קיר לבנים וטיח חשוף המכוסה בשיברי זכוכית ומוזאיקה צבעוניים ומנצנצים שמודבקים בנסיון להעלים וליפות משהו שכבר לעולם לא יוכל להעלם ולהסתיר את הכאב שמביא את האנשים למקומות שמהם אין דרך חזרה...

רציתי לכתוב ולא הצלחתי...

או שאולי כן...

ומי שהצליח יותר הוא כמובן הפסיכופת...