איך בוחרים רגע בחיים?

איך בוחרים נקודות של זכרון שאופפים חיים שיש בהם מליוני רגעים שזוכרים אותם בנקודת זמן זאת או אחרת?

לפי מה?

למה דווקא זה ולא אחר?

אני הרי זוכרת הכל , אפילו את הדברים שאני יודעת שאני מדחיקה.

ולמרות זאת...

הפוסט של טליק עשה לי חשק להעלות כמה רגעים חבויים על פני השטח ותוך כדי כך גיליתי שמשום מה, מתוך האין ספור זכרונות שנמצאים בדמי ובנשמתי , חלק גדול מהבחירה שלי קשור בפחד ובכאב.

אז הנה:

המראה של אנגליה בעת נחיתה מבעד לקרעי העננים  בצבעי ירוק דשא וכחול מים,  והידיעה הברורה שכך, בדיוק כך, דמיינתי את זה כל חיי, והידיעה המרגשת השוטפת אותי שאהבה גדולה צמחה זה עתה.

הפחד המצמית ומייבש הפה של ימי מלחמת המפרץ הראשונה,  המלחמה הראשונה שלי כאדם בוגר וכאם לילדים.

האזעקות הקורעות אותי בכל לילה מתוך קורי השינה העמוקה אליה ברחתי, הדקות הארוכות של כולנו בחדר האטום והרגיעה הזמנית שבאה לאחר מכן.

הבכי הבלתי נשלט עם ההודעה על סיום המלחמה ואותו בכי, שבא  מזכרון צופרי האזעקה שבא ביום העצמאות של אותה השנה עם רעש זיקוקי הדין נור שנורו מעל לביתי.

קימה טרופה עם בוקר בכל יום ימי מלחמת שלום הגליל (בחודשיים הראשונים שלה) ואנחת הרווחה שאף אחד לא דפק בדלת באמצע הלילה.

שנה וחצי בתחילת שנות ה 90 , בתקופה שג. היה בדרום לבנון, שהיא כמו חור שחור של ימים שנעלמו מתוך חיי .

צהרי יום שישי לפני עשרים שנה ושלושה שבועות , כשחזרנו הביתה עם ג. הבכור מבית החולים וההכרה הברורה והחותכת שעברה בי שהדברים לעולם לא יהיו כפי שהיו.

רגע חמקמק אחד, בשולי תקופת השירות הצבאי שלי, ממש לפני השחרור והחתונה , עם התחושה המרגשת שכל העולם פרוש לפני ואני רק צריכה לקטוף ולקחת (ולקח לי יותר מ 20 להתחיל לממש את זה).

השיר "Tears from The Moon" של שינייד אוקונר ו conjure one  שליווה אותי לאורך השנה הראשונה והדרמטית כל כך של השינוי שחל בי ובמידה מסויימת הוא סוג של סמל עבורי (וגיליתי שכתבתי עליו ואיתו לא פחות מחמישה פוסטים ).

והכי הכי

הרגע ההוא לפני כמעט שלוש שנים, המדוייק כל כך עד לדקה בה הוא התרחש,  כשמשהו,  הזדעזע בתוכי , הרעיד,  נפרץ ונפתח,  ושום דבר יותר לא היה כפי שהיה.

כמו לחוות את הלידה של עצמך.

מחדש.

***************************

יש משהו בסופו של חודש יולי בשנתיים האחרונות שאני מוצאת את עצמי מחוץ לבית עם חברות.

ומסורת כידוע לא שוברים לכן כך יהיה  גם השנה.

החברה אחרת אבל הציפיה דומה.

אני רק מקווה שאחוזת המסאג'ים והפינוק במרומי הר הכרמל תצליח לשרוד יומים עם שלושתינו...

להט מד החום שבמכונית , כשעליתי ונכנסתי אליה מתוך אותו מקום שנמצא מתחת לפני האדמה ומואר תמיד באור ניאון המשרה קרירות מסויימת אפילו אם בחוץ האספלט מבעבע.

40 מעלות בשמש בוהקת של אחר צהרי יום שישי של סוף יולי ודממה אופפת את הרחובות בשעות הללו שלפני השבת, מופרת רק על ידי אוטובוסים אחרונים שעדיין שועטים בכבישים ההולכים ומתרוקנים.

שעה לא רגילה עבורי להיות מחוץ לבית, מחוץ למיטה שלחישת המזגן החרישית מקררת את סדיניה ומאפשרת לי להרדם לנים לא נים עמוק של לפני שבת.

ובכל פעם שמזדמנת לי האפשרות הזאת , לשבור את שגרת מראה העיר והשכונה בשעות המוכרות לי מאז ומתמיד, אני כאילו עושה הכירות מחודשת עם המקום שאני חיה בו כבר כמעט עשרים שנה...

יום שישי רגיל של אמצע הקיץ.

זמן ללכת לישון...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של התנהלות איטית ועצלות מתוקה בתוך השרב הגדול...

נסיון לשחק במילים ולראות איך הן

זורמות

מתוכי

ביום שכולו היה מילים , מילים

מילים

אבל לא כולן

היו

שלי...

קוראת את שכתבתי ולא מבינה לגמרי את משמעות של הדברים שנתתי להם להכתב מתוכי

בלי שום תכנון

ובקרה.

ולא שלא היה על מה לכתוב היום, ולא שאני חייבת לשים "וי" על כל יום מתוך הפחד (שקיים)  שאם לא אכתוב, היכולת הזאת תעלם ממני,

אלא דווקא בגלל זה החלטתי לתת לאצבעות ולתת מודע

לשלוט בי

היום.

קצת משונה ולא מוכר לי מה שיצא ונכתב בסופו של דבר.

ובכלל רציתי לכתוב על מכתב בעל "רוח רעה" שהחליט להשבית את כל המדפסות במשרד בכל פעם שניסינו להדפיס אותו.

בסוף התזנו מים קדושים בכל פינה והחלטנו לוותר עליו...

כל כך פשוטים הדברים לפעמים...

תמונה אחת, תחנת רכבת מרכז, קצת אחרי חמש לפנות ערב:

הרכבת לבאר שבע מחכה בתחנה, מתחילה לסגור את הדלתות ולהתקדם לאט לאט לכיוון היציאה דרומה.

על הרציף צץ פתאום גבר, לבוש חליפה שחורה עם צווארון סיני גבוה, כמו שריון שעוטף אותו כולו, רץ אחרי הרכבת , מנסה לתפוס אותה ועושה בידיו תנועות תאטרליות של יאוש וחוסר אונים תוך כדי נפנוף בכלי שנמצא בידו.

כלי שנראה כמו

אקדח. (!!)

ארוך קנה.

הוא רץ עוד כמה שניות אחר הרכבת הנעלמת באופק

הסתובב ונעלם.

ואחר כך חשבתי לעצמי איזה מזל שמנכ"ל הרכבת התפטר לפני שבוע. אחרת, אי אפשר לדעת לאן כל זה היה מוביל...

כמה שעות מאוחר יותר, תמונה שניה, בחניון שליד הקניון (אנגלית, רק לימודי אנגלית ) :

"את לא פרחה, את מגה פרחה"

צייצה בזעם עלמת חן צעירה לבושה בחולצת קרעים ושוונצים שחורה , מטופפת במהירות בכפכפיה הגבוהים ומחודדי העקב ומנפנפת לכל עבר את שערה השחורדיני הארוך,  כשמאחוריה נשרכת עלמת החן (בחולצה לבנה דווקא, בתולית משהו ולא קרועה כלל וכלל) שקיבלה את הציון הגבוה שלעיל ופולטת בבוז צונן: פחחחחחחח ונמוגו לתוך חשכת החניון.

ואני נשארתי  עם התהייה הפנימית והעמוקה:

איך יודעים ומה מבדיל בינהן,

והכי חשוב,

איך מקבלים את התואר הנכסף...?

* "העולם עגול ופתוח

    עננים בסך הולכים.

    עימהם בצעד פתוח,

    טוב ללכת בדרכים!"

(נתן יונתן)

צימר בשיפוצים.

ערכת פינוק וטיפוח ומברשת שיניים חדשה.

חמש לבבות שוקולד אדומי עטיפה מבריקה ומרשרשת מונחים על הכרית והמזרון.

שני פעוטות  צוהלים שמתנפלים עליהם בזעקות שמחה , תוך שהם מראים לי שוב ושוב את פיהם המלא בשקולד שהיה בעצם מיועד

לי.

נסיעה ארוכה לשמורה עם ביקורים וטרמפיסטים בלתי מתוכננים וספונטניים לא פחות ממני.

ערב של שיחות, צחוק וגם ירידה מסויימת מהפסים עם חברים ותיקים וחדשים, קרובים ורחוקים.

שקט של לילה בטבע.

רעש צרצרים שחודר מבעד לקירות הממ"ד העבים במיוחד, וכמו מלווה בנגינה מונוטונית את השקיעה לתוך שנת לילה עמוקה לאחר יום מלא , גדוש ומעייף.

בכי תינוקות בדמי הלילה מעלה זיכרון מימים שנראים רחוקים מאוד , עם תחושת ההקלה שאמא שהם קוראים לה איננה אני.

התעוררות של בוקר מלא המולת ילדים בשלבים שונים של עירות ומצב רוח זה או אחר.

שוקו קר לילדה בירוק.

גופיפים חלקים ומתוקים.

ריח מתוק של פעוטות, נשיקות וחיבוקים.

גופיה בלבן וחולצה בכחול טורקיז שהוחרמה כדי שחס וחלילה לא אלך לעבודה עם הבגדים שהייתי ביום הקודם (ושתגיד תודה שלא חפרתי במגירת התחתונים שלה...).

נסיעה מקפיאת גוף ברכבת מבנימינה לתל אביב.

ביקור במשרד.

חיבוקים.

נשיקות.

ואישה אחת גדולה עם לב ענק.

צלילה לעבודה.

סיפורו של יום שהחל במשפט מקרי ולא מתוכנן...

כך.

איך שאני .

איך שיצאתי בבוקר מהבית.

עם אותם הבגדים, עליונים ותחתונים כאחד.

כך בדיוק

אחזור לעבודה גם מחר.

קיבלתי הצעה שקשה היה לי לסרב לה,  במיוחד לאחר שהיא (מקוקו) אירגנה ( בלחץ פיזי לא מתון כהרגלה) הסעה מלכותית מהעבודה עד לשמורה.

יציאה לא מתוכננת לבילוי בשמורה ועקב הכרות עם הנפשות הפועלות אפשר לדעת רק איך היא מתחילה אך לא איך תסתיים...

במהלך הבוקר החל הכאב לפעום בעורק של הרגל. בשוֹק.

כאב , שפעם לפני הרבה מאוד שנים, בגיל העשרה היה כמעט חלק מהיום יום שלי , ובכל פעם היה מתחיל דיאלוג קבוע ביני לבין אימא שלי, בו אני הייתי שואלת אם זה סרטן והיא היתה מרגיעה אותי מיד

שכן זה סרטן , אבל בשכל.

וזה היה ריטואל של בדיחה פנימית שמיד היתה מרגיעה אותי כי ידעתי שאם היה משהו שבאמת יש לדאוג ממנו, הייתי מקבלת את הטיפול המהיר והטוב ביותר האפשרי.

לאחר שנים הבנתי שכנראה היו אלה כאבי גדילה, ובאמת, עם הזמן הם פשוט נעלמו .

והיום, באמצע הבוקר , חשתי אותם שוב.

בדיוק באותה הרגל, בדיוק באותו המקום.

רק שהפעם לא היה לי עם מי להעביר את הדיאלוג הקבוע, המרגיע של אותם הימים והמשכתי להתעמק בסדר היום הצפוף והמלא שחיכה לי בעבודה.

כאב תמידי לאורך זמן בשילוב עייפות של ארבע שעות שינה בלילה ויום עמוס ללא דקה פנאי כמעט הוא מתכון בטוח לתשישות שקטה שסודקת  תחושה של חוזק יומיומי ונותנת פתאום לרגעים של חולשה , צורך בחיבוק, געגוע ודמעות לפרוץ החוצה.

וכך הכל מתערבב לו בסופו של יום , כשגם בחדר הכושר לא יכולתי ללכת יותר מחצי שעה ,למרות שאמרתי וחזרתי ואמרתי לעצמי שספורטאים אמיתיים לא היו נכנעים כל כך מהר.

אבל אולי אני לא ספורטאית אמיתית.

אני רק רוצה שהכאב הזה יפסק ויגידו לי שהכל יהיה בסדר.

עם הרגל.

ובכלל...

בילוי מרובע משפחתי בו נלך יחד לבילוי של סרט וארוחת צהריים שכל זה יחד יעלה לנו פחות מארוחה במחירים הלא שפויים של דיקסי, כפי שהיתה התוכנית מלכתחילה.

וכמובן, שג. הבכור ינהיג אותנו לעבר היעד ובחזרה.

בסופו של דבר, ג. האבא של הבכור חטף וירוס בטן וא. הצעיר כבר החליט לוותר , כך  שלאחר שנים רבות , שוב מצאנו את עצמנו, הבכור ואני , הולכים יחד לסרט. וארוחה. כמו בימים הטובים () של פעם.

בעצם

מפאת בטנו המקרקרת הארוחה הוקדמה לפני הסרט (איך אפשר לאכול ארוחת מקדולנדס' עוד לפני 12.00 נשגב מבנתי )  ולאחריה נכנסנו למקום בו אני נזכרת בכל פעם מחדש מדוע לא כדאי לי לבוא לשם בחצאית וסנדלים באמצע הקיץ (הסינמה סיטי, אם למישהו לא ברור).

הסרט "משחק מכור" הוא מהסרטים הללו שתוך כדי צפייה נורא בא לנו להיות אסירים בכלא אמריקאי באמצע שום מקום מדברי  ולוהט בטקסס.

מצד אחד, ברור לנו שהמקום הוא סוג של גהינום עלי אדמות , אבל מצד שני, הולכות שם דאחקות שחבל על הזמן.

ישנם כמובן רעים, ורעים מאוד, ורעים עוד יותר, אבל ישנם גם הטובים וגם אלו שבהתחלה נראים כמו רעים אבל בעצם לב גדול וחם , אוהב אנשים מכל צבע, גזע ומין פועם בתוכם.

יש שם כל המניפולציות הרגשיות הידועות בסרטים האמריקאים , כולל  הדגל שמונף בכל מקום אפשרי והופעתו של ברט ריינולדס מהסרט המקורי של שנות ה  70 כמאמן קבוצת האסירים.

ישנם רגעי צחוק, פחד, שנאה לרעים, וגם, אם ממש ממש מתעקשים, אפשר למצוא את הזדמנות לנגב דמעה פה ושם, במיוחד כשאיזשהו ענק שחור שנראה כמו מקרר מהלך עושה מחווה האמורה לנגוע ללבך במקום הרך והעמוק ביותר.

בסופו של דבר, הסרט זורם, המשחק מהנה , אפשר להינות ממשחק פוטבול אפילו אם לא מצליחים להבין אפילו מהלך אחד פשוט ממנו,  הרעים והרע המופקד עליהם מפסידים (זה לא ספויילר, זה סרט אמריקאי, כן?!! ) , הטובים שמחים וכולנו יוצאים משקשקים בשינהם ובעצמותיהם הקפואות  לקראת השמש המפשירה והמחממת.

ובין לבין, קצת דיברנו, קצת צחקנו, קצת התעצבנתי עליו והוא קצת (כמעט)  העיף אותנו מהכביש כשלקח עקומה חדה במהירות רבה מדי (לאדומה , לנהג ולאמא שלו, שלום).

זמן איכות. כבר אמרתי?

(וביקורת רצינית יותר על הסרט הוא יכתוב כמובן. או שלא...)

זה משהו שעוד אף פעם לא היה לי.

שבועיים בלבד במקום העבודה וכבר יש לי תחושת בית וחשק להראות אותו לכל העולם ואישתו.

בנתיים הסתפקתי בג. הבכור שחיכה לי בתחנת הרכבת בה שפכו אותם האוטובוסים מבה"ד 1, והסכים , להפתעתי הרבה, לבוא ולראות את המשרד , למרות שחשבתי שיעדיף לעשות כל דבר אחר אפשרי.

מצד שני, מדובר היה בעוד כמה דקות נהיגה על האדומה ובזה אין לזלזל כמובן....

וכך הגענו למשרד, עשינו הכרות הדדית עם הד"ר (שעצם העובדה שהוא עובד ביום שישי היא הוכחה ניצחת לכך "שאין לו חיים", כפי שהוא דואג לציין בפני בכל הזדמנות אפשרית)  וג. יצא משם מאושר כשבידיו הפרק הראשון של הארי פוטר החדש וכל הספר נשלח ומחכה לו במייל בבית.

בעצם,

עניין משונה במקצת מעצם עיסוקו המהותי של המשרד בו אני עובדת...

בשארית הדרך עד הבית הוא קיבל הרצאה מקיפה על מהות המשרד, אופיו, חשיבותו והאפשרויות הגלומות בו.

ומה עם החלום שלך, שאל.

הוא חי וקיים, אמרתי לו, חי וקיים.

אני רק מחכה לו במקום שהוא פשוט מתנה מבחינתי...

משהו רך יש בו, בחייל,  לאחר שלושת השבועות שלא היה הפעם בבית, ובשבוע האחרון היה חלק משרשרת החיילים מול "האנשים בכתום" בכפר מיימון.

משהו רך ומקבל.

ואולי מעצם הידיעה שהחלק הקשה  בארועים שאנו כבר בתוכם, עוד לפניו...

ואולי הוא פשוט מבין יותר...

שבת שלום חברים יקרים, עם כל מי ומה שאוהבים...

טון סור טון הלכתי היום לעבודה.

צבע אחד צבעתי את כל כולי

ולא רק זאת, אלא

בשחור.

תמיד היה לי יחס מרוחק כלפי שני הצבעים המנוגדים כל כך,

שחור

ולבן.

שחור טוב לכל דבר,

לימדה אותי אמא שלי , שהיתה חדורת אמונה אופנתית שצריך לשמור על קו צבע אחיד לאורך כל הגוף , מכף רגל ועד ראש.

שנים לקח לי לצאת מתוך האקסיומה האופנתית הזאת ולהעז ללבוש שילובי צבעים שגורמים לה , סביר להניח, להתהפך בקברה: ירוק וכחול, כתום וורוד ועוד כהנה וכהנה.

השחור טוב למכנסיים , נעליים , תיקים.

הלבן.

לא בשבילי.

יוני לימד אותי להכיר ולאהוב את הלבן ולהכניס אותו למלתחה שלי.

ומתוך הניגוד העזתי , בפעם הראשונה, לקנות חולצה שחורה שנלבשה לעיתים רחוקות מאוד , ותמיד עם צבע אחר, שנתן לשחור מין רכות ניגודית.

והיום בבוקר החלטתי ללכת על השחור.

כל כולי.

עם נגיעות דרמטיות משהו של לבן בנעליים ובצמיד.

טון סור טון (גוון אחיד) העזתי ללכת היום ברחוב

ואהבתי את הדמות שניבטה ממני בחלונות הראווה...