כמו במשחק שבו פתאום מישהו אמר

"פוס"!

והתמונה כולה

קפאה

במקומה.

ועכשיו כולם מחכים לראות

אילו קלפים

יפלו

ובידי מי

בחלוקה שנעשית

מחדש.

וחתול בוגר שנזעק להגן עליה.

היא כל כך קטנה, חשבתי, בקלות אוכל להכניס אותה למנשא כדי ללכת לוטרינרית לבדיקה שהיתה אמורה לעבור.

קטנה אבל זועמת כנמרת ג'ונגלים  ותיקה, נלחמה בי כשכפות ידי אוחזות בה ופתאום הרגשתי איך משהו מתנפל עלי מאחורה ותוקע בי את צפורניו הארוכות בתוך רגלי.

הוא רק הגן עליה, אמרה לי אחר כך הווטרינרית כשחיטאה את החתך העמוק (והדי מרשים יש לציין ) בשוק הרגל שלי.

ואני יותר נבהלתי מאשר כעסתי.

וגם הבנתי.

חודש וחצי היא אצלנו ונראה שמבחינתו, תמיד היתה.

עכשיו צריך לחכות ולראות אם הסיפור הזה לא יעלה לי גם באנטיביוטיקה או טטנוס, לא עלינו.

וכשכבר היינו בדרך לווטרינרית והיא מייללת בצרחות בתוך המנשא (שונאת את העובדה שאין קרקע בטוחה תחת רגליה), כל מי שעבר לידינו היה צריך לתת את חוות דעתו /הערתו עליה ועלי.

תינוק בוכה הוא תינוק בוכה , ואין קשר לעובדה אם הוא

גור חתולים

או

גור אדם.

באה יונה וישבה על

אדן החלון.

והיונה לא לבנה

והצבע השולט בה הוא שחור ואפור

ובכל זאת,

יונה,

והיא נושאת איתה את כל מטען

הכמיהות,

הבכיות

והתקוות

שלנו,

לשלום.

ורציתי לכתוב על ארוחת הצהריים עם אחותי שבאה מהצפון , שהיתה לחוף ים  ולגונה מלאה בסירות ותרנים גבוהים מתנוענעים ברוח הקלילה שנשבה היום.

אבל לא על ארוחת הצהריים עצמה אלא על האנשים שהיו בה, מלבדנו ואחותי ומשפחתה שבאו להתאוור קצת מהאזעקות ונפילות הקטיושות שבאות איתן, אלא על הצטרפותם , בפעם הראשונה, של  ג. הבכור וא. הצעיר שבאו עם החברות שלהן, וכך ישבנו, בטבעיות הכי גדולה ובנינוחות שכאילו תמיד היתה והפכנו למשפחה גדולה.

ולפעמים אני עדיין תמהה בבנאליות הכי גדולה, לאן נעלמו השנים וכמה אני שמחה על מה שהביאו איתם...

מסתובב לו כתם באיטיות ברחבי הבית,  לאחר שלוש זריקות טישטוש שקיבל כדי שאפשר יהיה לטפל באוזניו הפצועות (טפילים, לא עלינו) ועל הדרך לתת לו גם את החיסון השנתי.

הוא נלחם כנמר , סיפר לי ג. את קורות הבוקר שבילה יחד איתו אצל דר' קרן הוטרינרית המקסימה שלנו, החל מהכנסתו בבית לתוך המנשא הרגיל שלו ושל ג'ויה שכבר אז לא אוהב את הרעיון ויילל בכעס בדרך אל המרפאה והמשך במלחמה להעביר אותו אל הכלוב המיוחד שעשוי כולו מסורגי מתכת (כן, זה בהחלט נראה כמו תא בכלא ) כדי שאפשר יהיה להזריק לו את זריקת הטשוטש ולהמשיך לטפל בו.

ואחרי שהכל הסתיים לו ועבר את הבדיקות ואת הטפולים הנדרשים, נשאר בכלובו שלו, מכוסה בשמיכת תינוקות לבנה ומצויירת בציורים קטנים ומתוקים , להחשיך לו את ההתעוררות מסמי ההרדמה שהולעט בהם.

וכשבאנו לקחת אותו שהתאושש, הביט בנו בעייפות עצם עיניים, ונרדם.

ג'ויה "חתולת הרעם" מצידה לא הבינה על מה ולמה כל ההמולה מסביבו ומבחינתה לא השתנה דבר, דהיינו, היא ממשיכה לקפוץ עליו ולנסות למשוך אותו למשחק והוא, המסכן, אפילו אין בו כוח להעיף לה כף עדינה בבחינת "תעופי ממני, אין לי כוח לשחק איתך עכשיו".

אבל כל זה  הוא רק סוג של מסיכה כי ג. סיפר שכבר ראה אותם מלקקים אחד את השני כאילו היו יחד מאז ומתמיד.

אומרים שיש משהו בחתולים שלוקח מאיתנו את הדברים הכואבים, האנרגיות הקשות ומטעין אותנו באנרגיות טובות.

אז הנה, במקום חתולים ממש,

תמונות.

כתם - מי אני? מה אני? ומה אני עושה כאן בכלל...

כתם - מה בסך הכל ביקשתי?

אופס, שכחתי...

שלום, אני ג'ויה ואני רק נראית תמימה (מתחת החזות התמימה אני חתולת אשפתות נחושה שמסנג'רת ומסובבת את כולם על אצבע כפת רגלי הקטנטנה).

ובמיוחד לרמה  (לאחר תמונת הרגליים)- ג'ויה וקצה היד שלי   

עייפות של סוף שבוע נמסכת לתוך גופי

למרות זאת דוחה את שנת הצהריים

כמו רוצה

למשוך את השבת

הזאת

עד אין

סוף.

שבת שלום חברים יקרים, שבת של נשימה עמוקה ואיסוף כוחות...

אני מוצאת את עצמי בודקת את מצבת החיילים היום על רציפי תחנת הרכבת.

כאילו הופעתם/אי הופעתם נותנת סוג של אינדיקציה על המצב בכללותו.

ואם כך הדבר, אז אולי אנחנו נמצאים במצב זמני של המתנה/מנוחה כי היום היו יותר חיילים מלפני שבוע והם נראו עייפים ודי מרוטים, נותנים תחושה שהיגעו ממש משדה הקרב.

התרמילים שלהם נראו לי גדולים וכבדים יותר , כאילו נושאים בתוכם לא רק את הבגדים לכביסה אלא גם את הפחדים , העצב והעייפות שלאחר הלחימה עצמה.

ובבית הם יפרקו את התרמיל והבגדים יכובסו והתחושות יקבלו את המקום שלהן או את ההדחקה שלהן וכל אחד ימצא את הדרך שלו למלא את תרמיל הכוחות והאנרגיות הפנימיות שלו מחדש, לימים הלא קלים שמחכים לו.

לנו.

יום חמישי, סוף שבוע שני למלחמת לבנון השניה.

עדכון 19.25

עכשיו התברר שג. הבכור נמצא בין אותם החיילים שעל הרציפים בדרך הביתה לסופשבוע.

ופתאום הכל נהייה קל יותר.

לפחות לימים ספורים...

אני יורדת מהרכבת לאיטי,

יוצאת מהתחנה,

מסתובבת לאחור

ומתאפקת מלחזור ולעלות ולנסוע בה

הלוך ושוב

בלי הפסקה,

בלי להגיע לשום מקום

בסופה של

הנסיעה.

לאו דווקא למשהו

או

למישהו.

רק להתעטף במתיקות הכואבת

של תחושת

הגעגוע

עצמו...

בלי שיהיה לי את ה M * שבהגדרה.

ולמרות זאת.

אמנם אין לי את התפרצויות הזעם הבלתי נשלטות שהיו בי אז, כשלא הייתי מבינה איך בבת אחת מתרגש עלי כל זעם העולם האצור בתוכי ומתפורץ ממני כמו הר געש שהתאפק זמן רב, חודש ימים לפחות.

זה נחסך ממני.

אבל לא נחסך ממני  החור העמוק שפתאום מרגישה בתוכי, כזה שדורש להכניס לתוכו מיני וסוגי מאכל שמזמן אני לא מתייחסת אליהם כמעט, שלא לדבר על השעות שבהם אני מרגישה את הצורך הזה לאכול.

טוסט גבינה בעשר בבלילה?

ולאחריו גלידת שוקולד?

והיום בבוקר, הסנדביץ' של 11 נזלל כבר ב 10 והגרון שרף לי אחר כך במין קריאה נואשת של : עוד עוד עוד עד שהכנסתי לתוכי 4 עוגיות מלוחות , ממש לפני ארוחת הצהריים, ולאחרי הארוחה, עם הקפה היה תורו של פטיפור השוקולד הבלגי.

וכאן החור נרגע והגרון הפסיק לשרוף.

אבל זה לא היה רק החור שכמו דרש להתמלא על ידי משהו מוחשי, חושני כמו אוכל.

זה שטף הידיעות שעברו במשך הבוקר ובכל פעם בלעתי את רוקי ושרף לי הגרון.

זה היה מהרגע שג. הבכור הגיע בבוקר ואמר שכבר מחר הוא צריך לחזור ואני מרגישה איתו כמו על זמן שאול.

זה העובדה שהפה יבש לי ואין לי שום סיבה, לכאורה,  שיהיה כך...

ואת הקלוריות מאתמול בערב הייתי אמורה לקזז בחדר הכושר אבל פתאום אני לא יכולה לסבול את הבועה הממוזגת שבתוכה הוא מתנהל ויש בי צורך ללכת באוויר הצח ולהרגיש אנשים מסביבי.

וגם לשתות קפה קר בסופה של ההליכה...

*(M  = menstruation - מחזור)

ולאורך כל היום כולו.

מגע ידי הזהב של לב , החופף האלוהי של המספרה שלי, מעסה את ראשי (שזה מקום שאני מוכנה שיעסו לי אותו במשך 24/7. בעצם למה להסתפק רק בראש? בכל הגוף כולו...), מרגיע ומסלק כל שביב של מתח וחוסר מנוחה מהימים האחרונים ובכלל.

אבל כשכבר הגעתי לשלב הזה, לאחר צבע ותספורת, גיליתי שאני לא מסוגלת להרפות ומשהו בתוכי נשאר מתוח ונוקשה לאורך כל המסאז' וגם לאחריו.

וכך בסופו של יום אני מוצאת את עצמי, בלי שום סיבה נראית לעין, פקעת עצבים עגומת פנים מצד אחד, ובלונדינית , מטופחת ומסופרת למשעי, מצד שני.

וכן, עם זוג סנדלים חדש. נוסף.

על פאסון הרי צריך לשמור...

ג. הבכור אמור להגיע מחר.

יהיה טוב.

בפקודה!

(והבוקר ראיתי שמות במפה של דרום לבנון, שלא התגעגעתי אליהם בכלל...)

שקט

של צהרי שבת מעולפים

מחום.

ומתחת לשקט,

כמו נשמעים קולות נקישת ציפורניים

של המתנה דרוכה למשהו

עלום...