בעניין "זה",

נעים מאוד , אני פמה ואני מוכרת ספרים בסטימצקי.

לא תכננתי דבר.

אפילו לא חיפשתי.

לפני שנתיים, בפעם הקודמת שהייתי מובטלת עלתה בראשי המחשבה שאולי אולי אנסה משהו אחר והרעיון של סטימצקי היה אחד מהם, מעצם העובדה שזה לעבוד במקום שבו אני מוקפת באחד הדברים שאני הכי אוהבת: ספרים.

ניסית וגיששתי בקניון הגדול הקרוב לביתי אבל לא היו זקוקים לעובדים ואני מצד שני, לא באמת הייתי מוכנה לעשות משהו אחר ממה שעשיתי עד אז, דהיינו, להיות מזכירה.

כשאני נהנית מכל רגע בהתנהלות האיטית והשלווה של חיי בבית,

כשהמחשבה לחזור למרוץ העכברים המטורף של רוב העבודות שהיו בתחום הישן שלי או בתחום שלמדתי אותו בשנה האחרונה (הפקת ארועים), ממלאת אותי מועקה,

כשכל זה קורה,

פתאום אני מגלה על זגוגית חלון סטימצקי בקניון שלידי שהם מחפשים עובדים.

נו, שאני אתערב ואתנגד למהלכו של היקום?

שלחתי קורות חיים.

זומנתי לראיון.

התקבלתי.

אז מאמצע אוגוסט אני עובדת בסטימצקי.

שבנקודת המבט שלי, זה להמשיך לעשות את מה שאני עושה היום, להינות עוד יותר וגם לקבל כסף.

מושלם.

מושי מושלם.

ברבע לשלוש

הירח הכמעט מלא נעלם מאמצע השמיים השחורים,

ובדיוק אז, קרעו את השקט צלילי השיר ממכונית שחנתה, בודדה,

במגרש החניה הגדול והריק.

אוטובוס הלילה של דן עשה סיבובים שלא הובילו לשום מקום,

והטלפון צלצל.

בחמש 

התחילו השמיים להתבהר ולאט לאט השמש תפסה את מקומו

של הירח

שנעלם עוד קודם לכן.

בחמש וחצי

אור היום כבר היה בהיר כמעט לגמרי

ובשש

הכבישים מלאו מכוניות ואנשים כבר יצאו להליכת בוקר נמרצת

לאחר לילה של מנוחה.

לילה טוב ושבת שלום חברים יקרים, יום שמתחיל עבורי בשנת לילה קצרצרה ונסיעה ארוכה לצפון שמתחת לחרמון...

(תזכורת לעצמי לפעם הבאה: זה לא כל כך נורא כמו שאני מדמיינת לעצמי בכל פעם מחדש.

וכנראה שבכל זאת אשכח עד לשנה הבאה).

(ולילות לבנים היו כאן וכאן ).

כך ישנים להם אנשים שאני לא מכירה,

בבית שביקרתי בו

בעיר

נצרת.

ומעל ראשם ,בחדר השינה, תיקרה מצויירת בצבעים בוהקים

ופרחים מעל ראשם

ומלאכים שומרים עליהם בתוך שנתם ,

וגם ציורי מקומות רחוקים ומרתקים ,  או לפחות כאלו שהיו כך

לפני יותר ממאה וחמישים שנים.

ואפשר לחלום על מקומות והרפתקאות

או

רק להרגיש עטופים בפרחים ומוגנים על ידי

מלאכים.

מפעים אותי שישנם אנשים שכך ועם התמונה הזאת הם הולכים לישון

ואיתה הם מתעוררים.

אולי זה  צובע את החיים בנגיעת צבע מעודדת יותר... .

(קטע מציור קיר על תקרה בבית פרטי בנצרת שאליו נכנסנו אתמול עם מדריך, תלמה ואני במסגרת סיור בעיר נצרת)

העצה הכי טובה שקיבלתי אי פעם

היא בעצם זאת

שלא

נאמרה לי

אלא

מצאתי אותה דרך ובתוך המסע שאני הולכת בו

כבר חמש שנים, כמעט.

העצה הרעה ביותר שקיבלתי

היא זאת

ששמעתי והקשבתי

אך

לא לקחתי אותה

לתוכי

ונתתי לה להחליק מעלי  

כמו טיפת מים

על זכוכית שקופה ובוהקת.

העצה שלא נתתי

היא זאת ששמרתי בתוכי ורק השתדלתי, דרכה,

לעזור לזה שתוהה

להגיע אליה,

בעצמו.

(* הפרוייקט הזה).

איך זה שכשמחפשים בישרא דברים כמו:

"כפתורים פול אוט בוי" ,

או

"כפתורי שמות",

או

"תמונות ירוקות לעיצובים"

או

"ריטוש"

והכי, הכי, הכי אהבתי היה:

"בלינקים וורודים"

(אני מתה על בלינקים וורודים.

אפילו יותר מכחולים.

וירוקים.

בעיקר ברגע שאני אדע, מה לכל הרוחות הם הבלינקים הוורודים הללו),

מגיעים אלי  ותמיד, כמעט תמיד מגיעים לאותו הפוסט ממש (תחפשו, כדאי לכם, יש שם בלינקים וורודים).

פמה, בלוג עיצובים. היחיד שבאמת עוזר.

Oh, yeah!!

ובעניין "זה" אז מחר בבוקר זה זה, ואני מודה מראש על כל אצבע שתוכל להיות מוחזקת (ויהיו הסברים, לא לשווא האצבעות יוחזקו).

אבי געזונט ושבוע טוב לכולם.

מאגר המילים נעלם לו והראש מתרוקן,

וכל מה שאפשר לעשות זה

להסתכל על הציפורים

האמיתיות

המשחקות עם

הציפור הגדולה

מפלסטיק,

ולחכות שיתמלא מחדש...

ואולי כל זה בגלל שג. הבכור לא יגיע השבת וגם כנראה לא בשבת הבאה והוא רחוק מאוד ואני לא יודעת אם חם לו (בטח) ואולי קר (בלילה) ואם המיטה נוחה לו, האוכל טעים  וגדר הגבול מספיק חזקה כדי לשמור עליו ועל שאר החיילים...

שבת שלום חברים יקרים, גם באמצע הקיץ יכול להיות קצת מעונן...

סימס א. הצעיר מאילת , עיר השמש, החופש והחום הבלתי נסבל של יולי/אוגוסט.

"נשארנו בלי כסף כמעט.

את יכולה לשלוח לנו 200 ש"ח? בהלוואה כמובן"

ולא שכח לכתוב בסוף : אוהב.

הוא יודע, המלאך , מה הופך את אמא שלו לשלולית...

והבוקר, שמה אמא שלו את פעמיה לתוככי העיר הגדולה, לסניף המרכזי של דואר ישראל, שממנו אפשר לשלוח תוך דקות ספורות ממש (ובעמלה זעומה  -  - של 17 ש"ח), כסף לכל מקום על פני כדור הארץ , וגם לאילת.

אחרי 40 דקות הליכה (ברגל!), הגעתי.

הסניף נסגר לרגל שיפוצים.

יופי.

הסניף האחר , שקיבל את התואר החדש  והמחייב "המרכזי", נמצא ממש מעבר לפינה.

ועוד חצי קילומטר ממנה.

אם כבר הגענו (ברגל!) עד הלום, לא נרים ידיים (רגליים) דווקא עכשיו.

הגעתי.

ויחד איתי הגיעה כל העיר, כמעט.

אין כמו עמידה בתור ארוך ומתפתל לאורך חבל ארוך ואדום כדי לחזק את הקשרים החברתיים והעירוניים בין האנשים.

מידע רב על שירותי הדואר/הבנקים/העיריה ושאר מוסדות שאנחנו נורא אוהבים לעמוד אצלם בתור עבר בין האנשים ובין לבין גם הערות זרוז לפקידות האיטיות מידי לטעמנו.

אבל מצד שני, היה שם מזגן.

שלושת רבעי השעה לאחר מכן, וחמש מאות ש"ח תבין וטקילין (כן, הסכום עלה ככל שהשעות עברו, אבל לא נתקטנן על זה) עברו כמעט מתוך ידי , במרכז הארץ , לתוך ידו המושטת והמשתוקקת של א. הצעיר בתוככי אילת המעולפת בשמש הצהריים.

ואני, חזרתי לי הביתה כשאני מנצלת את ההזדמנות לשוטט ברחובותיה הראשיים של עירי המתפתחת, שלרוב אני רואה אותה מתוך חלון המכונית ולגלות שיש המון חנויות נעליים במחירים מגוחכים ממש.

והשורה הסופית והחשובה היא: 12,899

צעדים.

אחד

ועוד אחד

ועוד אחד

ועוד

אחד

ועוד...

12,899.

אפוד כבד בצבע ירוק

וסיכת מ"מ מוזהבת.

ג. הבכור נוסע לצפון הרחוק מאוד, לתפקיד חדש במקום חדש עם אנשים חדשים.

ואוייבים אמיתיים.

מזוודה קטנה.

תרמיל צד.

משקפי שמש

וחברה מקסימה.

א. הצעיר נוסע (באוטובוס) לאילת.

לגימה מלוא ריאות של ימים אחרונים של אזרחות לה (חודש וחצי) ולו (פחות משלושה חודשים)

עד לגיוס.

אולי בגלל זה,

לא ממש ישנתי בלילה, אלא רק מין נים לא נים של מתח פנימי

ואולי בגלל זה

הפה שלי חשוק וכואב

ומצב הרוח מדוכדך. *

ורק המכונית שמחכה רק לי למטה, בחניה מחייכת בשקט וכמו אומרת:

ימות המשיח פמה, פשוט תהני...

(יהיה בסדר.

זה יעבור לי.

רק יום אחד ולאחריו  ונחזור להדחיק בשמחה ובששון).

להשאיר חלונות פתוחים לרווחה במשך היום, אפילו אם מד המעלות שבבית מראה על 30 מעלות בצל והדבר ההגיוני לעשותו היה לפתוח את המזגן בעוצמה הכי גבוה.

אני אוהבת להרגיש את האוויר מטייל לו בבית, מביא איתו את החום של השמש ואת הרוח הקלילה מהים במערב.

אוהבת לראות עלה תועה נכנס לבית ומיד גורם לג'ויה להיות בהיכון שמא העלה הוא בעצם זבוב שמנמן שמחכה להפוך לנשנוש מענג בין הארוחות שלה.

וככל שהשעות חולפות , והשמש נעה לה לכיוון הים, אוהבת לראות איך הצל עוטף את המרפסת והבית ומרכך את זווית השמש והאור הצהוב שמביאה איתה עד שהופך לוורוד/כתום/זהוב ומחשיך את העולם.

ואז, דווקא אז כשחושך שולט אני חייבת להדליק את המזגן, להתקרר ולהוציא מתוכי את האור והחום כדי שאוכל לקבל אותם לתוכי

גם  מחר...

ואם מישהו לא יודע איך, אז ככה, בדיוק ככה, נהנים מהחיים...

ורציתי לכתוב גם על העונג של השבוע שלמרות שג. הבןזוג היה רחוק ממני ועבד מעבר לאוקיאנוס , הרי שדווקא הבנים היו בבית (הבכור בחופשה בין תפקידים והצעיר בחופשה לפני עבודה/גיוס), ממש ממש בבית.

והיה כיף שאולי אפילו שכחתי שיכול להיות איתם...

שבת שלום חברים יקרים, ימים של אמצע ושיא הקיץ, ימים של עצלנות מתוקה...

( *  סוג של טיזר להגברת הרייטינג... )

למרות שמסביבה הכל יבש וקוצני,

נאחזת הבוגנווליה בשרידי כוחותיה, בחיים

ומצליחה, למרות הכל ,

לתת שביב של צבע סגול חזק

בתוך החוּם חסר החיים.

סוג של למידה.