איך זה שכתם  (וג'ויה) אמור לקבל את החיסון השנתי

ואני זאת שיוצאת בסופו של דבר מותשת ואפילו קצת

רועדת...?

ולא, לא הצלחנו עדיין.

אפילו שדאגתי להרעיב אותו מהצהריים,

אפילו לא עם האוכל הרטוב שהונח למול עינו בעוד קרן הווטרינרית עומדת הכן עם הזריקה ביד.

לא ולא.

הוא הריח.

הוא זכר את הפעם הקודמת לפני שנה.

הוא נשף וירק וילל באיום.

הוא היה,

נמר.

בסוף החלטנו להפסיק ובפעם הבאה לתת לו כדור הרדמה ולנסות שוב.

ומיד איך שקרן יצאה מהדלת , הוא ירד בנחת והתנפל על צלחת המעדן שחיכתה לו

בשלווה.

אז איך זה שבסוף אני מרגישה כאילו אני צריכה לקבל

את הזריקה...?

(ואת ג'ויה הצלחנו לחסן.

עכשיו כמו פולניה טובה הוא מסתובבת עם פרצוף חמוץ ומחשבנת נקמות...).

ועוד יום.

היום בו התגייסתי.

אתמול לפני 30 שנים.

ונזכרתי בדיוק כשהיינו באם כל הבסיסים, צריפין , כדי להביא קצת דברים טובים לא. הצעיר שסוגר שבת (זה בסדר, לא צריך להזדעק, זה קורה רק אחת לכמה שבועות  - הרבה שבועות - והוא ישאר בחיים, תודה ) ולמרות שהייתי שם כבר לא פעם מאז (בכל זאת, זה די ליד הבית) השינויים משאירים אותי די פעורת פה בכל פעם מחדש.

וישנם דברים שלא השתנו כלל.

הדממה של שישי בצהרים כשנדמה שאין אף נפש חיה באיזור ורק חייל שצץ פה ושם מוכיח שמה שהיה הוא שישנו וחיילים נשארים שבת ומחפשים את הדברים הקטנים להעביר אותה כמה שיותר מהר.

וכמו תמיד , עשינו סיבוב דרך הבסיס שלי לשעבר - בה"ד 12 - ושוב סימנתי לי מה נשאר ומה התחדש (מה זה "מגל " לכל הרוחות??) ולרגע קט, ממש קטנטן הצלחתי לשמוע את הרעש של כל הטירוניות והחיילות שהפיחו רוח חיים במקום הזה וכל הזכרונות צצו ועלו בדיוק כדי לחזור ולהעלם עד לפעם הבאה שאזכר בשנתיים הטובות שעברתי שם.

שבת שלום חברים יקרים, של זכרונות של דברים הווים וטובים...

ביום ראשון,

שיט הקצר ביאכטה (יום הולדת לחברה).

בפנטזיה מתגשמת: ים, שמים כחולים, שמש נעימה, רוח מבדרת את שערי (נניח), סקיפר חמוד וכחול עיניים.

בפועל, חישבתי את קיצי לאחור. לגמרי.

רציתי למות. וכמה שיותר מהר אם אפשר.

ובין נשימה עמוקה אחת לשניה (הצילו!!) הזכרתי לעצמי להינות מהסיטואציה.

בפעם הבאה, נשאר בפנטזיה.

או שנקח כדור לפני...

יום שני.

הבית כמעט נשרף.

טוב הגזמתי. רק המטבח.

טוב, עוד פעם הגזמתי.

התנור.

הוא קצת עלה באש אבל בתושייתי זכרתי ששמן בוער מכבים עם מגבת וכך האש כבתה, התנור הפך לשחור

ועכשיו יש לי סיבה (נניח)  לקנות חדש. .

יום שלישי ויום רביעי.

סוג של מדורת שבט מתכנסת סביב כאב אחד של חזרת הבנים הביתה בלי להכנס לחשבונות ראויים או לא , של רווח והפסד.

יום חמישי.

טיול לילה בירושלים בין סמטאות המושבה הגרמנית ובתי הקברות והמנזר (כן, כן, בשכונה הכי יקרה וקולית)  הצפונים בהם.

הכרות חדשה של מקום מוכר ואהוב.

והיום יום שישי.

עבודה.

מחר שבת,

מחר שבת

שבת מנוחה.

איך אומרים אצל הסינים?

שיהיו לך ימים מעניינים.

אמן.

שבת שלום חברים יקרים, עבודה, מנוחה , חברים , משפחה. כל שאפשר...

הזה.

למחיר.

למחיר ששילמנו.

למחיר שנשלם.

כי יש עוד מישהו שם , רחוק, עמוק, מוסתר, לא ידוע

אבל

קיים.

וזה קשה ובלתי נתפס בכלל שאפשר לדבר על

אנשים

במושגים של

מחיר...

שאני רוצה לבחור את צלילי השקט שלי בעצמי ולא להיות נתונה לגחמה של דומם (טלוויזה שובקת) או

גוף גדול שמחליט עבורי (טכנאי כבלים שעסוק בשדרוג מערכות).

כי הרי הרעיון הזה, זכות הבחירה שלי הוא אחד השינויים הבסיסיים שעברתי בשנים האחרונות והאמונות המהותיות שלי.

הבחירה שאנחנו בוחרים לראות את הדברים.

לקבל או לא לקבל אותם.

להיות.

וכשהתברר לי בתחילה שלכאורה אין מה לעשות, קיבלתי עלי את הדין, בחרתי לא לצווח ככרוכיה על המוקדן ,

בחרתי לא להפוך עולם ומלואו, בחרתי לא לחפור בתוכי עוד ועוד ועוד איך זה קרה לי ואיך אני מעבירה את הימים הללו

עד לבואו של הטכנאי בשבוע הבא.

וכבר התחלתי להתארגן.

הרי חדשות אפשר לראות באינטרנט ורדיו (לשמוע) גם, ומוסיקה כמובן,

וחיברתי רמקולים למחשב הנייד והדברים היו כמעט כרגיל.

אבל רציתי שההחלטה על השקט הזה תהייה שלי וכשהבנתי (מהתגובה של צמח) שיש עוד דרך וברירה

התקשרתי ואכן הדברים הסתדרו להם והבוקר בתשע בדיוק (סחטיין עליכם , הוט! התייצב הטכנאי והחליף את הממיר.

נכון שכל מה שהוקלט שם אבד, אבל נו, באמת, זאת רק טלווזיה, פרופורציות בבקשה, פמה.

ועכשיו זה שוב בידי.

ההחלטה.

צלילי השקט

או

מגוון של צלילים.

שבת שלום חברים יקרים, בדיוק איך שאתם רוצים ובוחרים...

שומעים?

שקט.

ששששקט.

נכון שפעמוני הרוח מדנדנים בחוץ, וגם מדיח הכלים עובד אבל צליל אחד חסר והוא זה שמביא

לשקט.

טלווזיה.

אין.

נאדה.

כלום.

גורנישט.

וגם לא , לא תהייה לי טלווזיה.

עד ליום רביעי הבא.

כן, כן, חברת הוט המופלאה משדרגת את עצמה ובגלל השדרוג המופלא, אין טכנאים לתיקון ממירים.

אין טכנאים בכלל.

נקודה.

עד ליום רביעי הבא.

אז ,

שקט.

דממה.

נו, שווין, בקריאת ספרים ננוחם...

*****************************************************

עדכון: 2045

בשיחת טלפון נוספת (ותבורך צמח על התגובה) עם מוקד הוט ובגלל רעיון מסויים שהועלה בפני,

יגיע מחר בבוקר הטכנאי וכנראה שצלילי השקט הזמניים,

יופרו מחדש על ידי צלילי הרעש הטלווזיוני.

ומה יעשו הספרים, זאת השאלה...

(שום דבר, ימשיכו לחכות בשתיקה כל אחד לתורו ).

או במילים אחרות, לאלה שאין להם ילדים כלל או מעל גיל 6,

כווואאאאבבבב!!!!!!

האצבע הקטנה ברגל (זרת?  זרת ברגל?) נפגשה עם קצה הארגז בו מתאכסן האוכל של החתולים

ומאותו הרגע האצבע הקטנה מסתכלת בדיוק לכיוון ההפוך בו הסתכלה לאורך 48.5 השנים הקודמות.

ג. הבןזוג רצה מיד לקחת אותי למיון ( אצלו כל דבר בערך הוא סיבה להגיע למיון) אבל אחרי 6 שעות מענגות (not) שבילינו שם לפני חודש לאחר שהוא הרגיש לא טוב, ויתרתי.

נכון שרציתי שמישהו יקח אותי בידיים (המסוקסות, אם אפשר) יחבוש לי את האצבע או ישים לי בגבס (שבר??) וסתם ינחם אותי שהכל יהיה בסדר והאצבע תחזור להסתכל לכיוון שאליו הסתכלה כל השנים הללו, אבל מצד שני, גם נורא רציתי לישון שנת צהריים של שישי.

אז החלטתי על שנת הצהריים.

והאצבע, דווקא בסדר.

אני לא מרגישה אותה בכלל אבל זה לא יכול להיות משהו רע, לא כן?

יהיה בסדר, מקסימום נבקר במר"ם היום בערב, זה כמו חצי מיון (יש כאן משחק מילים, המממ...) לא?

שבת שלום עם יום שהחל בארוחת בוקר מול הים הכחול של תל אביב וימשיך בדיוק כך ולא אחרת...

   (* איה! אוץ'! אווה!)