את השיגרה שלי,

לפעמים אני מרגישה אותה קצת עוטפת אותי יותר מדי

ובימים חמים אלו  בשיאו של קיץ

להיות עטופה כך זה

מחניק

במקצת.

ואולי זאת התחושה שמגיעה בדיוק בזמן,  ,

שלושה שבועות לפני החופשה השנתית

שיש בה שידור חוזר מסויים

מלפני שנה

וגם

משהו ומקום

חדש...

ומנהלת חדשה/ישנה  שתכנס בעוד 10 ימים לתפקידה

והתרגשות מסויימת  שלפני פרידה

והתארגנות מחודשת

בעבודה.

וכל זה כנראה מזכיר לי שלמרות שאני אוהבת את השיגרה שלי

ומוצאת בה בכל פעם נקודות חדשות של שמחה

והתרגשות והנאה,

לפעמים גם היא צריכה לצאת

מתוך

עצמה...

שבת שלום חברים יקרים, עם שיגרה מרגיעה וחידושים מרגשים...

אני כלל לא מודעת למה קורה מתחת לאף שלי.

אפילו כשרומזים לי או אומרים בפה מלא,

אני חושבת על דברים אחרים.

אולי זה טוב, כי זה מראה שאני באמת מצליחה לא לחשוב שאני מרכז העולם (אני כן, אבל...)

ואולי אז מגיע השלב בו אני מקבלת את הנבוט בראש,

או במקרה הזה, זעזוע מסויים.

השבוע הודיע לנו מנהלת החנות שהיא עוברת לחנות אחרת.

סוג של רי שאפל (ערבוב מחדש) של כל מנהלי החנויות באיזור מתוך כוונה לא ברורה לי לחלוטין

(מי אני, רק מוכרת ספרים קטנה, מרכז העולם, נו...) ומתוך תחושה אישית, שההנהלה למעלה כבר לא יודעת מה לעשות

עם עצמה ועם המאבק עם רשת הספרים השניה.

אבל בעולם הקטן של חנות הספרים שלנו, שאליה אני מתייחסת כשאני כועסת או אוהבת

זה זעזוע לא קטן , מעצם השינוי עצמו ומעצם העובדה שאין לנו ידיעה ברורה מי יבוא במקוה ומה הוא/היא

מביאים איתם.

אז אחרי התגובה הראשונית, שאצלי היא מאוד גופנית וריגשית ויחד עם זאת אני יכולה להביט בי מהצד ולראות את התהליך

כמו עכבר מעבדה ממש, אחרי התגובה הזאת אני יודעת שבסופו של דבר,

מבחינתי,

כל שינוי, הוא

הזדמנות למשהו טוב (כן, כן מיכל שלו כתבה את זה קודם )

ופרופורציות טוב שיהיו כחלק בלתי נפרד מהשקפת החיים .

שלי.

ובעניין אחר, בימים שבהם כמות הכניסות היומיות לבלוג שלי היא חד סיפרתית, גיליתי לפליאתי שביום מסויים השבוע עוררתי עניין

בפורום נשואים טריים בתפוז וממנו נכנסו אלי מעל 20 איש,

 אבל כשניכנסתי לראות על מה ולמה ראיתי שיחות על:

מטבח ,

חתולים,

פסיכולוגים,

וגם שרשור שנמחק ועורר התרגשות גדולה אבל באף מקום לא ראיתי משהו שקשור אלי ספציפית.

ואני סקרנית, אין ספק שאני סקרנית.

כמו חתולה ממש...

שבת שלום חברים יקרים, עם כל הדברים שמביאים אלינו, החיים...

החוק הכי צעיר בבית.

בן פחות משלוש שנים.

לא

משאירים

כלים

בכיור.

או ששמים במדיח או ששוטפים אותם ומניחים בצד.

אבל הכיור, ריק לגמרי.

והרעיון  הפשוט הזה שהוא כלל לא שלי הביא לכך , שלאחר שנים רבות

של מריבות וכעסים וצעקות המטבח נקי.

כל הזמן.

תמיד.

 נכון שלפעמים אני מוצאת שם איזו כפית סוררת או כוס

שאיבדה את דרכה ,

אבל מיד נשלחת תזכורת והכיור מתרוקן

והסדר שב על כנו.

זה לא היה פשוט, זה לקח זמן וזה דורש ממני להיות עם האצבע על הדופק,

אבל את זה, האצבע על הדופק, אני עושה בין כה וכה  ולאחר ששאר בני הבית למדו

והפנימו את החוק גם הם מודים שזה עובד והרבה יותר נעים להגיע

לכיור ריק

ולמטבח

נקי,

שמקרין על שאר הבית באותה המידה.

אביי געזונט, שבוע טוב

(יש עוד חוקים אבל הם ברורים וידועים לכל: ג. הבןזוג אחראי לשרותים של החתולים ולהורדת הזבל, ואני על כל השאר.

בערך...)

אני מצליחה לא לקחת אלי דברים שאינם קשורים אלי.

או במילים אחרות, לא לקחת באופן אישי.

בתוך התהליך והדרך בה אני הולכת ולומדת בשנים האחרונות

זה היה אחד השיעור המכוננים והמשחררים ביותר.

וזה לא בא ממקום בו אני מקימה חומה סביבי ומתבצרת בתוך

בונקרים אטימי קול ורגש ,

להפך,

זה בא ממקום בו אני מרגישה כל כולי אבל לומדת ויודעת שרוב

הדברים  אינם קשורים בי ואלי אלא באים ממקומו של האדם שאומר אותם וההתייחסות

שלי אליהם היא עניינית ולא ריגשית ומתוך שקט ושלוות נפש..

ויחד עם זאת לפעמים בתוך המודעות וההבנה הזאת, שהיא חלק כל כך חזק

ממני,

נסדק סדק ואני מרגישה שאני לוקחת אלי דברים שלא אמורה לקחת, מוצאת את עצמי מתעסקת ומתעסקת וחופרת בדברים שלא

קשורים בי והנה הנה נפגמת לה שלוות רוחי שכל כך יקרה לי.

וכל האמור לעיל קשור במקרה הזה לעבודה ולדברים שקורים שם  שאינם קשורים בי ואלי

אבל כנראה שמסיבה כזאת או אחרת אני בוחרת לקחת אותם באופן

אישי.

ואין כמו סוף השבוע לבדיקה פנימית כדי להפוך את הדברים ולהשאיר בחוץ את אשר לחוץ

ולחבק פנימה את אשר

לַפְנים.

שבת שלום חברים יקרים, באופן הכי אישי שאפשר...

אני אוהבת אור.

אוהבת שהוא נשפך אלי

מתוך חלונות רחבי ידיים

זאת היתה אחת הסיבות המרכזיות שבגינן אני גרה

במקום בו אני גרה.

חלונות רחבי ידיים

הפורשים לפני את

הצפון האורבני ואת

המזרח ההררי

ומהם אני יוצאת למרפסת ושם רואה גם את

הים במערב.

אור,

הרבה אור.

כמה שיותר אור.

ומכאן שברור שאני טיפוס מובהק של

בוקר ויום

שבהם אני פורחת ותוססת

והכל נראה לי אפשרי,

ואילו לעת ערב, כמו הפרחים

סוגרת עלי כותרת

נרגעת

ואוגרת כוחות ליום חדש של

אור

וחיים....

שבת שלום חברים יקרים, כל אחד עם כמות האור או החושך שמתאימים לו...

יותר משנתיים אני מכינה כל שישי חלה לשבת.

לא בגלל עניין דתי אלא בגלל הריח בעיקר.

והטעם , כמובן.

שנתיים ויותר ובכל פעם אני מגלה שיש להן, לחלות, אופי משלהן.

לא רק מעצם המתכון ששונה קצת, כך או אחרת, אלא מסיבות נוספות.

יש את המתוקה שכמעט כמו עוגה.

ויש את זאת הנייטרלית בטעמה.

יש את היבשה יותר שיוצאת קצת דחוסה

ויש את הלחה יותר שדורשת יותר עבודת עיבוד ויוצאת קלילה יותר

ורכה,

ויש לפי מזג האוויר שדורשת יותר קמח

או מים,

ועוד לא אמרנו דבר על האפייה עצמה.

והיום , היום היתה לי חלה סרבנית עם אג'נדה משל עצמה

ולא משנה כמה ניסיתי היא לא הסכימה

לגלגל את עצמה ולהפוך

לחלה.

היא, מה שהיא. נקודה.

ועכשיו היא תופחת בקצב שלה מתחת למגבת מטבח

ונותנת לי לחכות ולראות

איך הסרבנית מחליטה מה יהיה

טעמה...

שבת שלום חברים יקרים, עם פחות סרבנות והרבה יותר נינוחות...