לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כזאת אנוכי: שקטה כמימי אגם אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל)

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2003    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

8/2003

כזאת אנוכי...


 
ליבת דיכאון קיומי (המונעת ממני את התחושה של אושר, אבל אפשר גם לשאול: מהו האושר בכלל...).
הגנות נרכשות כולל הגנה מאנית (לעיתים).
הכל בתחום הבריא והנורמלי.
אנושית לגמרי...
נורמלית לחלוטין (טוב, לעיתים...)...
בשליטה על חייה ועל הדברים שנמצאים בתוכה, ולעיתים מרפה אותה ויש לה את הכוחות לחזור ולהחזיר עצמה לתלם...
מתחילה לשאול שאלות ולנסות להבין...
כזאת אנוכי...
 
טיפול פסיכולוגי יכול להועיל. הוא כמו מראה מול פני ואני מחליטה מה אראה בה...בטיפול אפשר לנסות ולהבין מהיכן בא הדיכאון...
השאלה היא, אם תמיד צריך לבדוק כל דבר...
אם החיים עצמם, עם אותה ליבת דיכאון שקיימת ומכוסה היטב ולעיתים מצליחה לפרוץ החוצה ואז מכניסים לפעולה את ההגנות שיש , כולל הגנות מאניות של over ריגוש, התרגשות, סערה פנימית, והן מתפקדות מצויין ומחזירות את הליבה לתוך לוע הר הגעש, אם הם טובים, ואם זה אינו מפריע למהלך החיים התקין, מדוע צריך להעלות אותן למעלה ולבדוק מדוע ומהיכן באו...
האם אי אפשר להניח לתחושות הללו, כל עוד אינן פוגעות במהלך החיים התקין, פשוט להיות שם, ולתת לאדם להתמודד איתן בכלים שבנה ורכש לעצמו במשך השנים...?
האם כל דבר צריך לבחון?
 
סיכום השיחה הארוכה  עם נועה...
ודיברנו גם על אמא...
 
ויצאתי משם כשאני ממשיכה לחשוב על הדברים וכשאני יודעת שאני ממשיכה לארוג את אותה רשת בטחון AKA החברים שלי, החיים והווירטואליים, שאני שמה תחתי כדי שאותה לוליינית בקרקס הידוע בשמו: החיים של פמה, לא תיפול עמוק, חזק וקשה מדי אם תעשה תנועה לא זהירה או נכונה...
ועם זה, אני ממשיכה הלאה...
נכתב על ידי , 31/8/2003 22:37  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עופר לנדא ב-2/9/2003 17:05
 



בדואית


 
ג. בא לקחת אותי לחתום על משהו בבנק הישן שלנו.
בדרך אמרתי לו שקבעתי עם נועה להיום בערב. שאל מה קרה, מדוע אני רוצה לפגוש אותה...
לעדכן מהפעם הקודמת, וגם לדבר , לראות מה ...
מה קרה? שאל
אני מרגישה אבודה...
מרגישה שהולכת לכיוונים שונים ומפחדת שאיבדתי/מאבדת את הדרך...
זה מענייף אותך...
כן...
 
ואז פתח ואמר:
"שינית את החיים ממשהו קבוע, ידוע ומוכר, למשהו נוודי כמו בדואי. ביטלת את הגבולות שלך, ואת מנסה כל דבר, יש בך פתיחות מקסימלית לכל דבר , את הולכת לכל כיוון ואפילו לפי מזג האוויר.
יש לך גבולות אבל הם אחרים...הגבולות הם לא מרחביים, ידועים. יצרת לעצמך מרחב חדש ועצום ובתוכו את מטיילת מכיוון לכיוון, במידה מסויימת כמו חתול...
זה כמו ניווט בלילה חשוך, לפי החושים...
נווד לא הולך לעולם לאיבוד, הוא חי את ההתנסות, כמוך...
את כמו בדואי (גבר, לא אישה בדואית).
את חיה השינוי. בצורה מסויימת זאת דרך חיים חתרנית. קוראת תגר על הקבוע, על השמרנות, על הנורמה...
דרך החיים זה השינוי, דפוס היים זה השינוי...
את כל הזמן רלוונטית לעצמך...
וזה דבר נהדר מה שאת עוברת בשנה האחרונה...זו מין מתנה...
ואני ה border, הבסיס הוא הבית, המשפחה ואת יכולה לצאת ולהכנס כרצונך..."
ואתה לא מפחד מהיציאות והכניסות שלי?
לא. בהחלט לא....
 
בכיתי, בוודאי שבכיתי...יכולה שלא...?
 
אז אולי זו נקודת מבט נוספת, חדשה ורעננה שקיבלתי על חיי בשנה האחרונה , ודווקא מהאדם שהכי חשוב לי בעולם, שלא מפחד מההליכה שלי על הסף , מהטיולים שלי, מהנסיוניות שלי, סומך עלי, בוטח בי ויודע שאני תמיד אשוב...
 
***********************************************************************************
ולבנק הדפוק הזה לקח יותר משעה וחצי למצוא את המסמכים של ההלוואה הישנה...ואם היינו צריכים עוד הוכחה לכך שטוב שעזבנו אותם אחרי יותר מ 20 שנה ,אז קיבלנו אותה....
 *********************************************************************************
היום בערב אני אצל נועה.
ד. חזר. כתבנו. דיברנו ארוכות...
 
ממשיכה לשים לעצמי גבולות, דואגת לישון כמו שצריך ומצליחה, מתרגשת מדברים שלעיתים עולים מולי אבל רואה כיצד אני יותר ויותר מסוגלת לקחת דברים בפרופורציות...
תקופה של חשבון נפש...
מרגישה צורך להתכנס בתוך עצמי, לתוך הקונכייה שלי, אבל מרגישה גם צורך להיות עם אנשים, עטופה, מוגנת...
זו התקופה הזאת של השנה לא כן...?
 
יום ראשון וכו'...אני בסדר....
נכתב על ידי , 31/8/2003 16:07  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-1/9/2003 15:39
 



להאיר את העינייים...


מה קורה דרלינג, איך התעוררת היום?
היום בסדר גמור
גם אתמול עם חלוף היום המצב השתפ
השתפר
היתה לי שיחה עם ט.
ביום חמישי
על מה?
לאחר שהיא ראתה אותי ביום ראשון במשמרת
ונראיתי על הפנים
וגם הרגשתי כך
הייתי עייפה

סובלת מחוסר שינה הסטרי
למה על הפנים?
לאחר השבוע ההסטרי שהיה לי קודם
פשוט ניראתי רע
ואז סיכמנו שנדבר
אני בנתיים החלטתי שהגזמתי
וגם הרגשי כך
לא הבנתי מה בדיוק מציק לך
דברים שדיברנו והעלו מחשבות שבתוכי

שאולי הריגוש הפך למטרה המרכזית של חיי
ואני עסוקה ברדיפה הסטרית אחריו

בלי לראות מה קורה סביבי
אבל את אדם כזה
אבל אני צריכה למצוא
איזון
איזון איזון איזון
ומה קורה סביבך?
כי כשהיה יותר מדי חזק באותו השבוע, זה כבר כאב לי
פיסית ולא נהנתי
סביבי יש גם חיים

ואני כאילו לא רואה אותם
ממוקדת כולי במטרה ההיא...
רודפת אחריה
האוידגו היה פתוח כל הזמן
מה את מרגישה שאת מפספסת?
שיעלו עוד ועוד ואנשים
וכמובן, חיכיתי גם לאנגלי
מפספסת...
בחיים
את הדברים הקטנים, שיכולים להינות מאוד
ולתת גם הם ריגושים
אם אני לא יכולה
לשבת במרפסת ולקרוא
על הנדנדה
אז הפסדתי את זה
למשל

איזון זה חשוב, ראיונות לגבי מה שעושה לך טוב או תדמית זה גם חשוב - יותר חשוב לראות מי את, ראית את עצמך פתאום כמישהי שאת לא רוצה לראות?
כן
קצת אובססיבית , חסרת כמעט כל שיקול דעת
רדופה
משהו לא טוב יצא בשבוע ההוא
וטוב שיצא
מה היה לא טוב לך?
כי כך אני רואה גם את הצד הזה שלי
של יכולת לאבד שליטה עד כדי נפילה לתהום
וכשאני יודעת שיש בי את זה
אני יודעת שאני צריכה לעשות משהו בנדון
זה לא משהו מופרך
לא נפלת לשום מקום להזכיר לך ותמיד כשרצית הרמת את עצמך
ונכון
\וגם הפעם
יש בך קיצוניות רגשית
מאוד
וראיתי בשבוע ההוא עד כמה
יותר טוב להכיר, להתוודות - לשנות זה הרבה יותר מסובך (ולא נחוץ)
לאחר החודשים שחיכיתי עם ד.
ברגע שאני מכירה
כאילו 1/2 מהעבודה נעשתה
כי אני מודעת
אני מכירה את התחושה הזאת של שקיעה בתוך מטרה
כן?
זה לא מדוייק
כי את חושבת כל הזמן איך להשתנות, להשתפר
נכון
סתם עלתה לי דוגמה ...
ואצלי זה רק ריגוש
ו
אני רודפת אחריו לקצווי ארץ
ככה את מגדירה את הרדיפה שלך? ריגוש?
בוודאי, כל פעם שעלה מישהו מולי
והתחלנו לדבר, היה שם ריגוש
אבל פאקינג האנגלי, הכי מרגש אותי...
רגע רגע
לפני שאנחנו גולשות לרומנטיקה ודביקות
את אוהבת את המילה ריגוש - מה גורמת לך המחשבה וההתעסקות במין - יותר בפירוט
אני חושבת שלא הבנתי את השאלה...
מהגורם לי התעסקות במין?
גרוי...
אבל זה לא זה
לא בזה אני עוסקת באודיגו
חוץ מזה
יש לי את הפנטזיונר
שאיתו אני מחליפה פנטזיות מיניות
ושם זה יהי ה רק זה...
אני חושבת שאת צריכה לחשוב עם עצמך - למה את נמשכת לזה ובסופו של דבר לקבל את מה שאת נמשכת אליו
כי זאת אנוכך
ואולי אני לא יכולה לחשוב על זה לבד, אולי אני צריכה עזרה בכיוון לדרך
זה אחד הדברים שעלו בשיחה עם ט. ביום חמישי
ודרך זה גם להבין מה תרצי לקבל בחיים הלא וירטואליים

בדיוק
בהחלט
פסיכו?
ובעקבות מייל שקיבלתי עכשיו מחברה
חשבתי על משהו כזה:
אני רוצה לדבר ראשית עם נועה, הרופאה שעבדה עם אמא שלי
היא פסיכיאטרית הרי
ואני רוצה שתחוש אותי אם אני צריכה עזרה תרופתית לאיזון ראשוני
נכון, אם כי הם עוסקים יותר בכימיה
ואחר כך לפנות לקופ"ח
ולבקש פסיכולוג שם
כי לשלם לאנה 300 ש,ח

את מאמינה שאת צריכה כדורים
אני לא יכולה עכשיו
לא.
אני מאמינה שעצרתי בזמן

את לא מרגישה שמגיע לך טיפול ב 300 ש"ח
השבוע האחרון היה אחר לגמרי
שמתי לעצמי גבולות ועמדתי בהם
יפה
שינה בשעה נורמלית
שני ערבים לא נכנסתי בכלל למחשב
בכלל בכלל בכלל
אפילו לא לאלפית שניה
ולא היה לי קשה
שתביני שאת לא עושה דברים לא שגרתיים
שום קריז
אולי זה קצת מוזר לסביבה שלך אבל גדמט!
את החיים צריך לחיות - לא למות אותם!
את בסדר גמור
באמאמאמאאמ שלי
גם אם יש נפילות
זה בא יחד
אני מרגישה שאני יכולה להתחיל לשאוף לאיזון
זה כבר לא מפחיד אותי
המילה לא מפחידה אותי
האיזון בא מבפנים
והיא הפחידה ממש הפחידה..
בדיוק
ולזה אני רוצה להגיע
מי הפחידה?
פשוט להגיד את המילה : איזון
זה הפחיד אותי
כי זה הראה לי שקט ושלווה ושלמות
מול הריגוש העצום
את יודעת שאני בעד טיפול פסיכולוגי
והשקט הפחיד אותי
מגיע לך הטוב ביותר
ואת כן יכולה להרשות את זה לעצמך
אני לא יכולה להרשות לעצמי 300 ש"ח
יש בפחות
בלי להכנס לך לארנק - זה עניין של סדר עדיפויות
ואני לא חושבת שאני גם צריכה כל שבוע
ומגיע לך הטוב ביותר
אני חושבת שפעמיים בחודש יספיקו לי
כי אל תשכחי יש לי את ישרא
זה לא הולך ככה
אז מה?
הפסיכולוג הכי טוב...
תתחילי
נראה מה יהיה
מחר אני מרימה טלפון לנועה וגם בודקת בקופ"ח 

אני יכולה לעבד את השיחה הזאת לסוג של פוסט?
לקחת מכאן דברים ולכתוב עליהם?
דברים שאני אמרתי?
חשבתי שאולי...
בלי לעשות את זה כשיחה...
את יכולה להעשות עם זה מה שבא לך
כי את יודעת
אני צריכה לראות את הדברים מולי עיני...
יקירתי, הכל בסדר 
אל תדאגי
אני מרגישה שאני בצומת דרכים ופונה לכיוון טוב...
יש לך הרבה עזרה

(קוקסטה ואני , בצהריי שבת במסנג'ר...)
 
בסופו של דבר השארתי את זה כשיחה, עם עריכה נדרשת  של דברים שלא שייכים...
 
מזמן לא אמרתי בקול רם ובצורה ברורה כל כך מה אני חושבת על עצמי ואיך אני רואה ורוצה את הדברים שימשיכו מכאן והלאה...
 
ולכן זה נרשם, ולכן זה כאן להזכיר לי אם וכאשר אשכח...

נכתב על ידי , 30/8/2003 17:25  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמרלד ב-1/9/2003 09:19
 



טעויות ותעיות...


 
לפני כשבועיים גיליתי צעצוע חדש, כמו משחק... וכמו ילדה קטנה מצאתי את עצמי משחקת בו בלי הפסקה כמעט. בכל דקה פנויה פתחתי אותו ונכנסתי "לשחק"...
המשחק שופע הזדמנויות ואפשרויות: שיחות, שירה, דיברי חידוד , פלירטוט, הבטחות עלומות ומרומזות ואני נשאתי על גלי הריגוש והתקווה , ממשיכה לשחק, מחפשת ומוצאת כיוונים חדשים, דרכים נעלמות, מתח, סערה...
 
עד, עד שהתחלתי לחשוש שהוא שואב אותי אליו...
 
מתי עוברים את הקו האדום?
מתי המשחק הופך מדרך נוספת להשיג/לממש משהו, למטרה עצמה?
מתי הריגוש הופך מתבלין שיש להוסיפו מעת לעת לחיים , למטרה עצמה , וככזה הוא לעולם לא יספיק ויהיה צורך בעוד ועוד עוד...?
האם הריגוש, הרצון לריגוש הוא ההפך מהדיכאון ומהעצב העמוק? האם הם באים מאותו המקום, מאותו הריק שבתוכי?
ומה גרם לאותו הריק? מתי זה החל, ולמה...?
האם אני יודעת מתי להפסיק? האם אני יכולה, בעצמי?
 
מצב רוח מדוכדך ירד עלי...
אני יודעת מדוע הוא כאן...
שיחה שהיתה, דברים שנאמרו בקול רם, שקעו בתוכי , ולאחר זמן, העלו דברים ומחשבות שהודחקו עמוק...כמו קילשון שהופך את הקרקע ומעלה לאור השמש אדמה שהיתה חבויה בחושך עמוק בפנים, ומכין אותה לשתילה של דברים חדשים...
לא קל להתמודד עם המודחקים...אבל חייבת...יש לנקות דברים מתוכי כדי שאפשר יהיה לפנות מקום לדברים אחרים, שטובים לי, שמחזקים אותי, שאיתם אוכל להמשיך הלאה...
 
ואולי , אולי אני לא יכולה לעשות את זה לבד...ואני צריכה מישהו שיעזור לי למצוא את הדרך שאולי קצת אבדה לי ...
 
אני אהיה בסדר...
עכשיו אלך לשתול קצת פטוניות...
נכתב על ידי , 29/8/2003 16:11  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-31/8/2003 11:05
 



חתול , אישה וריקוד...


 
אני לבד בבית...
יושבת מול המחשב, קוראת תגובות, עונה, קוראת בלוגים, מגיבה...
"כתם" מנמם על השולחן ליד המחשב...
kazaa מסיים להוריד את הגירסת הרמיקס ל clocks של coldpaly שחיפשתי הרבה זמן...
מתחילה לשמוע, מגבירה את הווליום, הקצב משגע אותי..."כתם" מתעורר ומסתכל עלי בעיניים חצי עצומות...
לא יכולה להמשיך ולשבת בכיסא , קמה ומתחילה לרקוד לצלילי השיר ...
החתול מסתכל עלי בשתיקה...
אני ממשיכה לרקוד, נסחפת עם הקצב המהיר וההרמוני שהרמיקס רק מוסיף לו...
הוא פוקח עיניים לרווחה ואני רואה שם את מחשבותיו רצות:
"איך , איך אני דואג שהאישה הזאת , שיצאה לגמרי מדעתה, תאושפז בכפייה ויפה שעה אחת קודם...."
 
השיר ארוך מהרגיל, אני עדיין רוקדת . הוא מחליט, לאחר פיהוק ארוך וקורע לסתות  ש if you can't bit them join them...ומתחיל להזיז את ראשו ולנשוך קלות את ידי המונפות בקצב המוסיקה...
וכך אנו רוקדים יחדיו, חתול ואישה...
 
השיר נגמר...
האישה התיישבה לכתוב את הפוסט, החתול חזר ונשכב על השולחן והלך לישון...
עכשיו נשמע את dido  עם  white flag...
נכתב על ידי , 28/8/2003 22:26  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-31/8/2003 11:10
 



אדומה...


 
נשפכת.
נצמדת.
גולשת .
מלטפת.
חשופה.
סקסית...
 
השמלה החדשה שקניתי אחר הצהריים בעידודה הנלהב של הקוקסטה...
וגם סנדלי עקב גבוהים בצבע אדום...
 
לא לבשתי שימלה מעל 20 שנה...
לא נעלתי סנדלים מעל 20 שנה...
 
החלק האחרון בפאזל תמונת המראה החיצוני של פמה נכנס והשלים את התמונה...
והיא נפתחת ונערכת כל יום מחדש...
נכתב על ידי , 25/8/2003 22:12  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-27/8/2003 12:09
 



מיאו...גרררר....


 
ג. החזיר את "כתם" הביתה לאחר יום ארוך ובוודאי לא קל אצל הווטרינר...
איך הוא ? שאלתי.
עצבני וזועם, ענה ג.
 
איך לא? גם אני הייתי עצבנית וזועמת אם היו מסרסים אותי...
נכתב על ידי , 25/8/2003 14:41  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-28/8/2003 22:15
 



מצברים...


 
למכונית שלי נגמר המצבר. וכנראה שעוד מעט גם לי...
 
המצבר שלה נגמר לגמרי, באופן מוחלט והכי טוטאלי שיש...
בזמן האחרון הייתי צריכה לסובב את המפתח מספר פעמים עד שהיא הניעה ומובן שלא חשבתי לקדים תרופה למכה ולהחליף לה מצבר...
והיום התברר שגם האלטרנטור הלך...אל תשאלו אותי מה זה ואיך זה פועל, אני רק יודעת שהוא קשור קשר בלתי נפרד למצבר ולעובדה שהמכונית מניעה או לא...
 
איכשהו הצלחתי אתמול להגיע מהעבודה הביתה והיום בבוקר חיכיתי לממס"י, הוא הניע לי את המכונית והגעתי למוסך, כשאני נוסעת על הרבה כוונות טובות ותקוות גדולות שלא להתקע על הכביש הראשי ...
ושם האומללה היתה צריכה אינפוזיה מיידית ותמידית...לא הצליחה לנסוע אפילו מהחניה ועד לחשמליה...המוסכניק לקח את המצבר שלו והכבלים, והחיבר אותם למצבר המת שלה, וכך, עם מכסה מנוע פתוח ועם אינפוזיה ישר לווריד היא גיששה את דרכה אט אט לתוך המוסך...
 
קונסיליום מהיר של הרופאים בכחול הבהיר את עניין אלטרנטור (מתה על המילה הזאת...) והוסיף כ 1000 ש"ח לטיפול עצמו...אואוצ', כואב...אבל מה לא עושים עבור חתיכת הפח בצבע טורקיז שמשרתת אותי בנאמנות כל כך הרבה זמן...
 
השארתי אותה שם, בידיהם הנאמנות של הרופאים בכחול ובאתי לעבודה...
 
אתמול בלילה הבנתי שגם אצלי המצבר עומד להגמר...
טובה ראתה אותי ואמרה לי : פמה, את לא נראת טוב, את נראת עייפה ומותשת... (איך לא...3 שעות שינה בממוצע בלילה...) תתחילי לאזן, אמרה לי...
איך? אני לא יכולה...זה בא מבפנים...סוער לי כאן...מאוד...אמרתי לה, אבל ידעתי שהיא צודקת...
שאם אני לא אתחיל לקחת שליטה על עצמי ולמצוא את הדרך של הריגוש וההתנסות יחד עם המנוחה והשלווה, אם לא אמצא את הדרך בתוכי לא לפחד מרגעי השקט , לקחת אותי איתי , ואלי, להרגיש שהם האינפוזיה שלי שאיתה אני אוכל להמשיך ולהחוות את הדברים עם כוח פנימי, אני עלולה להגיע לאפיסת כוחות, להתמוטטות...
כמו שהמכונית שלי התמוטטה...
 
ואז, אז אני עלולה לעשות טעויות...כאלה שיוציאו את כל ההנאה מהתהליך עצמו...
 
וכמו הרבה דברים , שאני יודעת אותם בתוכי ואני רק זקוקה למישהו שיאמר לי אותם כדי שאוכל להוציא אותם החוצה, לעין השמש ולהפסיק להתעלם ולהדחיק אותם, הרגשתי מיד איך הפאזל הזה בתוכי משתלב אחד בשני...
ופעלתי.
חזרתי הביתה, ופעם הראשונה מזה שבועות, או אפילו חודשים, לא נכנסתי לחדר בו נמצא המחשב...
לא בדקתי דואר, לא נכנסתי לאייסיקיו, לא נכנסתי לאודיגו, לא נכנסתי לבלוג לראות תגובות וסטטיסטיקות, לא נכנסתי לישרא כדי  לקרוא ולהגיב...
הלכתי מיד לישון.
וישנתי שנת לילה ארוכה (יחסית) ועמוקה של 5 שעות...
וקמתי בבוקר עם ההחלטה שאני מורידה הילוך...
מחפשת (ומוצאת ) את שביל הזהב...להיות שם, להתרגש, לחוות, להינות וגם לדעת לנתק מגע...ובזמן...
 
המכונית שלי נמצאת עכשיו במוסך, מטופלת בדאגה ע"י הרופאים בכחול שדואגים להחזיר לה את הכוחות והאנרגיות...
אני צריכה לטפל בעצמי, לבדי...
 
wish me luck...
נכתב על ידי , 25/8/2003 12:39  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עמית המכשף ב-26/8/2003 17:17
 



ואז, כשישבנו בבית הקפה שעל חוף היום



שותים כוס ברד קפה צונן לאחר ההליכה הארוכה, אמרתי "אני חושבת שכשהייתי צעירה, הייתי זקנה...".
 
היתה שבת שמילאה מצברים לאחר השבוע שעבר עלי.
דברים שעשינו אותם שונה מהרגיל וכך , באמצעים פשוטים, יצאנו מהשיגרה...ואני, לצאת מהשיגרה זה טעם החיים בשבילי...
 
התעוררנו מאוחר (צעירים או לא...) אבל נשארנו במיטה עוד שעה ארוכה ומהנה... ולאחר ארוחת צהריים עם חברים טובים במסעדה בולגרית אוטנטית (אוכל שמזכיר במידה מסויימת את הבית...) נסענו, כפי שהחלטנו לפני כן, לחוף הצוק בתל אביב.
התכנון היה לעשות הליכה ארוכה, מקלחת במשרד של ג. וסרט בסינמה סיטי.
 
בחוף הצוק מעולם לא הייתי. ארץ לא נודעת עבורי. ג. נוהג לרוץ שם בימי השבוע, אבל גם הוא היה נדהם לגמרי למראה המוני האנשים, שמילאו את המקום ואת מגרש החניה כמעט עד אפס מקום.
החלפנו בגדים במכונית...כן, כן, גם אני, כן, הורדתי את החולצה ונשארתי מספר דקות עם חזיה, כן, אני... , ויצאנו  לדרך.
 
הולכים מלמעלה, על הצוק, דרך מגרש החניה, בריזה נעימה באה מהים, אבל מצד שני, המכוניות שעוברות שם ללא הפסק ממלאות אותנו אבק לבן וקימחי...הולכת במהירות, שותקת, לא אוהבת לדבר בהליכה. מפעם לפעם מדברים על הא ודא... יורדים למטה, למרינה של הרצליה, שמש חזקה, שותים מים לא להתייבש, הולכים על המזח של המרינה עד למגדלור.
עומדים שם כמה דקות, מסתכלים על היאכטות במרינה, חושבת על מקומות רחוקים לשם הייתי מאוד שמחה לשוט...
 
חוזרים.
דרך חוף הים עצמו.
חוף אופנועי הים.
חוף הסירות.
חוף הגולשים.
המון אנשים צעירים. באים , הולכים, יושבים, משתזפים, מפטפטים, משחקים מטקות, משתכשכים במים, מסתכלים, בוחנים...אנשים צעירים...
נכנסים לבית הקפה שעל החוף ומזמינים בגרון יבש קפה ברד...
יושבים על המרפסת כמה דקות, שותים, מסתכלים על כל ההמולה הסוערת והאנרגטית מסביב ואז אמרתי לו " אני חושבת שכשהייתי צעירה, הייתי זקנה...לא עשיתי דברים של אנשים צעירים..." ודמעות חנקו את גרוני.
ניסה להגיד לי שאז היתה תקופה אחרת (לא נכון), שאל אם הוא חלק מהדבר הזה, מ"הזיקנה" אמרתי לו שזו היתה הבחירה שלי שיהייה כך, לא יכולתי אחרת , לא הייתי אחרת...
 
קמנו ונסענו למשרד שלו, מקלחת מהירה וטובה להוריד את הזיעה והלכנו לסרט "רספירו". סרט איטלקי המתרחש באי קטן ומבודד, על אנשים, שונות, קבלת השונה, ואהבה , אהבה שיכולה להתגבר על הרבה קשיים אם רק רוצים...
 
וכשישבנו בבית הקפה בסינמה סיטי לקפה אחרון לפני שחוזרים הביתה, אמרתי לו, לג.: שתמיד אבל בשנה האחרונה במיוחד , הוא הולך איתי ונותן לי את האפשרות לנסות ולחוות את הדברים, החוויות והריגושים  שאני רוצה כל כך... ואת זה אזכור לו כל חיי...
 
אוהבת אותו.
היום אנחנו חוגגים 23 שנות נישואים... .
נכתב על ידי , 24/8/2003 15:17  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של טל ב-25/8/2003 21:37
 



"...איך קוראים לאהבה שלי..."


 
בינואר 2002 הלכנו להופעה של יהודה פוליקר.
זה היה בתחילת מסע ההופעות שלו אז וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בlive.
מעולם לא הייתי מעריצה שרופה שלו ושל שיריו אבל מצאתי שכל אחד מהם כמעט נוגע בי במקום מסויים.
החל משיריו בלהקת "בנזין" , השירים היווניים, שירי השואה שקורעים אותי מבפנים כל פעם שאני שומעת מחדש, והשירים החדשים .
אוהבת את ההרמוניה של המנגינות שלו, את קולו הרך והחם.
כך מצאתי את עצמי יושבת באולם , שורה ראשונה באמצע ומחכה לתחילת ההופעה...
 
הוא עלה לבמה, מחייך במבוכה, כמו ילד קטן שמתרגש, והתחיל לנגן.
ואני שהייתי באותה התקופה באחת מנקודות השפל הקשות של חיי, אני לא הפסקתי לבכות במשך כל ההופעה.
השיר איתו פתח היה "איך קוראים לאהבה שלי..." מהאלבום החדש:
 
וזה עולם יפה ממש
וזה מזרח תיכון חדש
וזוהי יפו תל אביב
זה רק שבוע לא רגוע מסביב
וזאת בועה מאוד קטנה
וזה אני וזה אתה
זה לא זהב זה סתם נוצץ
וזאת בועה שאם תיגע
היא תתפוצץ.

אלה הם חיינו בזמן האחרון
יכול להיות יותר טוב
יכול לבוא אסון
ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא?

זה רובה זה מצלמה
וזה מצטלם כמו מלחמה
וזה נשמע כמו יריות
ואין כמו יפו בלילות
זה לא האש זה הגפרור
זה לא מקטרת זה ציור
וזה אתה וזה אני
חבל שיום ראשון ולא שני.

אם סופה היא שיר של רוח
איזו מנגינה יש לתקווה
איך קוראים לאהבה שלי
לאהבה שלך ?

ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא ?

וזה הסתיו וזה עצוב
זה הבית זה הכלוב
זה לא סיגריה ראשונה
ובטח לא סיגריה אחרונה
זה מכונת המחשבות
שלא הצלחתי לכבות
זה אני וזה אתה
והביחד שהיה כלא היה .

 
מאז עבר כל כך הרבה...
אצלי ובכלל...
כאילו עולם חדש נברא, לפחות בתוכי...
ישבתי עכשיו מול המחשב ופתאום שמעתי את השיר בערוץ 24 והדמעות פרצו פתאום ושטפו את כל כולי...
מגיע לי מזל טוב.
יש לי היום יום הולדת.
אני בת שנה...
נכתב על ידי , 22/8/2003 16:01  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-24/8/2003 17:18
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

בת: 64




138,945
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לpema1 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על pema1 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)