ובשורה האחרונה:

תשובה תוך שבוע.

שלוש שעות וחצי של התמקדות בדברים.

של להוציא מתוך עצמך דברים שהם חלק ממך, מתוך מהותך, את הדברים שהם מחפשים

ותוך כדי הידיעה שאת למעשה נמצאת תחת סוג של זכוכית מגדלת או לחילופין,

כמו עכבר מעבדה שכל תנועה וניע שלו נבחן...

הייתי המבוגרת ביותר בקבוצה והרגשתי איך השנים רק נותנות לי יתרון במצב הזה.

יתרון שבא מתוך חוכמת חיים, נסיון, פתיחות והתנסות שבאים עם הגיל.

היתרון לא  בא מנקודה של שיפוט "טוב או רע" אלא ממקום שבו שמחתי להיות היכן שאני היום ולא הייתי רוצה לחזור

20 שנה אחורנית וללמוד הכל מחדש.

חבר'ה נחמדים היו שם.

חלקם עם ראש טוב, חלקם יותר בוסריים.

היתה דינמיקה טובה ותוצרים מענינים.

היה מעניין לראות את הנעימות ששרתה במהלך התהליך וגם בהפסקות.

מעייף מאוד להיות עכבר מעבדה...

אני גמורה מעייפות.

הכי הייתי רוצה עכשיו  להתקלח ולהכנס למיטה מול הטלווזיה ולמחוק את מחשבותי למול אופרת הסבון הכי מטופשת שישנה (מישהו אמר "פיק אפ"?)

אבל עוד ערב ארוך לפני והזדמנות מצויינת לבדוק איך אני ממשיכה לתפקד בצורה הטובה ביותר תחת עייפות מותשת...

תודה רבה, שוב , על העידוד , התמיכה והחיזוק חברים יקרים, מחר אבוא להודות לכל אחד ואחד מכם.

פמה, שהאדרנלין עדיין זורם בתוכה וגורם לדפיקות הלב שלה להשמע כמו תופי הטאם טאם בג'ונגל .

אמרתי וירדתי לקונדיטוריה הצרפתית האלוהית שמתחת למשרד לקנות קצת מאפים איכותיים יותר מה"בַפלוֹת" של עלית שאותן אנחנו מכרסמות (כזית! רק כזית!) לאורך כל היום.

זה בשביל הפרופסור , הסברתי למול מקל הפרמז'ן השחום הראשון (מיני רבים שבאו אחריו ) בא אל פי ולא נודע כי בא אל קירבי.

זה בשביל הפרופסור, תרצנו למול העוגיות הפריכות והנימוחות שדגמנו כדי לוודא שלפרופסור יהיה טעים הביקור במשרדנו.

הפרופסור לא יאכל את זה, אמר הדוקטור.

אבל הוא אכל.

הוא רק ביקש שלא נקרא לו "פרופסור". אלי, יספיק לו בהחלט.

ואנחנו, שנשארנו לאחר שעות העבודה המקובלות דאגנו שלא יתבזבז חלילה אף פירור...

(האמת שהצלחתי להציל כמה מקלות פרמז'ן מלוחים  וכמה עוגיות פריכות ונימוחות. כל הקודם, זוכה!

אמרתי כל הקודם.

הופ.

היו , ואינם עוד... )

מחר בצהרים  הסימולציות שנידחו מהפעם הקודמת בגלל מיעוט משתתפים, ובסופם אדע סוף סוף , לכאן או לכאן.

נכון שכיף לפנטז על חלום אבל לפעמים גם רוצים לדעת היכן נמצאים כשמתעוררים ממנו.

נא הכינו את אצבעותיכם.

בתודה מראש,

פמה שנשארה בעבודה עד עכשיו  כדי לכפר על יסורי המצפון בגלל היציאה בצהרי היום מחר.

מתוך העייפות שאחזה בי

כשהרכבת נסעה בשיפולי הגבעות הנמוכות

והשדות

שלקראת התחנה הסופית,

עלו בי

דמעות

שבאו מתוך תחושת

רחמים עצמיים

על לא כלום,

ושטפו אותי בזרם

קצר

ועמוק.

ואחר כך הרגשתי

נקייה ורעננה כמו

מדרכה

שנשטפה בגשם הראשון של

החורף.

ורכבת ישראל משמשת כנראה כסוג של קייטנה להורים ולילדים שכבר מיצו כל דבר אפשרי אחר כדי להעביר את הימים הללו, שאין בהם קייטנות יותר וגם סידורי החינוך עדיין רחוקים דיים.

וכשמצד שני ,  הנוסעים המבוגרים לוקחים לעצמם חופש באותם ימים אחרונים של אוגוסט , מאותה הסיבה של צורך למצוא לילדים שלהם עיסוק ושעשוע או מסיבה הגיונית אחרת, לאט לאט הופכת הנסיעה ברכבת לתזכורת לימים ההם, הרחוקים כבר ממני, שבהם הייתי מצטרפת לעיתים (רחוקות) לטיולי הגן/בית ספר יסודי של הבנים שלי.

ואין בי געגוע לימים הללו, אבל מצד שני מעניין לראות את נקודת המבט הילדית, הסקרנית, הפתוחה כל כך, המתלהבת מכל דבר שקורה ונשמע הן בתוך הרכבת והן מחוצה לה.

ואני מתנחמת קצת ומצטערת קצת על כך שהנה עוד מעט הכל יחזור להיות כסידרו , והשקט שישרור בין הקרונות יופרע רק על ידי צלצול טלפון סלולרי זה או אחר ולא צווחת ילד סקרן ולוהב או משועמם...

תכננתי לחזור היום לימי חדר הכושר שלי בימי אמצע השבוע אבל השיעורים באנגלית לקראת השיעור מחר גורמים לי לוותר ולהיות ילדה טובה אחרת גבי המורה (הדי חתיך, יש לציין)  נוזף בי בעדינות מול שאר שלושת המשתתפים ואחר כך אני  חוששת שיבקש להביא את ההורים, וזאת כידוע בעיה מסויימת אצלי....

()

הסימולציות ביום רביעי השבוע.

אפשר עדיין להשאיר את האצבעות פרושות ומשוחררות...

"ראיתי אותך משתנה למול פני משבוע לשבוע"  אמרה לי מצדה הרפקלסולוגית בפגישה האחרונה שלנו, עת כירסמנו מעוגת השוקולד שהבאתי לחגוג את מלאת שלוש שנים לפגישה הראשונה שלנו ולשינוי, ללידה מחדש, שלי.

ואכן, למעט הסביבה הקרובה ביותר שלי היא האדם היחיד שראה, משבוע לשבוע , והיה מודע עד לרגישויות הקטנות ביותר,  כיצד אני כמו מתקלפת מאותן שכבות שכיסו עליי במשך שנים , משילה עור מחוספס שחיפה על האני האמיתי שלי ונותנת לו לצאת ולפרוץ החוצה בכוח שקיים רק במקום בו הדברים היו סגורים ואטומים לאורך זמן רב כל כך...

כמו סכר שנפרץ ושוטף בדרכו כל מה שנמצא שם.

אני  ומי שהכיר אותי קודם יכול להבין את עוצמת ועומק השינוי.

אחרים יכלו לעקוב ולראות את הדרכים והכיוונים בהם פניתי ואת ההתפתחות והלמידה האישית שלי תוך כדי כך.

ומבחינתי, אני כמו עדיין בחיתולי והדרך ארוכה, מרתקת ומרגשת עד מאוד.

*******************************************************************

 איזון.

  איזון...  

מסתכלת על המילה... בוחנת אותה... מגלגלת אותה על הלשון...טועמת אותה... כל אות ואות בנפרד...  

 א-י-ז-ו-ן  

מנסה להרגיש אותה בתוכי...

 חושבת שאולי הגיע הזמן...חושבת שהגיע הזמן...

מסתכלת עליה שוב...

מטיילת איתה בראשי...נותנת לה ללכת מצד אל צד...אומרת אותה בליבי שוב ושוב... מחכה... לפחד...למחנק בגרון, בחזה...

 איזון.  

 לא מרגישה את הפחד, לא מרגישה את המועקה עולה...

הגיע הזמן...

אני צריכה למצוא אותו בתוכי, מתוכי...

האוּכל...?  

 (מחשבות ותחושות שעלו בעקבות השיחה עם טובה היום)

(28.8.03)

את המילים הללו, מודגשות באדום, כתבתי לפני שנתיים בדיוק .

מסיבה שאינה זכורה לי לא העלאתי אותם מיד כפוסט, ואחר כך הם בעצם כבר לא היו נכונות לכל נקודת זמן שרציתי להעלות אותן לאור.

עד לזמן האחרון.

עד לעכשיו.

איזון.

זאת  מתנתי לי ליום הולדתי השלישי.

~צלמית מקפצת בקפיצות אינדיאניות ברחבי החדר~

הגעתי למקום במצב צבירה  נוזלי כמעט.

הברכיים לא נשאו את עצמן, כאילו הפכו להיות עשויות ממרגרינה.

בחילה ופה יבש שבאים כתוצאה מאדרנלין ששועט בעורקים, תחינה לאל עליון או מי שזה לא יהיה שכבר ישחרר אותי מיסורי , רצון אדיר להיות כבר "אחרי" ומצד שני, פחד מאותו "אחרי" נחרץ וברור וסופי כל כך...

למזלי (ותודה לאל על חסדים קטנים - עופר! תרגע ומיד ))) הכניסו אותי ראשונה לראיון.

זאת היתה אותה גברת חביבה מהפעם הקודמת, שאין בה שום דבר מאיים והיא מדברת בנעימות.

היא שאלה שאלה ואני, אני מאותו הרגע לא סתמתי את הפה.

ממש כך.

המילים והמשפטים זרמו מתוכי כאילו אני מפטפטת בשפת אימי, הרגשתי נינוחה ושלווה ומלאת עניין ומרץ.

פחות מעשר דקות לאחר מכן הייתי בחוץ.

תחושה עמוקה של הקלה שטפה אותי.

אי אפשר להסביר את התחושה הזאת.

במידה מסויימת היא דומה אולי לאורגזמה (וואוו...אילו מילים בבלוג של פמה...) , אבל במחשבה נוספת, זה משהו אחר לגמרי.

למזלי הנוסף (שוב , תודה על חסדים קטנים), היא יצאה מיד לאחר מכן ואמרה לי שהיא מעבירה אותי.

בום.

עכשיו באמת הרגשתי את ההקלה המוחלטת.

ואין, אין שום דבר לתאר אותה, חוץ מאותה עייפות/תשישות שמתחילה באמת לעטוף את כולי ולזרום באותם העורקים שבהם זרם מקודם האדרנלין.

היו לי שעתיים .

ישבתי בארקפה על קפה קר ועתונים וחיכיתי לשלב הבא, לסימולציות.

אבל,

אצלי הרי שום דבר לא הולך בפשטות.

התברר שנשארו מכל 28 הנבחנים של אותו היום מעט מדי אנשים לסימולציות ולכן הם דוחים אותן ויזמנו אותנו בעוד מספר שבועות.

האמת,

הרגשתי סוג של הקלה.

מצד אחד, הייתי מאוד עייפה וידעתי שהריכוז שלי אינו בשיאו.

מצד שני, כל עוד אין תשובה סופית, אפשר להמשיך ולפנטז...

עכשיו יש לי עוד שלושה שבועות לפנטז עליהם, ולכם אפשרות לשחרר אצבעות...עד לפעם הבאה...

ואחר כך, אחר כך הלכתי לשתות קפה.

אבל זה סיפור לפעם אחרת...

יום מוצלח מכל הבחינות הוא היום הזה, על כל מה שהיה בו ועל העובדה שהיום ג. ואני חוגגים 25 שנות נישואים.

כן.

חוגגים.

תודה רבה חברים יקרים, הרגשתי אתכם ואת העידוד , התמיכה וחיבוק עד לשם .

מצחיק שאני מרגישה צורך לסכם שלושה חודשים כשבעוד שבועיים אני הולכת לסכם שלוש שנים (לא באמת, אפשר להרגע! )

אבל במבט לאחור, שלושת החודשים האחרונים היו כל כך משמעותיים בתוך הראייה הרחבה של השנים האחרונות שאני מרגישה צורך לראותם מול עיני כדי להאמין שאכן כך התפתחו להם הדברים.

זה התחיל בהתקף לב.

בארץ זרה במרחק אלפי קילומטרים.

בימים של הלם, חוסר אונים, חששות לעתיד ותקופת פוסט טראומה כואבת.

 והמשיך בדרך בה כל אחד מאיתנו, ג. ואני,  הצליח להפוך את זה לנקודת מפנה ולהוציא ממנה את המיטב.

מנקודת המבט שלי התחלתי בנקודה נמוכה למדי.

כישלון במבדקים למשהו שמאוד רציתי , פרידה ממישהו יקר, ללא עבודה וללא אנרגיות להתיישב ברצינות ולחפש אחת שמתאימה לי.

תחושה של מחנק, של רצון לברוח.

של להיות לבד.

ותוך כל התקופה הזאת, כשהכל מסביבי לא ברור ולא ידוע נתתי לעצמי ללכת עם הרגשות עד הסוף , לחוות את העצב, את כאב, את הבכי , כמו בימים הטובים לפני שנתיים , ושנה שבהם יכולתי למלא בדמעותי את הכנרת הריקה כמעט לגמרי.

ידעתי שאני מתאבלת על דברים מסויימים, שאני נפרדת מהם וידעתי שרק כך, כשאני לא שמה מחסומים לתחושות אוכל לתת להם להיות בתוכי ואחר כך הם יצאו בטבעיות ממני והלאה.

ובוקר אחד קמתי ומשהו בתוכי הרגיש

אחרת.

ומשם כאילו הזרימה שבתוכי, השתנתה.

שוב.

אני עוד חוששת לגעת בנקודה הזאת בתוכי שבה אני מרגישה את השינוי.

כמו מפחדת שאם אומר את הדברים בקול רם הם יתפוגגו להם (שלוש שנים, וכאילו דבר לא השתנה...).

משהו רך צומח בתוכי בחודשים האחרונים.

משהו שדומה מאוד לרכות שעלתה בי בדיוק לפני שלוש שנים...

אני ברת מזל יותר מכל זכייה כספית נחשקת במפעל הגרלה זה או אחר.

אני עשירה יותר מכל כסף שיכול להיות בחשבון הבנק שלי.

אנשים.

אהבה.

חיים.

אני.

תודה על אצבעותיכם המוחזקות , מחשבות חיוביות ומשלוח אנרגיות מחזקות

(פוסט מבולבל אין ספק. היו נא סבלניים איתי, הבטן מתהפכת לי והראש לא ממש כאן...)

חולצה מחוייטת בצבע טורקיז  שמאיר את פני באופן שאינני יכולה להסביר אותו.

מכנסיים שחורים.

איפור סגלגל.

קו שחור מתחת לעין.

צמיד כסף וצמיד חרוזים צבועניים כולל גווני  טורקיז שיתאימו לחולצה.

ורק עם הנעליים ויתרתי לי היום והלכתי עם סנדלים שחורים ועליהם פרחים קטנים בצבע כתום/טורקיז/וורוד.

ואנגלית.

אנגלית.

אנגלית.

פחות מ 48 שעות לפני הראיון  אליו אני מחכה ומכינה את עצמי זה שה חודשים,רציתי לראות איך אני מרגישה בתוך התפאורה שבניתי לעצמי לאותן דקות שאני מקווה יהפכו לשעות של יום מבדקים.

שלאחריהם אני אהיה שמחה מאוד.

או שמחה.

כי מבחינתי, זה win/win situation.

ובמחשבה הזאת, וכשעברתי לדבר אל עצמי באנגלית (אין כמו נסיעה ברכבת לפיטפוט עצמי אינטימי ביותר ) נותר לי רק לנשום עמוקות,

ולהאמין.

יום רביעי 10 בבוקר חברים יקרים.

אפשר להתחיל להכין את האצבעות...

(והיום, כשישבתי ודיברתי, באנגלית כמובן,  עם חברים במקום ההוא שאני לומדת בו  אנגלית, היו כאלה שהקשיבו מהצד וחשבו שאני חלק מצוות המורים שם...)