פיסת חיים קצרה יחסית בזמן  (שנה וחודשיים) אך עשירה בארועים.

מוחקת ארועים מהיומן האישי,

שמות מספר הכתובות,

מיילים ששמרתי,

אתרים מועדפים בדפדפן האינטרנט (את אתרי הסקס במיוחד. ),

תמונות אישיות שקישטו את שולחן העבודה,

קוקיז ששולחים אל תוך הרשת חוטי קשר ארוכים ולא תמיד רצויים .

ניקיתי, תרתי משמע, את המגירה האישית.

כל כך מעט דברים אישיים הבאתי לשם, כאילו משהו מנע ממני, למרות ההתחלה  וההמשך הכל כך מבטיחים , להביא דברים שיש בהם חותם אישי.

כמה דיסקים.

קופסת השוקולד מבלגיה.

קצת ניירות אישיים.

ופסלון קטן מוכסף, של חתול שומר סוד עם עיניים כחולות נוצצות.

וזהו.

עוד שלושה ימים,

 וכאילו מעולם לא הייתי שם...

יריעת אוקיאנוס כחולה

נפרשים לפני הימים שלאחר סיום תקופת העבודה.

ובפעם הראשונה מזה

זמן רב כל כך,

אני רואה שם

ים של אפשרויות נרחבות

עד לקצווי האופק

ולא

ים של מערבולות

סוחפות לעומק.

(פחות אקסטטית מהימים הקודמים  ומרחפת בנועם כמו נוצה יורדת אט אט לאדמה המוצקה.

הבוקר שאל אותי אחד החבר'ה הצעירים בעבודה איך אני מרגישה.

אני מתאפקת מלרקוד במסדרון עניתי.

והוא חייך.

במין הבנה. )

כשג. הבכור בא לקחת אותי מהעבודה וגנבתי שעה וחצי מוקדם יותר (כאילו, מה יעשו לי? יפטרו אותי? חי, חי, חי ), אני מוצאת את עצמי עומדת מהצד ומסתכלת על התמונה של אם ובן יושבים על כוס קפה ועוגה (ג. הבכור, פאי לימון. יש לו טעם טוב לבחור) , ומדברים על כל נושא שבעולם (כמעט) , אני כמעט שוכחת שהאנשים בתמונה הם,

הוא

ואני.

ובערב, כשא. הצעיר ואני יוצאים שוב לנסיעת "מלווה" וגם כאן השיחה קולחת במין נינוחות והבנה שכמו לא קיימים בין הורים למתבגרים, כמו נמחקים ממני, בקלות רבה כל כך כל השבועות, הימים, הדקות של ההורות הסיזיפית, החוזרת על עצמה השוחקת לעיתים ונשארים בזכרון ובתחושה רק הרגעים הללו וההבנה שלאורך כל השנים, משהו כנראה, הצליח לנו.

(ג. הבכור ירד מלבנון וחזר לתפוס קו בשומרון. המקום והתפקיד שהוא עושה אינם ממלאים אותי בשמחה גדולה בלשון המעטה, אבל בין הנבלה - לבנון, לטריפה - השומרון, אני מעדיפה את הטריפה.

ואת החודשיים הקרובים עד לסיום המסלול נעבור טיפין טיפין עם נשימה עמוקה והדחקה עוד יותר עמוקה.ואחר כך, הכל יתחיל שוב, מההתחלה.

וא. הצעיר חוזר ללימודים, עם שאיפות גבוהות שלא תמיד יכולות להתקיים במציאות ואת המרווח הזה שבין המציאות לחלום, צריך למצוא דרך איך לחבר

וחוץ מזה, אני עדיין בסוג של אקסטזה... ).

כך הרגשתי ככל שעברו הדקות מאז השיחה עם הדוקטור וההכרה במהותם של הדברים התגבשה בתוכי.

כאילו כל הדברים הכבדים שהיו בי בחודשים האחרונים בבת אחת קיבלו כנפיים ופרצו מתוך פירצה שפתאום נפתחה והתעופפו להם לשמיים או לכל מקום אחר שהוא לא, אני.

ולא יכולתי להפסיק לדבר,

ולא יכולתי להפסיק ולצחוק,

ולא יכולתי להפסיק לחשוב כאילו באמת יצאתי

לחופשי.

ורק כשהגענו לירושלים (עם חברה) לתערוכת "צלילים" במגדל דוד, יכולתי להרגיש איך משהו באוויר, באורות ובמנגינות נותן לתחושות להרגע ולשקוע לאט לאט

בתוכי.

ובדרך חזרה, מיד עם היציאה מירושלים עצמתי עיניי ושקעתי לשינה עמוקה ורפויית גוף  , כזאת שבאה בדיוק לאחר יום כזה.

אקסטטי.

ולפני שאחזור לשינה כזאת, אבל הפעם במיטתי, הנה עוד כמה תמונות של אור, צבע וצליל (שלא ישמע כאן) מירושלים:

איש מהחלל החיצון? לא! מגדל של תופים מואר באדום (וגם בכחול, וצהוב, וכתום ועוד ועוד עוד)

נבל ונהרות של אור

אגס פעמונים מדנדנים, ואור (כמובן)

וכשיצאנו ראיתי פתאום חרמש ירח מעל מלון קינג דוויד (וגם שם יש אור... )

אביי געזונט ולילה טוב

חודש וחצי לפני הזמן שהקצבתי לעצמי לתת את ההודעה, קרא לי הדוקטור למשרדו ובשיחה נעימה מאוד

החלטנו להפרד כידידים.

וברגע הראשון, למרות שידעתי עוד מהאות הראשונה של המילה הראשונה שאמר, מה הוא רוצה לומר, הרגשתי את אותה ההתרגשות הלא נעימה שעוברת בגוף כשאנחנו מקבלים בשורה שהיא, על פניה, לא ממש טובה.

אבל אחר כך, תוך שניות, הרגשתי איך חיוך עולה על פני ונמרח שם כשהוא ממשיך להתפתל קצת ולהסביר לי למה ומדוע (ובאמת שלא היה צורך, הרי אני יודעת את הדברים כבר כמעט חצי שנה), ואני רק צריכה להחזיק את עצמי כדי לא לקפוץ מהכיסא ולצעוק:

יששששששששששששששששששששששששששששש!!

אז זהו, תוך שבוע אני כבר לא אסע ברכבת לעבודה ואצטרך להתמודד עם אחד הדברים שמפחידים אותי והוא הידיעה שאני קמה בבוקר ואין לי שום דבר ספציפי לעשותו.

ואיך אני ממלאה את יומי בלי לברוח למקומות אחרים , לאנשים אחרים.

זאת המשימה שלי , לתקופה הקרובה.

ואחר כך, אחר כך ישנן תוכניות והן יוצאו אל הפועל כל אחת בזמנה שלה.

בלי לחץ ובלי להיות מונעת מסיבות אחרות למעט הצורך/הרצון שלי ,

לעשות את הדברים.

נשימה עמוקה.

ולדרך.

קונספירציה!

טוען ג. הבןזוג למטרותיו הלא כל כך נסתרות של מקדש ההנאות ועונג שבו שהינו בסוף שבוע ארוך יחסית, שהתפרס על יום נוסף מעבר למה שחשבתי שהזמנתי (יש סוג של פראדוקס במשפט האחרון אבל אני עדיין לא ממש בטוחה מה הוא).

הקונספירציה היא להרוג אותנו ברכות באוכל משובח ברמה של מסעדת יוקרה, שמוגש שלוש פעמים ביום ועוד לא הספקנו לרעוב מהארוחה האחרונה, והינה החדשה כבר עומדת בשער ומחכה לנו.

ואם מישהו לא מאמין , אז הנה העובדות לפניכם, ללא לפי שום סדר הגיוני כי מי בכלל מחפש הגיון במוקם ההוא:

קונכיית  קדאיף ממולאת בדגי ים.

דג מוסר על מצע  עדשים ועלי גפן ממולאים באורז.

דים סם.

עוד דג על משהו (זה ג. אוכל הדגים).

ארוחת בוקר עשירה לאורך כל הבוקר.

טורטלי במילוי גבינות עיזים ורוטב שמנת ואגוזים.

רוסטביף ברוטב חרדל.

עוד ארוחת בוקר.

נתחי פרגית עשויה על עץ אלון עם תוספת של משהו לא זכור לי.

עגל וירקות שורש מבושלים ברוטב עצמי.

ורד הצלע.

שוק עוף ממולא.

דג חריימה.

מגד'רה.

חמין צמחוני (שבת, כן?)

קיש כזה ועוד קיש כזה ומאפה כזה וגם אחר.

ותוספות.

ועוד ועוד עוד תספות.

וירקות חתוכים.

וגם סלטים מיוחדים כמובן. ואין סלט אחד חוזר על עצמו ב 12 ארוחות ב 4 ימים.

והקינוחים! איך שכחתי את הקינוחים!

סופלה שוקולד (פעמיים!! וכמה דומה לאותו סופלה אלמותי של "דיקסי").

סורבה.

פבלובה.

מרקיז שוקולד.

סלט פירות טרי.

קרפ שוקולד ממולא בדובדבנים עם רוטב שוקולד.

מוס שוקולד.

עוגות.

עוגיות.

פירות טריים.

שכחתי. בטח ששכחתי. עוד המון דברים שכחתי.

וכל מנה עיקרית מוגשת לשולחן בעיטורים וקישוטים שנעשו באופן מיוחד לכל הגשה.

והכל כל כך טעים.

והכל כל כך יפה.

והתחושה היא , באופן בסיסי, שהחיים יפים לגמרי.

אם רק נצליח לחיות אותם בין ארוחה לארוחה...

חזרתי חברים יקרים, היה כיף אדיר ועוד נכתוב על זה, עכשיו נלך לפרוק מזוודות (נניח ), ללטף חתולים שפתאום נזכרו שזקוקים לקצת תשומת לב ולשכוח לעוד כמה שעות לפחות, את העובדה שמחר חוזרים לעבודה.

הופ, הופ , טרללה , גדלת בשנה.

יום הולדת 5 (אוטוטו כיתה א').

זאת הסיבה העיקרית שכך שקפצתי לבקר בין חדר הכושר, הארוחות, המסאג'ים והבריכה וסתם הבהייה מרוקנת ראש לתוך הנוף הירוק/כחול המדהים הזה.

יום הולדת למקום שהפך עם השנים לכל כך חשוב בעיני זה לא משהו שאפשר לעבור עליו בשתיקה ובהתעלמות, והאמת שגם רציתי לראות איזה לוגו בחר יניב לשים בראש העמוד היום .

על מקומו של ישרא בחיי אני כותבת בכל שנה ביום השנה להיותי כאן , וכך גם יהיה השנה.

את הדברים שכתבתי בשנים הקודמות אפשר לראות ברשימות בצד הבלוג, אבל אני לא יכולה להסתפק רק במילים הספורות הללו ובלי להאריך יותר מדי (חייבת לרדת לבריכה, פשוט כבר חייבת!! ) אומר רק שהמקום הזה  מבחינתי, הוא שילוב של היכולת שלי לבחון תוך כדי כתיבה, את התהליך שאני עוברת ,

ואנשים.

הכי הכי, אנשים.

על כל מה שזה אומר ומקפל בתוכו.

ובלי ישרא והאנשים שהביא לתוך חיי, אני בטוחה שהייתי במקום אחר מהמקום שאני נמצאת היום.

אז היום אני אודה לאדם שהוא ישרא,

תודה יריב,

ולעוד שנים רבות וטובות.

~דמיין אייקון מרים כוס יין מרלו אדום (או לבן, אם אתה בעניין )~

***************************************

יום הנישואים ה 26 שלנו, נחגג אתמול כהלכתו (ונא להוריד את החיוך הזה , ומיד!! ) והמתנה הגדולה היתה כשהתברר לנו שבעצם מגיע לנו עוד לילה (ויום) באותו המחיר (שגם כך הוא מוזל באופן מושחת ממש).

אין לי מושג איך זה קרה אבל למה לי לחקור במופלא ממני? יש לי מספיק עבודה כאן, גם כך...

שבת שלום חברים יקרים, ממעמקי יערות הכרמל, הבריכה, הספא וארוחות הגורמה...

****************************************

עדכון 25.8.07

ומה שנכתב לפני שנה רלוונטי ונכון לגמרי גם להיום למעט החלפת הסיפרה 5 ב 6.

ולעוד שנים רבות.

אמן.

כמו מפה עגולה בצבע אפור עגום שמכסה את כל מה שמתחתיה.

ופתאום, כאילו מישהו לוקח את השוליים ומתחיל לגלגל אותם פנימה,

החלו לבצבץ שבילי אור מצידיה,

נאבקים לשרוד בתוך האפור הגדול

 ולהאיר את

העולם.

26 שנים של נישואים חוגגים ג. הבןזוג ואני היום, ואת החגיגה הזאת אנחנו עושים בסופשבוע במקום שיש בו הרים, ויער ירוק נושא ריח אורנים, ים כחול מבצבץ לו במרחק, גינה גדולה עם פינות קסומות מקיפה את המקום, ובתוכו ישנם רק דברים שמשמחים את הגוף, הלב  והנפש.

והמתנה שנתתי לעצמי ביום הזה (ובעצם עוד לפניו) הוא היכולת שלי

לחגוג אותו.

באמת לחגוג אותו.

ולרצות להיות בו עם ג. הבןזוג.

היום.

ולא רק.

אני בטח עוד אבוא לבקר ובנתיים, להתראות בצד השני של הסופשבוע

ואם אני רוצה לחדד את ההבדל בין אני שלפני השינוי ובין אני של היום אפשר לתמצת ולזקק את זה בשני מובנים פשוטים ובסיסיים מאוד:

אז,

הייתי עצובה.

היום,

אני שמחה.

השמחה היא הרגש הבסיסי  ששוכן בתוכי היום.

הראיה שלי את העולם היא מנקודת מבט של "יש" , של החלק המלא של "הכוס", החלק הוורוד של המשקפיים וכל קלישאה בנאלית אחרת שמוכרת לנו ונאמרת במצבים כאלה ואחריםץ

ונקודת מבט כזאת היא נקודת מבט שמחה.

ואין הכוונה לשמחה  שמתפרצת בכל רגע נתון ואני נמצאת במין ריקוד בלתי נפסק וחיוך אווילי על פני (או כמאמר הגששים: בלתי עציבה).

בהחלט לא.

זאת שמחה שקיימת בתוכי  אפילו ברגעים הכי הקשים שלי.

גם כשאני נוגעת בתחתית העולם שלי או שהוא פתאום צבוע כולו בשחור סמיך ואטום, בתוך תוכי,

אני שמחה.

ומבחינתי,

זה מהותו של הסיפור.

(והסיפור כתוב, ברובו הגדול מאוד כאן,  בכמעט 1700  פוסטים שנכתבו בכמעט 4 שנים.

וזה  מתמצת את מהותו ומקומו של ישראבלוג, עבורי).

מתוך אהבת ההיסטוריה שבי  אני אוהבת להסתכל אחורנית  בדברים שכתבתי ולראות היכן הייתי בנקודת זמן מסויימת והיכן אני היום.

את הנקודה שלפני ארבע שנים אני לא יכולה לראות כאן כי התחלתי לכתוב 10 ימים לאחר מכן.

אני רק זוכרת לפרטי פרטים מה ואיך הייתי אז,

את נקודת הזמן המדוייקת שבה היה מין מפץ פנימי מאוד מוחשי, הכל התערבל פתאום, בבת אחת, בתוכי ואחר כך ודממה ירדה עלי ושמיכה של רכות עטפה אותי

ואת הנקודה שבה אני נמצאת היום.

ואת כל מליוני השניות שעברתי בין

אז

לעכשיו

בדרך הארוכה, המרתקת והמרגשת שעשיתי בין

אני

לאני.