הרוח מנענעת את פעמוני העץ,

הצמחים  במרפסת קיבלו את מנת השתייה הנוספת,

המרפסת מלאה במים שזוחלים אט אט למקום שבו הם נעלמים לתוכו,

הרדיו שר שירים שקטים של שבת,

החתולים מסתכלים עלי בעינים עצלות

והחלה יצאה זה הרגע מהתנור.

יום שישי.

אחר צהריים.

עוד מעט השבת נכנסת.

הכרות מחודשת עם שעות שלא הכרתי.

נעים מאוד.

שבת שלום חברים יקרים. שבת טובה של סוף קיץ כמעט רשמי...

יושבת לי בנחת בבית, רגלי הדואבות (והן דאבו היום, חבל על הזמן כמה שהן דאבו היום ) מונחות על ההדום ,

 minding my own business , ופתאום אני רואה אותו מציץ מהחלון באור יקרות כאילו אין לילה עכשיו  בעולם (בחלק הזה של העולם לפחות),

מחייך ואומר לי

"היי"

"היי גם לך", אמרתי לו 

ובקליק הבאתי אותו

לכאן.

* (ביצוע: אילנית מילים: שמרית אור לחן: דני עמיהוד)

(או, לשון עברית? מה זה ?)

"לא היה כך מחר"

כתבתי באיזשהו מקום.

ותחשבו על זה.

קחי מה שתרצי, מי יסרב לך
קחי את העולם כולו
מי יוכל לומר לך לא
אם רק תחייכי, מי לא יתאהב בך
מי שאת רוצה יבוא
אל תלכי עם מי שלא

עיתוי.

הכל עיניין של עיתוי כמובן.

אם השיר היה יוצא שנה לפני שיצא כנראה שאפילו לא הייתי מודעת לקיומו שלא לדבר על המילים שבו ועל משמעותן , כי אז, הייתי אדם אחר לגמרי.

הפְנים שלי היה אחר לגמרי.

כזה שלא יכול לשים אותו במרכז, אלא רק מאחור,

הרבה מאוד אחרי כולם.

לא מספר עגול

ולא אחד כזה שמתווסף לו גם תואר כמו

"כסף"

או

"זהב",

אלא רק

27

שנים של

נישואים

אני לג. הבןזוג

והוא

לי.

ואם הייתי צריכה לבחור אם לעשות זאת שוב,

הייתי עושה.

אולי קצת אחרת, אבל בהחלט ללא

פקפוק.

וג. הבןזוג זכר גם זכר ושלח סמס בדרך למגדל אייפל וגם התקשר כדי לומר בלייב שביום הזה במיוחד הייתי צריכה להיות איתו שם,

במקום שנחשב אחת הערים הרומנטיות ביותר בעולם (אבל לונדון שולתתתתתת!!!111 ),

ואפילו ממרחק אלפי מילין, הרגשנו כאילו אנחנו יחד

ושום ים ויבשת לא מפרידים ביננו...

שבת שלום חברים יקרים, קצת דביקה (ממתיקות ואולי גם מהחום) אבל זה יעבור...

ושוב

אני כמו אתה הילדה הקטנה שמחכה שההורים יצאו כדי ללבוש את השמלות, ונעלי העקב והתכשיטים של אמא ולרקוד

לבדי,

למול המראה.

רק שפתאום ,תוך כדי ריקוד אני נזכרת,

שהאמא היא,

אני...

ג. הבןזוג וא. הצעיר נסעו הבוקר ל 10 ימי טיול טרום גיוס ולמעט סוף השבוע הזה שג. הבכור יהיה בבית, אני אהיה בו לבדי עם עצמי (והחתולים, כמובן).

ומבחינתי, זה כמו לטוס בזמן, ימים רבים מאוד,

אחורנית.

עכשיו, איפה שמתי את נעלי העקב והשימלה?

(*והראשוניות שמורה למרגי, כמובן*).

ניבטו פניו של ג. הבכור, בקלוז אפ , ישר מתוך הטלווזיה.

עוד אומר לי אבא שלו , הבןזוג, שזאת בדיוק הגיזרה של הבכור ופתאום הנה הוא שם.

עומד באמצע הרחוב, לבוש אפוד, נושא רובה בידו והוא מסתובב ומביט לכל עבר.

אבא שלו אומר שהוא נראה דרוך,

לי הוא נראה קצת אבוד,

והכל, כידוע, בעיני , ברוחו ובליבו של

המתבונן...

ומרוב התרגשות ודמעות שעלו בי כשראיתי אותו, במקום להקליט אז סגרתי את הטלווזיה.

אבל תודה לאלוהי האינטרנט, הבוקר כבר הרצתי את הכתבה, הלוך ושוב, כבר אין ספור פעמים.

שבוע טוב חברים יקרים, שבוע של שקט ואהובים קרובים.

 אם אני בודקת (ואני לא חייבת, אבל משהו בתוכי מבקש) מה אני אוהבת בעבודה הזאת אז אלו הדברים:

הספרים.

האנשים.

והיכולת שלי לחבר בין האחד , לשני.

וזאת כנראה כל התורה כולה, שבגינה אני מסתובבת עם חיוך על הפנים והתרגשות בין המילים.

(ואפילו שהרגליים קצת כואבות. סוג סיכון מקצועי ).

ואף פעם,

בחיים,

לא הייתי מאמינה על עצמי שיבוא יום ואני אהיה

מוכרת ספרים.

שבת שלום חברים יקרים, כאן, שם ובכל מקום בו נמצאים...

את המודעה שחיפשה עובדים לסטימצקי ראיתי בסניף שבקניון הקרוב לביתי.

מה זה קרוב?

10 דקות הליכה איטית ונינוחה , שזה קרוב, ללא כל ספק.

אלא שבראיון שאלה אותי המראיינת אם באה בחשבון אפשרות תעסוקה בעיר אחרת, קרובה, אבל שבכל זאת דורשת נסיעה של כ 20 דקות.

הסכמתי.

הרי לא על זה יפול הרעיון כולו.

וכך היה.

קיבלתי בשמחה ואפילו הלכתי לראות בחשאי את המקום ולשוטט בקניון ההוא ולהחליט החלטות בקשר להא ודא (שזה קניות, אם למישהו לא היה ברור, דה!).

היום בבוקר, לאחר שעדיין לא התקשרו אלי מאותה החנות , התקשרתי לזאת שראיינה אותי ושאלתי מה קורה.

או, טוב שהתקשרת, אמרה,

החלטנו להעביר אותך לסניף ההוא, ליד הבית שלך, זה בסדר מבחינתך?

חה!!

מזל שהייתי קשורה בחגורת בטיחות.

אחרת הייתי טסה למעלה כמו טיל ישר אל הירח...

ועל זה נאמר:

צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים.

א מ ן !

שבוע טוב חברים יקרים, ימים יפים ובשורות טובות .

כל הנוסעים בכבישי גוש משגב וכביש כרמיאל - צפת:

הנהגת שנסעה (!?) בכבישים הנ"ל כשהיא מאובנת מאימה,

אוחזת בחוזקה עד כדי שהלבינו פירקי אצבעותיה בהגה המכונית,

שעלתה בהרים וירדה בעמקים במהירות ממוצעת של 40 קמ"ש

ונסעה בכביש כרמיאל - צפת במהירות, המופלאה גם היא, של 60 קמ"ש ,

כשכל תמרור של "סיבובים מסוכנים" או "זהירות , החלקה" מעודדים אותה עד אין קץ (אמאל'ה!!)

כשכל הדרך היא מתפללת לקצת אור ולמה לכל הרוחות אין שם פנסים לאורך כל הדרך כמו בתל אביב המעטירה,

כשכל אלו שתכננו לצאת ולבלות הערב ומצאו עצמם מזדנבים מאחוריה, תוך כדי שהם צופרים, מאותתים באורות גבוהים (תזד... כולכם!!!!  )ועוקפים אותה על פס לבן (!!!) ומאחלים לה , כנראה הרבה בריאות ואושר (לא!),

הנהגת הזאת,

הגיעה הביתה.

ובשלום.

עכשיו אתם יכולים לצאת ולבלות בשקט.

אני, לעומת זאת, אאסוף את עצמותי המשקשקות והמפורקות ואגרור את עצמי , למיטה.

וכל זה, כי אחותי שתחייה, רצתה להקל עלי ובמקום להסיע את אחייני לתחרות בכפר בלום בשבת בשש בבוקר (אכן, שעה לא הגיונית בעליל ) אירגנה שאקפיץ אותו , ערב קודם, לחבר באחד מישובי הסביבה ומשם יצאו לתחרות.

ו"הסביבה", באיזורים הללו, זה דבר יחסי מאוד.

מאוד.

מצד שני, בפעם הבאה, תנו לי את כפר בלום בשש בבוקר. .

שבת שלום ומנוחה.

(וכן, פוסט שני באותו יום.

אין ספק שאני נסערת...).