| 9/2003
ואז כשהוא הרים את השמיים
ומצאתי את עצמי לאחר יותר משעתיים וחצי של ריקוד עומדת יחד עם כל הקהל באמפי בקיסרייה ושרה בקולי קולות "יום שישי את יודעת" ידעתי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לסיים את החג הזה, שלא רציתי שיגיע, ושעבר חלקו בחוסר מנוחה משווע, חלקו בסדר עד לא רע, וחלקו על סכינים...
יהודה פוליקר בקיסרייה...
החלטה ספונטנית מהיום למחר הביאה אותנו בסופו של ראש השנה , יחד עם א. הבן יקיר לנו הצעיר, שהיה הלום קצת מחוסר שינה , בפעם הראשונה לאמפי בקיסרייה להופעה חיה...
כתבתי כבר פעם שלפני כשנתיים הייתי בהופעה של פוליקר ומהרגע שפצח בשיר הראשון ("איך קוראים לאהבה שלי") ועד לסופו של המופע, כמעט שלוש שעות לאחר מכן, לא הפסקתי לבכות...
וכך האהבה שלי לפוליקר ושיריו התערבבה בכאב ההוא, מאז, ובבכי הבלתי פוסק.
הרגשתי ששמתי עליו מין "קללה": אהבה/כאב...ואני רוצה רק לאהוב אותו ולא לכאוב אותו כל פעם ששומעת...
והדרך היחידה להסיר את "הקללה" היא לראות אותו שוב...
וזאת היתה ההזדמנות, האחרונה...
וכך מצאנו את עצמנו ממתינים עם עוד הרבה אלפים לתחילת ההופעה, שהתעכבה כמובן בדקות רבות בגלל הפקקים שבדרך (ההמתנה דווקא היתה מעניינת, שמעתי מאחורי את כל החדשות האחרונות, רכילות [רחמנא ליצלן] ועוד סיפורים מהבית הכנסת שסיפרו בעניין רב ובקול רם שתי נשים חביבות מאחורי... פוי פמה, את מציצנית... )
הוא התחיל הפעם דווקא בשירים היוונים שלו, מבצע דואטים בבוזקי עם חיים רומנו ("הוא היה בצ'רצי'לים" כפי שפוליקר אוהב לומר בכל פעם שהוא מציג אותו...
בכלל, קטעי הקישור שלו כללו "תודה רבה, תודה רבה לכם, ושוב, תודה רבה" שנאמרו בחיוך מתוק וביישני להפליא...), עבר לשירים מתקופות שונות, שקטים יותר, סוערים ורוקיסטיים, מחליף גיטרות בקצב, מרים את השמיים ואת האנשים ומרגיע אותם חליפות וגורם לי לרקוד בכסא או בעמידה במשך כמעט כל ההופעה..."הקללה" הוסרה !
אבל לא לדאוג, בכיתי, בהחלט בכיתי...
שני שירים הביאו אותי לדמעות שפרצו מתוכי בבת אחת:
רומאו "הו רומאו, זאת היתה פנטזיה נהדרת,
אביר חלומותי שבא מאגדה אחרת..."
והשיר השני, "איך קוראים לאהבה שלי"
"אם סופה היא שיר של רוח
איזו מנגינה יש לה תקווה
איך קוראים לאהבה שלי לאהבה שלך ..."
בגלל השורות האלה, באופן ספציפי...אבל חוץ מזה, אנרגיות, שמחה והנאה צרופה לאורך כל הערב...
עכשיו אנחנו מתכננים על משינה בחול המועד סוכות...
*******************************************
הפוסט הזה נכתב ברובו בבוקר ומספר דקות לאחר ששמרתי אותו בטיוטא, נפלה לנו הרשת במשרד וגם האינטרנט...
הרשת חזרה. האינטרנט רק מחר בבוקר...
לראות את פמה בקריז בגלל חוסר קשר עם העולם היה מראה מאוד עצוב ולא מומלץ לבעלי קיבה רגישה...
קפצתי הביתה לפני הנסיעה לתל אביב כדי להעלות את הפוסט הזה, ועוד כמה דברים הקשורים לרשת...
ולכל מי שאיחל לי שנה טובה וחגים שמחים, אומר, שוב, אוהבת אתכם, את כולכם...
| |
 שנה טובה חברים יקרים...
האמת שתכננתי פוסט סיכומים וחשבון נפש...
כך נהוג לא כן? ראש השנה, סיכום שנה ומחשבות והחלטות באשר לעתיד...כמו שצריך...
אבל הפוסט לא נבנה בתוכי...לא לאיטו כמו שקורה לעיתים וגם לא בתוך קצות האצבעות, רוצה לצאת ולהכתב במין סערה, כמו שקורה בזמנים אחרים...
הוא פשוט לא היה שם...והסיבה לא משנה...אולי כי אני כל הזמן בודקת, עושה חשבון נפש יומיומי עם עצמי, חופרת אחורה בתקווה למצוא תשובות ומסכמת חדשות לבקרים...
אז לא יהיה פוסט סיכום וחשבון נפש...
יהיה משהו אחר...
לשם שינוי, אצא מתוך ד' אמותי, מתוך אותם 10 ס"מ שסובבים אותי ומעבר להם אני לא רואה דבר, והפעם אכתוב עליכם.
על החברים שלי בישרא...
אדם לרוב נימשך לאלה קרובים אליו. בגיל, באורח מחשבה, בארועים שעוברים בחייהם, בתגובה ובהתייחסות להם...
וכך גם אני.
מכיוון שכשהתחלתי לכתוב כאן הייתי בתחילתו של תהליך שינוי דראסטי ודרמטי, חיפשתי אנשים שעוברים משהו דומה, כדי שאוכל להתחבר אליהם, לתחושותיהם, להתמודדות שלהם, להרגיש את ה"יחד".
אבל מכאן באו גם אנשים אחרים. שכנראה שבמקום אחר, לא כל כך הומוגני, לא הייתי נחשפת, פוגשת ולומדת עליהם.
אנשים בגילאים , מקומות, תחומי עניין ואמונה שונים , ולעיתים שונים לחלוטין...
עם חלקם התחברתי יותר, והגעתי להכרות בחיים שמעבר לרשת, עם אחרים נשארתי בחברות ווירטואלית חזקה ואוהבת, ואת חלקם אני מבקרת מעת לעת, לעיתים יותר, לעיתים פחות...
אני עומדת לרשום את החברים שלי , כאן, בישרא...עשיתי רשימה, היא יצאה ארוכה מאוד, בדקתי ושוב בדקתי, ואני מבקשת ומתנצלת מראש, שאם שכחתי מישהו, שלא יעלב , יכתוב לי ואני מיד אוסיף אותו, כי כל שם , כל ניק, הוא עבורי עולם ומלואו...
יש את החברים הוותיקים שהולכים איתי מתחילת הדרך כאן בישרא:
דגניה שכתבה והפסיקה אבל תמיד נמצאת כאן , הסוררת ,עם הכתיבה המדהימה שיוצאת מהורידים הכי מדממים שלה, שהיתה כאן בשם אחר, ובעצם מחליפה שמות וזהויות כל הזמן, שחר שהגיע להחלטה שלם איתה ועכשיו החליט שהגיע הזמן לבדוק את העבר, רוגטקה שהיה המגיב הראשון שלי והסיפורים שלו נקראים עם קריצה, אורלי שעברה ועוברת תהליך של יציאה מהפקעת שלה והופכת לפרפר מקסים.
יש את אלה שנוספו ולעיתים אספתי בדרך היומיומית והארוכה שאני עושה כאן:
אמרלד (שפיות לשעבר) שעובר תהליך של גילוי עצמי ושחרור, עמית שמנסה ולרוב מצליח לראות את חצי הכוס מהלאה, טל שגרמתי לו הלם שלא ישכח לעולם ותמיד מנסה להראות את טיפות האור שבעולם, beholder שחפר בעברו עד ששקטה קצת נפשו, פלולה שעברה משבר שממנו יצאה מחוזקת וחזקה הפכה לאי-שה מדהימה , חתולת רחוב שבסופה של שנה לא קלה, מצאה את אושרה עם החתול שלה.
לולה שגם היא עברה ארועים לא קלים אבל גם משמחים של סיום והתחלה חדשה, גרנולה שמתמודדת עם הקושי כמו שהוא , נלחמת ויודעת שכל הטוב עוד לפניה, מיקה שמביאה איתה את אור השמש וליטופה בכל פעם, יעלה שנאבקת ביוםיום ,בשגרה הלא פשוטה ובלבד, מלכה לב אדום שבוחנת את עברה ואיך ממנו היא ממשיכה הלאה, stm שבאה לקפה עזבה למקום אחר, אבל בעצם תמיד כאן עם איכויות שמשאירות אותי לעיתים עם פה פעור, גחלילית שדואגת לי ומנסה להאיר לי ולאחרים בנקודות האור הרכות שלה, נגה-לנד שנותנת לי מכה בלב בכל פעם שאני קוראת אותה,התל אביבית שהיא הבת הווירטואלית שלי עם המרץ ושמחת החיים, האכפתיות והרגישות, מרגי שאני רוצה לאסוף אותה בזרועותי ולחבק אותה כל פעם מחדש.
פרינסס ליה עם המשבר שעברה שחיזק אותה ואת הקשר עם בעלה ושהמאבק על ההריון לוקח ממנה כוחות אבל נותן לה חדשים, hash עם שתיקותיה ורסיסי המילים הכל כך מדוייקות ונוגעות, שירל'ה,מרתה, לורליי, שירה מותק, היוצאת מהמים ופשוט שרון שכל אחת מהן כואבת, נופלת, מתמודדת, נאחזת, לא מוותרת, lonna שבחוזק שבה מוציאה שביבי אור וכוח ממחלתה הקשה, the moose שרק הכרנו וכבר ישנם חוטים מחברים בנפשות, ההפוך שמחכה, מתייסר ורוצה אותה כל כך, על הקצה עם החיוך והקריצה, *ארז שנפשותנו נקשרו ואת הכמיהה שלו אני מרגישה לעיתים זורמת בדמי, זה ש...היה, נעלם, חזר, חייך ושוב נעלם...
מיצי קפיצי ששואלת אותי שאלות קשות הדורשות ממני לחפור עמוק בתוכי ולהתבונן במה שאני מוצאת שם, ולמרות שלא תמיד קל ונעים לי עם זה, אני יודעת שזאת נקודת מבט נוספת שאם אתעלם ממנה, אפספס משהו...
אביה. מורת דרך. זה אומר הכל.
יש את אלה שאני מרשה לעצמי להתפרע אצלם (קצת), הנביילס שהלכו ואולי עוד ישובו, המאצ'וס ששם עשו לי בפעם הראשונה סייברסקס קבל עם ובלוג, הרבנית ובת הרב עם הסיפורים המחממים שלהן, תרתי משמע...
פונץ' בננה, life of my own, נינה , היושב על הגדר , עופרניקוס שאתם אני נכנסת לעולם חדש ואחר לגמרי עבורי, עולם שפעם היה במידה מסויימת, מוקצה אצלי ועכשיו אני לומדת להכיר אותו דרך האנשים המרתקים שאני מבקרת...
ואחרונות חביבות, החברות שלי, שבלי לתכנן ולחשוב על זה, אנו מוצאות את עצמנו עוברות , יחדיו, שנה של תהליכים ושינויים שמביאים כל אחת מאיתנו להיות אדם שלם ומלא יותר...
קוקסטה וצמח בר.
חברות יקרות ואהובות שלי, אני לא יודעת איך הייתי עוברת את השנה הזאת בלעדיכן...
כולנו כל כך שונים ומיוחדים וכולנו , בסופו של דבר, כל כך דומים...
לכם ולכל מי שקורא אותי בסתר, ללא צורך להגיב, באופן קבוע או באופן אקראי אני רוצה להודות על שנתתם לי להיות צופה, חלק בחייכם הוורטואליים ולאחל שנה טובה בה תוכלו להגשים ולממש לפחות חלק מהדברים שאותם הייתם רוצים הכי הרבה...
ושיהיה טוב...לכל אחד בדרך שלו , במקום שלו...
אוהבת
פמה
| |
קצת מנוחה...
אחרי יום האתמול שהיה מתיש וסוחט מבחינה נפשית החלטתי לתת היום דרור לאצבעות שלי ולראות לאן הן יקחו אותי (מעתיקה בלי בושה מטל... ).
התובנה שהגעתי אליה אתמול , ויותר מכך, הדרך שהגעתי אליה הדהימו אותי.
מילה, מילים שנכתבות, לא מצליחות בהתחלה לחדור אליך , ויש צורך לקרוא את הכתוב שוב ושוב ואז פתאום, משהו צץ מול עינייך , למרות שהיה שם כל הזמן , רק שלא הצלחת לראות אותו, ומכאן, מתחילה מחשבה, כותבת אותה והאצבעות רצות על המקלדת כאילו יש להן חיים משלהן, מוציאות משם משהו שהיה בתוכי כל כך הרבה שנים, שעיצב את חיי במשך אותן השנים.
ואת אותו "משהו " אני מנסה עכשיו לבדוק, ולראות איך אני יכולה לחיות איתו ביחד כי לשנות אותו אני לא חושבת שאני יכולה, הוא כנראה מוטמע עמוק מדי בתוכי, בתוך הליבה...
באמצע היום נקראתי בדחיפות לישיבה בבית הספר של א. הבן יקיר לי הצעיר. ועדה למתן עזרה והקלות לילדים שעברו איבחון ומצאו אצלם לקויות למידה שונות.
הזדמנות לשיחה עם המחכנת הותיקה שלו, שלמרות שהוא מאכיל אותה מרורים לעיתים, היא אוהבת אותו ולא מוכנה לוותר עליו.
הזדמנות לראות כיצד בית ספר במדינת ישראל, עם כל הבעיות שיש בו, לא מוותר בקלות גם על תלמידים שלא קל לו איתם.
בישיבה מרובת המשתתפים אני מגלה פתאום מישהי מהתחנה, מחייכות אחת לשניה במין סוד משותף ואחר כך מדברות כמה דקות...עולם קטן, מדינה קטנה...
גם בישיבה בא לידי ביטוי הרצון של המערכת לעזור לתלמידים שלה בכל אשר יצטרכו, ללכת לקראתם עד כמה שאפשר, עד כמה שיכולים ואפילו יותר.
והוא, רק צריך לרצות ולהיות מוכן ולקחת...כמו שהחליט, בסופו של דבר, להצטרף לפרוייקט ההוא, שבית הספר נוטל בו חלק, ושיכול לפתח את היכולות שלו, המיומנויות והכי חשוב את האמונה שלו בעצמו וביכולתו, כי כרגע, היא די נמוכה...
הרמת כוסית לחג אצלנו במשרד אינה דבר פשוט . הבעלים ורוב העובדים כאן הם מיוצאי התפוצה שאוהבת לשתות ולאכול כראוי. הקניות נעשות ברשת המזון שגדלה הכי הרבה השנה, הסלטים, הנקניקים, החמוצים, הדגים כבושים, הלחמים והשתייה נערכים על השולחן, כל מי שבאזור מוזמן והכוסות מתמלאים שוב ושוב...
הרבה זמן לא הרגשתי שייכת לזה. הייתי טועמת כזית מהירקות, שותה קצת מיץ ומחכה לברוח בשלב העלאת הזכרונות מהפרוייקטים שהיו ועברו...
היום משום מה, התחברתי לגמרי. ישבתי בלי קוצים, טעמתי מהכל, שתיתי קצת יין, דיברתי, צחקתי...
ועכשיו עם ראש קצת כבד מהיין, יוצאת הביתה, להליכה ולמשמרת בתחנה. אני רק מקווה שאחזיק מעמד ולא ארדם...
יום טריוויאלי לגמרי...קצת מנוחה מחיבוטי הנפש...
| |
ילדה טובה, ילדה רעה...
"זה התת מודע שלי מעניש אותי על משהו שהמודע רוצה מאוד אבל הוא לא מקובל, הוא לא נורמטיבי, הוא אסור...ובתוך הקונפליקט הזה, בין המודע שמאוד רוצה ומאמין שמגיע לי לחוות דברים שמעולם לא חוויתי, ובין התת מודע שמזכיר לי את פמה, הילדה הטובה שעושה רק מה שמותר, מקובל ונהוג, בין שני אלה...אני מענישה את עצמי שוב ושוב להגיע אל "הארץ המובטחת" ולא להכנס אליה..." (קטע מהתשובה לאביה).
כשילד נולד לתוך משפחה הוא מוצא את הפינה המתאימה לו או זאת שמכוונים אותה אליו ולרוב מתביית עליה, לכל חייו.
הבאים אחריו, כבר צריכים למצוא להם מקום משלהם , ולעיתים תוך כדי מאבקים קשים מוצאים להם את הפינה ההפוכה ביותר...
אני הבכורה בין שתי אחיות.
מקומי היה ידוע וברור מההתחלה.
ילדה טובה.
מחונכת.
שקטה.
לא מתפרעת. כמעט ולא מורדת.
עושה רק מה שמותר. לא חוצה גבולות.
לא ממש בודקת גבולות. הם ידועים מההתחלה, הם ברורים לחלוטין. ואם במקרה, חוצים גדר נסתרת ולא נראית, מיד מתקבלת אזהרה ולעיתים גם מעבר לכך...
וילדה טובה מבית טוב עושה מה שמקובל. מה שראוי, מה שנכון. מה שנורמטיבי...
מה שהחברה קבעה שהוא נורמטיבי...
הולכת בתלם הכל כך מסודר של החיים: תיכון, צבא, חתונה, אוניברסיטה, ילדים, עבודה...
לא מציצה לצדדים, לא מסתכלת ימינה ושמאלה, רק ישר, קדימה...
עד שיום אחד, הילדה הטובה פתאום מתחילה להתפרע...
היא לא רוצה להיות יותר ילדה טובה...היא רוצה לעשות דברים שלא עשתה מעולם, שלא העזה לעשות מעולם , כי ילדה טובה מבית טוב לא עושה אותם...אסור...
והיא שלמה עם עצמה. עם ההחלטות שלה, הרצונות שלה, הדרך שהיא הולכת בה...
אבל יש מישהו שלא שלם עם זה...
התת מודע שלה...
הליבה שלה...הליבה ששם נצרבו כל הדברים שנאמרו לה מהרגע שנולדה, הליבה שאומרת לה שמה שהיא עושה זה אסור !!!
מהמקום הזה, של הקונפליקט בין הילדה הטובה,שעושה משהו שהיא יודעת שהוא אסור, כי החברה קובעה שזה כך, ובין העונש שהיא מחכה לו שיגיע, כי כך חונכה משחר ילדותה, מהמקום הזה, באות כל התחושות הללו , הפחדים , שגורמים לי לעצור ומונעים ממני ללכת עם הרצון שלי, עם הפנטזיה...
ועד שאני לא אדע ואבין באופן הכי עמוק, פנימי וריגשי שאין שכר ועונש (ואני לא מתכוונת כאן למעשה/תוצאה), שאין מותר/אסור ושאני לא זקוקה לאישור , כל פעם מחדש , על הרצונות, התשוקות, המאוויים, האני שלי, עד אז, אני אמשיך להלקות את עצמי , למנוע מעצמי את האפשרות להינות , להסחף, לאבד שליטה, לחוות באופן מקסימלי, לחיות...
זה בידיים , בראש, בלב שלי...
ומי הילדה הרעה בסיפור הזה?
נו, ברור, זאת אחותי הקטנה, או לפחות זה היה מקומה בשנים ההם, וכפי שאמרה לי היום בבוקר, החלפנו ביננו את התפקידים והמקומות בצורה ממש מושלמת...
********************************
והלידה של הפוסט הזה לא היתה מתרחשת אלמלא אביה והדברים שכתבה לי בתגובות לפוסט הקודם. תודה )
| |
"אנחנו נוטים לחזור על טראומות שוב ושוב בכדי למצוא להן תיקון..."
אמרה לי קוקסטה ברכבת, בדרכנו למפגש, ופתאום הבנתי, באופן הכי חד וברור מה עשיתי כאן...
ניסיתי למצוא תיקון למשהו שנשבר בי לפני יותר מ 10 שנים...
לקחתי שתי חברות שכל אחת מהן באה ממקום אחר ושונה, שתי חברות שכל אחת מהן הפכה לחברת נפש בעומק שלא היה לי מעולם, שיודעות עלי הכל מכל וכל, שמכירות אותי מכל השכבות והרבדים שאני מסוגלת להכיר ולתת לאחרים להכיר, ואולי אפילו יותר...
לקחתי שתי חברות, שכל אחת חשובה לי אולי כמו חלק ממשפחתי והאנשים היקרים לי ביותר,
והפגשתי בינהן...
כשזה עלה, הבקשה להפגש ולהכיר, זה נראה לי מאוד טבעי...ואז כמובן, מישהי, שחייבת תמיד לקלף ממני(  ) את השכבות שאני מכסה על עצמי , ושואלת אותי את השאלות הכי קשות, שאלה: את לא מפחדת...?
הכחשתי מיד ()
אבל עמוק בפנים , שוב עלה בי הזכרון ההוא, של שלישיית חברות, שתיים שהיו צמד, והביאו אחת נוספת ופתאום, באופן עדין ולא גס אבל מאוד ברור ומודע, אחת מהן, אני, הוזזה הצידה...פתאום כבר לא היתה חלק מהקבוצה, מהשלישיה, פתאום היא ישבה בצד וחיוך מטופש על פניה כשהן מדברות על דברים הידועים רק להן, והיא, היא מחוץ למעגל...
כתבתי על זה בבלוג, לא פעם.
השבר היה לי כל כך קשה, ואסף אליו כמובן, תחושות, חששות וקשיים אחרים, ולקח לי טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי של שלוש שנים כדי לאסוף את השברים האלה ולהסתכל על הקשרים שלי עם אנשים ולשנות אותם...
לכן פחדתי מאוד מהפגישה הזאת.
ולא פחדתי כלל...
ולכן, כשקוקסטה אמרה את המשפט הזה בדרך לפגישה עם צמח בר, נכנסה למקומה עוד פיסה בפאזל הגדול, המסובך ורב החלקים שמהווה היום את חיי...
ואני יודעת שאני מנסה לעשות את התיקון הזה, תוך חוויית הטראומות שאמורות להביא אליו, גם במקומות אחרים בחיים שלי...ובאחד מהם במיוחד...אבל זה לא לעכשיו...עדיין לא...
ואיך היתה הפגישה אתמול בערב?
סקס והעיר הגדולה, זה מה שזה היה...
אוכל טוב, בשר מדמם וחושני, יין אדום וטוב , סופלה שוקולד שמוציא ממני קולות שמקומם במקום אחר, וזרימה דינאמית ושוטפת בין שלושתנו...
הוא שאמרתי, סקס והעיר הגדולה...
| |
אישה באדום...
לפני הרבה שנים, ואני בתחילת שנות השלושים שלי, זמן לא רב לאחר הלידה של א. הבן יקיר לי הצעיר, יצאנו לנופש במלון יוקרתי ונחשב מטעם העבודה של ג.
שם ראיתי אותה.
היתה מבוגרת ממני במספר בשנים, אני משערת שבסוף שנות ה 30 או תחילת ה 40.
נמוכת קומה, קומפקטית, קוקטית, מלאת שיק , בטחון עצמי וסקסית , מאוד סקסית...
חולצה אדומה צמודה, פתוחה מעט בחזה, חצאית קצרה שחורה, צמודה, אודם אדום בוהק...
כל חזותה אומרת: הינה אני !
אישתו של הבכיר ביותר...
ואני ממרומי עשרים + הקילו שהיו עלי אחרי הלידות, מאחורי כל חומות הברזל שהקמתי להגנתי הסתכלתי עליה בעיניים פעורות...
מצד אחד, הגנתי בחרוף נפש על זכותה להרגיש ולהראות כך, כפי שהיא רוצה (הצד הפמיניסטי/הנאור שבי), מצד שני, חשבתי עמוק בתוך תוכי, עטויה מחלצות האוהלים כהי הצבעים ומסתירי הגוף והאישיות שהלכתי אתם באותה התקופה, איך היא מעזה, איך היא מעזה להראות ולהראות כך, קבל עם ועולם את כל מה שהאל ברא אותה...
ומצד שלישי, ועוד יותר עמוק ומוחבא, ושלא העז לצאת החוצה, קינאתי בה . על האומץ, על ההעזה, על הבטחון העצמי השקט שבא ממקום פנימי, על הנשיות המתפרצת והלא מוחבאת, על הסקסיות הבוטחת, על הנאמנות לעצמה...
כך הסתכלתי עליה במשך כל אותו סוף שבוע ושכחתי ממנה לאחריו. מעולם לא נפגשנו שוב.
לפעמים, לעיתים מאוד רחוקות, כששמו של בעלה היה עולה בשיחות, הייתי נזכרת בה לדקות ספורות ושוב שמה אותה בצד...
בזמן האחרון , בשבועות האחרונים היא חוזרת ועולה במחשבותי שוב.
ממקום אחר, רחוק מאוד מהיכן שהייתי אז, היום אני חושבת עליה במין אחוות נשים שלא ברורה לי מאין היא באה, אבל היא קיימת...
ואתמול בערב, הייתי אני, האשה באדום...
ארוע רב משתתפים, קשור לעבודה של ג. אנשים בגלאים, תפקידים , מקומות שונים, גברים ונשים, ואני מסתובבת בינהם בשלווה מוחלטת, לבושה בשימלה האדומה, הדבר הכי סקסי והכי מצהיר שלבשתי אי פעם בחיי, ומרגישה כל כך טוב, כל כך נכון...
והיא לא היתה שם אתמול, האישה ההיא, באדום...
| |
רגעים קטנים של חסד...
כשג. הבן יקיר לי הבכור מבקש טרמפ קצר ובדרך מתחיל לדבר איתי לא על כסף שרוצה ממני אלא על דברים אחרים, הצבא, העתיד, חברים ובכלל, ואז, לפני שיוצא אומר: אני אשמח לבוא איתם ולהיות איתכם באילת...
כשא., הבן יקיר לי הצעיר, ואני כועסים אחד על השני, אני בגלל חטאיו בשבועות האחרונים והוא עלי בגלל מה שהוא חוטף ממני, ואז, בטעות, אני טורקת את דלת הכניסה והוא מסתכל עלי ואומר לי בטון דידאקטי: "טרקת את הדלת, באמצע השיחה? ככה? אז עכשיו את מרותקת 4 ימים וביום שישי בערב, תמצאי לך מה לעשות כי את לא יוצאת..." ואני, מסתכלת עליו ולא מצליחה לעצור את הצחוק שיוצא ממני , ושנינו צוחקים , וכשאני מבקשת, הוא גם מוכן להתחבק איתי...
כל מה שקשור לכתם, לתעלולים שלו, למשחקים, לליטופים, לגרודים בין האוזניים, לדאגה שלא יעבור לשכנים שמא הכלב שלהם יאכל אותו, ולעובדה שהיצור הפרוותי הזה הפך לאהוב מאוד אצלי בחודשים האחרונים
לשמוע בהנאה צרופה, שוב ושוב את השיר החדש של wihe flag dido ולדעת שלמילים אין שום קשר אלי. וכנ"ל שירים ומוסיקה אחרת, שהזיכרונות שאיתה היו כל כך כואבים...זהו, נגמר , אין יותר...רק הנאה וזיכרון מתוק...
יום שישי שעות בין הערביים, ובפעם הראשונה מזה זמן די רב, אני לא מרגישה מועקה בשעות האלה שלפני כניסת השבת...
ויש עוד, אני אוספת אותם, לאט לאט...מזמן לא עשיתי את זה, מזמן לא יכולתי להינות מהדברים הכי קטנים, פשוטים, בסיסיים ומהנים של החיים...
מתחילה...
ושמחה...
שבת שלום...
| |
ופתאום, באמצע המשרד היכה בי חזק ריח של קרואסון שוקולד חם...
כך פתאום, out of the blue...ללא קיומה של מאפיה באיזור או רוכל שמוכר קרואסונים וסנדביצים...
מכאן שזה בא מתוך ראשי, מתוך אסוציאציה שלי, ואני , אני בכלל לא אוהבת קרואסון שוקולד...
ריחות.
למרות שהם ערטילאיים, יש בהם סוג של מגע...ריח נוגע בנו, עוטף אותנו וסוחף אותנו למקום אחר...למקום של הזכרונות, שמחים, כואבים, מרגשים, מתגעגעים...
ריח של הימים האלה. של סוף הקיץ, של תחילת הסתיו, של לפני החגים...ריח של ריגוש עצום לפני שנה...
ריח של בושם 212 לגבר שהלך איתי במשך שנה וכל שביב שלו קרע עוד משהו בתוכי...
ריח חדש. אחר. לא מוכר.
ללא עבר. ללא זכרונות... רק הווה...רק עכשיו. כל פעם מחדש...
ומאיזה מקום בזכרון הלא מודע הגיע אלי אותו ריח של קרואסון שוקולד חם ומה הוא רוצה לומר לי...?
| |
המממ...
טובבבבב...
אני לא יודעת...
רק שלא מצליחה להוריד את החיוך המטופש הזה מהפרצוף שלי...
וכמו שהוא אמר, הלחיים קצת בוהקות...
והשפתיים מחייכות...והעיניים צוחקות...
ונעים...
בלי שום דבר שמפריע...
ואפסיק לרשום פרצופים צוחקים בזה הרגע ומיד!!!
שמישהו יעזור לי!! עכשיו!! אני מידרדרת...
היה טוב....
די!
| |
שונאת...
שונאת לשלוח פקסים.
מתעבת.
אולי שורשי התעוב הספציפי הזה באום ממקם העבודה הראשון שלי כמזכירה.
רשת שיווק מזון גדולה שהיום לא קיימת יותר בשמה המקורי.
הייתי מזכירת אגף הסחר והשיווק (אחלה תואר למשרת מזכירה פשוטה ) וכל שבוע הייתי צריכה לפקסס לעשרות הסניפים את המבצעים של אותו השבוע, וזה לקח שעות, פשוט שעות...
ואני הייתי מתייבשת שם, ליד הפקס, מרגישה לאט לאט איך המוח שלי נוזל מתוכי ומשאיר אותי יצור חסר מודעות ואינטליגנציה באופן מוחלט...
ומה שהיה מוציא אותי מדעתי לגמרי היה לאחר שהפקסים כבר נשלחו, התחילו הטלפונים: הדף הזה לא הגיע, תשלחי שוב...אוי...
במקומות העבודה שלאחר מכן, שפר עלי מזלי, באחד לא היו הרבה פקסים לשלוח, ובשני, במשרד עו"ד (תחת כנפיו של הגמד הסדרתי המתעלל) לא הייתי כלל צריכה לצלם חומר ולשלוח פקסים , היתה שם מחלקה שזה היה עיסוקה...אח, גן עדן עלי אדמות למזכירות...
וכאן, במקום הנוכחי היתה פקידה שבין השאר זה היה תפקידה. היא ילדה, חזרה לעבודה לאחר חופשת לידה, ולאחר שבוע עזבה אותנו לבלי שוב...ומאז במסגרת החיסכון הנדרש , שליחת הפקסים נפלה עלי...
ואני שונאת את זה !!!
יופי, הוצאתי קצת אגרסיות...ניקיתי משקעים...עכשיו אפשר להמשיך הלאה...
(הממ...אולי אפתח בלוג מקום עבודה...מיומנה של מזכירה מתוסכלת...לאאאאא )
הקטע הזה, שבו אני מרשה לעצמי להוציא החוצה רגשות מאוד שליליים שאני מרגישה כלפי חלק מסויים מהעבודה שלי, ולמעשה כלפי העבודה עצמה אינו מתאר את הרגשתי הכללית היום.
היה לי יום מאוד פורה בעבודה. לא משהו שאני נהנת ממנו, אבל יום בו בסופו הרגשתי שעשיתי משהו מועיל.
הקטע עם הפקסים, עד כמה שהיה קשה, היה קצר יחסית, ולא נתתי לתחושות הקשות הללו לחלחל עמוק בתוכי אלא התייחסתי ספציפית למה שאני עושה, לזה שאני לא אוהבת את זה , הוצאתי החוצה, וזהו, נגמר...
לתחושות שלי כלפי העבודה שלי, המקום בו אני עובדת (והם דווקא מאוד נחמדים, זאת אני, לא הם...), התסכול ,חוסר המיצוי האישי, הפוטנציאל, קל מאוד להוריד אותי למטה ואפילו יותר מכל עניין רגשי אחר...
אבל כמו שע. המטפל שלנו שאל אותי לפני זמן מה, מדוע אני עדיין נשארת כאן, מעבר לתשובות הברורות של שוק העבודה, נוחות וכו', אין לי תשובה ברורה עדיין...יש כאן סיבה מסויימת שמשאירה אותי (והיא לא נקראת יותר ד. ...)ולמרות שהיא עדיין לא ברורה לי לגמרי , אני עדיין כאן, במקום הזה ובמקצוע הזה...
ונותנת לזמן ולעיתוי לכוון אותי למקום האחר בו אמצה את עצמי , סוף סוף , מבחינה מקצועית...
וחוץ מזה , יש פרפרים היום בבטן...ויש קצת נצנוצים זוהרים בעיניים...
זה יהיה ערב של ים היום בערב, עם הליכה לקראת שקיעה, עם רעש הגלים וריח הים, אבל לא רק זה... (פמה מחייכת חיוך מלא סוד...).
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
