מהרגע שהם נולדים לנו אנחנו בעצם במסע של ניתוקם מתוך עצמנו.

מתוך החוטים שמחברים אותם אלינו.

הפעם הראשונה היא כשמשאירים אותם עם אדם זר, אחר.

עם החששות, הפרפורים שבלב, עם הגעגוע, הצורך המוחשי, הפיזי כל כך שחורך את עור כפות הידיים לקחת אותם בידנו, לחבקם ולנשום את ריחם.

ואחר כך תמיד ישנה "הפעם הראשונה" הנוספת:

הפעם הראשונה בגן.

ובבית הספר היסודי.

וסיומו.

וחטיבה.

וגם היא מסתיימת.

ואז התיכון מגיע.

ושלוש שנים חולפות ביעף והנה טקס הסיום של י"ב.

והגיוס.

ההשבעה.

קורס מכי"ם.

קורס קצינים.

עוד מעט קט דרגה...

וכל ארוע כזה, קטן ככגדול הוא בעצם עוד סימן בשחרור שלו מאיתנו, ההורים, ממני.

אמא שלו.

והנה יש לו גם רשיון נהיגה, אבל כאן למזלי יש לי עוד תקופת חסד של שלושה חודשי ליווי שהצלחנו להפוך אותם לזמן של הנאה ועונג בסיסי ופשוט.

היום מתרופף לו עוד חוט , לקראת ניתוק.

 ג. הבכור קיבל את מפתחות האדומה ונסע בפעם הראשונה , לבדו.

וא. הצעיר קיבל צו גיוס ראשון.

ואני, אני פתאום בוכה...

שבת שלום חברים יקרים, אין כמו ענני הסתיו לתחושת סנטימנטליות רטובת עיניים...

(ורק בקריאה שניה ושלישית ראיתי עד כמה הפוסט הזה מבולבל בזמני ההווה, עבר, גוף שני, שלישי וכו'. אבל מצד שני, אולי כך זה כשכותבים עם דמעות בעיניים...)

אני מוצאת את עצמי 

 נזקקת

לנסיעה במהירות שלכבישים העירוניים אסור להכיר ולחוש,

עם חלון פתוח לרווחה ורוח נושבת על פני,

ומוסיקה

מנגנת בקולי קולות.

ואָחְרֶי ,

אני נצרכת

לחדד

לעצמי את תחושותי ,

כמו להחזיר לעצמי את

חיי...

אני אדם מסודר , מדוייק ומוקפד בעינייני תאריכים.

הדברים כמו נצרבים בזכרוני כמו בדיסק קשיח ומאותו הרגע, בלי להתאמץ, בלי צורך אפילו לרשום אותם , הם שם , מהבהבים בנוכחותם עד לזמן הנכון והמתאים להם לצאת לפועל.

ובכל זאת אני רושמת לי את הדברים.

גם ביומן בעבודה וגם בטלפון.

להקל ולעזור ,אם אפשר, לאותה מכונה שאינה מפסיקה כנראה לעולם לפעול בתוככי ראשי וקרביה מועמסים באלפי פריטי מידע רלוונטיים ובלתי רלוונטיים לתחומי חיי השונים.

כך היה מאז ומתמיד.

מאז שאני זוכרת את עצמי.

היום ברור לי שזה סוג של שליטה , של צורך , אינטואיטיבי וללא שום מאמץ מבחינתי, שנותן לי תחושה של בטחון וסדר בתוך עולם יומיומי שבכל רגע עלול להיות נתון לשינוי זה או אחר.

ולאחר כל זאת, איך אפשר להסביר את העובדה שהגעתי אתמול בערב לפגישה שצריכה להיות מחר בערב???

*************************************************

יום משונה היה לי היום.

משהו בעבודה תיסכל התיש אותי והביא אותי לסף דמעות שנשארות בי גם עכשיו, בסופו של היום.

תחושה של עבודה בפול גז בניוטרל, על דברים שיכלו להעשות בזמנם ובנחת ולא בימים האחרונים , ממש לפני סוף השנה ותחילת השנה החדשה במין טירוף מערכות כולל שדורש ממני להניח בצד כל עבודה ממשית אחרת , דחופה וחשובה לא פחות.

וכדי להוסיף ולחדד את התיסכול שהיה בי מהבוקר, ביליתי בדואר שעה וחצי של המתנה עד שהגיע תורי, וכל מה שרציתי היה רק לקנות בולים...

ויחד עם זאת, אצלנו כמו אצלנו, גם טירוף המערכות יש בו חלק נעים והיה מחמם לב לראות איך כולם עוזבים את העבודה הרגילה שלהם ונותנים יד וכתף כדי להצליח ולשלוח את כל  "השנות הטובות" בזמן.

ואולי, אולי זה בכלל הסתיו והעננים והרוח המיבב...?

יוצאת להליכה.

אין כמו בכי בחושך וקצת אנדורפינים בדם לאושש ולעורר את מצב הרוח...

עדכון 19.45

וזה עבד.

כמו קסם.

רק אנדורפינים. והרבה...

כשהייתי צעירה לימים רציתי להיות

נמוכה,

(כמו אורלי שהיתה הכי קטנה וקומפקטית בכיתה ואולי בשכבה כולה).

יפה (כמו ענתי אז...),

חכמה (או אחת שהציונים המצויינים נשפכים לה בקלילות מתוך השרוול כמו ענתי),

אהובת הבנים (כמו ענתי, כמובן)

ושחומת עור (כמו - נכון - ענתי ).

ענתי היתה סוג של  דמות חלום  עבורי (ולא רק שלי), ולמרבה הפלא היינו דווקא חברות די טובות, אולי בגלל שהיא היתה גם פשוט נשימה מקסימה וטובת לב.

ביחס לתכונות הראשונות שכתבתי לא יכולתי לעשות הרבה כדי לשנות , אבל ביחס לעור שחום, יכולתי גם יכולתי.

אני, למרבה צערי , נולדתי להורים ממוצא אשכנזי שאחד מהם היה שחום עור לגמרי (אמא שלי) והשני היה ג'ינג'י לגמרי (אבא שלי), ואני קיבלתי את הצד הבהיר המג'ונג'ן שלובנו היה מובהק יותר בימי הקיץ החמים בהם הבגדים היו כמובן חשופים יותר.

והימים אז היו הימים שלפני המודעות לסרטן העור המאיים.

וכך מצאתי את עצמי, שוכבת בימי תחילת הקיץ , בשעות הלוהטות ביותר, שעות הצהריים כמובן כשאני דואגת למרוח כל סנטימטר מעורי הלבנבן בשמן אגוזים (המיתולוגי)  למען ישחים עוד ועוד וכמה שיותר מהר.

כמובן, שבסופו של דבר מצאתי את עצמי יותר על תקן עגבניה אדומה שורפת  ולוהטת מאשר כוסית (כן, אה...) נאווה ושחומת עור.

ולאחר ולאחר ששלב העגבניה היה עובר היה מגיע השלב אותו די אהבתי שבו השלתי את עורי כנחש לא ארסי אבל חסר עור לגמרי.

במין שמחה לאיד מזוכיסטית היתי מושכת את גלידי עורי השקפקפים כשמגלה מתחתיו את עורי הלבנבן שמסרב בתוקף עיקש,  גם השנה הזאת להפוך לשחום זהוב כמו של כולם (כמעט...).

עברו השנים ושלב הסגידה לשמש וטיגון העור עבר כנראה עם הגיל ועם התגברות המודעות לסכנות שבה , ובזמנים המועטים בהם חשפתי את עורי לשמש דאגתי למרוח עלי כמות נדיבה של תחליב הגנה.

וכך חיינו,השמש ואני,  בדו קיום מאושר יחסית, עד לפני שבוע וחצי.

סוף שבוע במלון.

צהרי יום שישי.

בבריכה.

מתחת לשמשיה.

שכחתי את תחליב ההגנה בחדר.

התעצלתי להביא.

השמש זחלה מתחת לשמשיה שלי, אני זזתי אחורה.

השמש התקדמה מהר יותר.

אני שקועה בקריאה ולא שמה לב.

ע ג ב נ יה .

אדומה.

שרופה.

לוהטת.

מקולפת.

כוויה.

כל מִפתח החזה שלי חטף כוויה, אדומה ומכוערת,  כמו ששנים רבות  לא היתה לי.

תזכורת לימים שאז...

תזכורת לענתי...

(וענתי היא עדיין מקסימה כמו אז , שחומה ונאווה,   התחתנה עם אלוף נעוריה, ילדה 3 ילדים, ובפעם האחרונה שנפגשנו בשכונת נעורי סיפרה לי על עבודתה באותו המקום כבר  יותר מ 15 שנים...מושלמת, כבר אמרתי...? )

בזמן האחרון היא די נדירה כך שלא קלטתי ברגעים הראשונים את בואה של ידידה וותיקה ולא חביבה.

המועקה.

אותו גוש דמוי אבן שמתיישב על הגרון/החזה ולוחץ עליו , כמעט באופן פיסי ממש,

עד כדי מחנק.

עד כדי

צעקה.

וכששמתי לב שהיא כבר כאן וכנראה לא מתכננת לעזוב היום , הבנתי גם מהיכן ולמה הגיעה.

זה כל כך פשוט לפעמים,

זה כל כך מסובך...

ג. ביקש וקיבל מהעבודה שלו אפשרות לשפר את האנגלית באותו המקום בו אני לומדת.

והמצחיק הוא שאני עודדתי אותו לבוא לכאן, סיפרתי ושיתפתי על צורת הלימוד, על אופן העבודה וההתקדמות, ואפילו שמחתי איתו כשאישרו לו.

כל זאת, כשזה עוד היה על תקן של תכנון ערטילאי.

וכשזה הפך למוחשי וממשי, זה הפך למעיק.

כי בראייה שלי , בהוויה  שלי את המקום ההוא, יש שם סוג של מרחב מחייה פרטי שלי.

נוסף.

וכשהוא נכנס לשם, אני מרגישה אִיוּם.

מחנק.

מועקה.

ובעצם הרי אנו בתקופה שטוב לנו יחד.

טוב לי איתו.

שמחה להיות איתו בדברים הקטנים של היום יום, בשעות הארוכות של סופי השבוע.

ולמרות זאת...

כנראה שעדיין לא לגמרי.

לא באופן מוחלט...

(ואולי, אולי היא  עלתה כדי לתת לגוף ולנפש לנוח קצת לאחר ימים סוערים/רוגשים , כי אחרת הרי אני לא אנוח לעולם...)

מהבוקר אני מרגישה את הלסתות נוקשות וחשוקות בחוזקה.

זה התחיל כשקראתי את תאור התקף מחלת הנפילה שעוברת הגיבורה בסיפור השני בספר "בגוף אני מבינה".

בקריאה ראשונה ושניה אי אפשר בעצם להבין שזה מה שהיא עוברת, אבל ככל שהמילים רצות להן מתוך הקריאה, ותוך כדי זכירה שבעצם היא מספרת על זה עוד קודם, מבינים שזהו תאור התקף ברור ובהיר לגמרי.

והיה בו משהו שהכניס בי אי שקט שאולי נשאר בי עד לשעה זאת של היום, כשבעצם היום שלי היה כולו חיוך אחד גדול ורחב...

מה יש בתיאור סיטואציה שרחוקה ממני כרחוק מזרח ממערב , שמכניס בי אי שקט כל כך גדול?

פחד?

חוסר אונים?

חוסר שליטה?

כנראה שכל התשובות שלמעלה נכונות.

אני רק יודעת , שבסופו של יום שהיו בו ריגוש והתרגשות, וחיוכים וצחוק גדול , והוא עוד רחוק מלהסתיים, אני עדיין מסתובבת עם לסתות מכווצות וחשוקות כמו מוכיחה לעצמי

שאת הגוף שלי,

אני

מרגישה...

כמובן.

כשהופכים את הלילה והיום הכל נשאר הפוך, גם לאחר מספר שעות שינה שביום רגיל הוא גדול ממה שאני רגילה בו.

הזמן כאילו מקבל מימד נוסף.

אחר.

הדקות עוברות מצד אחד מהר יותר, כי התעוררתי רק לפני שעה וכבר צהרי היום, ומצד שני, כל מה שאני רוצה זה לחזור למיטה ולהעביר את הכבדות הזאת שמטפטפת באברי ובדמי.

אני אוהבת למתוח את הזמן כמו גומי שמצליח להתארך עוד ועוד ועוד עד שבבת אחת נקרע ואז מרגישה את מפל העייפות שועט בדמי והעיניים מסרבות להשאר פקוחות , מקבלות חיים משלהן ופשוט נעצמות.

וכך היה אתמול בלילה, שהיה חמים ונעים מעבר לכל תחזיות האימים ("תקחי סוודר, לא , עדיף אפילו מעיל, קר שם בלילה אפילו באוגוסט", אני יודעת, גרתי שם, פעם ...) שהילכו עלי מכל מי ששמע על תוכניותי לבלות לילה באוויר הירושלמי, ורק כשעמדנו ליד בנין משרד החינוך הממוקם בבניין בעל ארכיטקטורה מדהימה בסגנון כנסייה איטלקית רבת הוד (ומאחוריו עומד הבניין החדש חסר כל מעוף , ייחוד ויופי) הרגשנו את תחילתו של הלילה הירושלמי הקריר.

בניגוד לאנשי נחלאות (מדהים השינוי שעבר המקום הזה משכונת סלאמס לפני עשרים וחמש שנה, לפנינה ארכיטקטונית שלא מהמקום הזה , דהיום )  המקבלים את הסובבים ברחובותיהם בסבלנות שקטה , אנשי מאה שערים מיליטנטיים יותר ואפילו שלא תכננו להכנס לתוך שכונתם ולהפריע את שלוות תפילותיהם (שנשמעו מבתי הכנסת בסביבה) ואת ההכנות לשבת (שהרחנו אותם מהמרפסות בסביבה) הם קראו למשטרה וכך עזבנו את הנקודה שבה עמדנו ורק הצלחנו להציץ קלות בלבד לתוך המקום שבסוף שנות ה 80 של המאה ה 19 נחשב לשכונת הפאר של ירושלים ההיא (הידעתם? אפילו הביוב לא זרם שם ברחובות אלא היה מוסתר מתחת למדרכה!! היום הוא דווקא די זורם בחוץ...).

את הערב סיימנו בקפה ועוגות (שדאגתי לדגום מכל תבנית )בגן העצמאות שבמרכז בירתנו המעטירה.

אנחנו עמדנו, פטפטנו, נהננו מהחברותא, ברכנו לשנה החדשה, ואחרים, כמו בגני עצמאות ברחבי המדינה עשו שם דברים שונים לגמרי...

שבת שלום חברים יקרים, הולכת להשקות את האדניות ולישון כנראה.

שוב.

בשתיים לפנות בוקר הרמזורים מול חנות "אנג'ל" אינם פועלים , הכבישים שקטים ושוממים כמעט לחלוטין,

רק החנות מלאה בקונים , ירושלמים ואנשי השפלה כמונו , שריח הלחם הטרי הנישא באוויר מושך אותם לשם כמו פרפרים אל הצוף...

בחצות הלילה הכותל המערבי מואר באור יקרות של אמצע היום והאיזור הומה אנשים כמו רחוב שנקין ביום שישי בצהריים.

ויש שם הכל מכל וכל.

תפילה שקטה.

תפילה זועקת.

עיניים פקוחות וכאלה שנעצמו מתוך כוונה גדולה או פשוט חטפו תנומה קצרה לאגור כוח ולהמשיך לבקש בקשות.

ולמרות שלא התכוונתי ולא הכנתי מראש, לא יכולתי להתאפק ושירבטתי משהו על דף נייר, קיפלתי קיפולים רבים עד שהיה לקטנטן והצלחתי , בתוך הדוחק הגדול, להגיע לקיר עצמו, לגעת באבנים להכניסו שם.

ואז היה נדמה לי שנפל...

וזה אומר ש...

מה?

בשעות הערב המוקדמות יותר מלאים רחובות שכונת נחלאות בירושלים (שהן בעצם כמה שכונות ותיקות בשנים שחוברו יחדיו) בקבוצות קבוצות של מטיילים  מגילאים שונים וממקומות שונים, שבאים ללמוד על ההסטוריה של המקום, היציאה מין החומות ולהתבשם בריח היסמין שאופף את הרחובות הקטנים והציוריים מכל עבר.

תמונות ירושלמיות במשיכת מכחול של ערב ולילה.

בוקר טוב חברים יקרים, אצלי עכשיו מתחיל הלילה...

היא עמדה מולי בתור לדואר.

גבוהה, לבושה בלבן, שערה ארוך ושופע.

גווה צר, זרועותיה דקות, עור לבן כמעט שקוף עוטף אותן.

הבטתי בה מתוך המתנה לתורי ופתאום זה תפס אותי.

סימן עגול על החלק הפנימי של זרועה הלבנה, בצבעים של כחול/צהוב של שטף דם פנימי.

העיגול היה מושלם כמעט.

במבט חודר יותר אפשר היה אפילו לראות את סימני השיניים שנינעצו שם מתוך איזשהו רצון עמוק, בלתי ניתן אולי לשליטה , להכאיב עד זעקה...

היא עמדה נינוחה, פיטפטה עם פקיד הדואר ואני , כמהופנטת, לא יכולתי להזיז את עיני מאותו עיגול מושלם בכחול/צהוב.

וכשסיימה את עינייניה ופנתה ללכת ניסיתי להביט בפניה ולמצוא...

את הסיפור אשר בניתי בדמיוני.

אולי...

מגיל צעיר זה בעצם מוכתב לנו.

שהכל יהיה במינון זהיר, זעיר , מהודק ונתון לשליטה כל הזמן.

וככל שעובר הזמן, וגדלים לומדים   שיש שם "טוב" ו"רע", כשהרע הוא בעצם הכאב ושישנו טווח שהוא זה המאשר להכיל את מגוון הרגשות שבנו, ואם הם יוצאים מאותם הגבולות, מאותו הטווח, משהו לא בסדר.

בנו.

ואז מתחילה המלחמה האמיתית.

לרסן.

לסגור.

להפסיק.

להמעיט.

למצוא אלטרנטיבות.

כאן, עכשיו, ומיד.

וככול שהאיסור ללכת עם הרגשות עד תומם , עד אין סוף הולך ומתחזק , הולך וגובר, המלחמה הפנימית הופכת לחסרת רחמים ממש ובלי אפשרות של הפסקת אש/שביתת נשק או חילופי שבויים.

כי אין שם בעצם שבויים חוץ מאשר אנחנו בתוך השבי של עצמנו.

של החינוך שקיבלנו לאורך השנים.

של המותר.

של המקובל.

ועם כל זאת, אפשר להחליט אחרת.

אפשר להחליט ש"שוברים את הכלים ולא משחקים" ואין דבר אחד בעולם הרגשות שלנו, שבנו, שיגרום לנו כאב וקושי כל כך גדולים שלא נוכל להתמודד איתם ,

ולהתחזק מהם.

אפשר להחליט שמפסיקים לשפוט את הרגשות שלנו בקריטריונים של טוב/רע.

שמפסיקים לשפוט בכלל.

שהכל מותר.

שהכל אפשר.

שהכל לגיטימי.

מעצם העובדה הכל כך פשוטה שהם

שלנו.

ואז הכל התחדד בי פתאום, והעוצמות היו מדוייקות וחדות יותר ויחד עם זאת הרבה פחות

מטלטלות

ונותנות את האפשרות לחוות את הדברים

במלואם...

ואת כל זאת לא ידעתי שנים רבות כל כך. ופחדתי.

ובעצם כמעט לא חייתי כלל...

(דברים שעלו בי מתוך הקריאה אצל הנחתומית ומשיחות רבות  איתה).