משהו בתוכי מתכרסם לו עם התחושה הזאת כבר כמה וכמה ימים.

רוצה להקפיא אותו בתקופת הזמן הנוכחית הזאת , בלי סיבה קונקרטית או משהו ספציפי שבגינו אני רוצה להשאר כאן,

עכשיו.

רק מין צורך עמוק

לעמוד במקום,

לנשום נשימות קטנות וקצת שטוחות

ולא

לזוז.

(פמה, שקצת תמהה על עצמה ).

ועצי זית ירוקים/כסופים.

שדות כותנה לבנה שמחכים לקטיף

ועצי תאנה עמוסי פרי.

יערות אורנים , אלונים ואילות

ומטעי רימונים, חרובים ופירות אחרונים של קיץ לפני נשירה.

שדות נרחבים עד לאופק הרחוק, חרושי תלמים עמוקים לקראת זריעת החורף

וגבעות נמוכות עטויות עצים ושיחים נמוכים מחכים בצמאון לגשם הראשון.

וכל אלו (ואנחנו) עומדים מעולפים בחום היבש של שרב הסתיו,  שכמו מוציא כל טיפת אוויר ולחלוחית מתוכנו.

סיור לימודי באזורים הפניימים של המדינה, בין מודיעין לבית גוברין.

כמו ארץ חדשה ולא נודעת עבורי.

מקום שקורא לי לבדוק אותו שוב, בימים קצת יותר שפויים מבחינת מזג האוויר.

ואז אני מגיעה הביתה, נכנסת לדוא"ל שלי ביאהו, ומה אני מגלה?

הפתעה!

ביאהו החליטו לשדרג לתבנית חדשה לגמרי שהעברית בה היא כזאת שהכותרות של ישרא מופיעות כמו צופן האניגמה ממלחמת העולם השניה וכל נסיונותי להחזיר לי את הכותרות בחזרה, עלו בתוהו.

ובמצב הצבירה הנוזלי של המוח שלי  השינוי היה קצת דראסטי וקשה מדי עבורי , ודקה לפני שפרצתי בבכי כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הצעצוע המוכר, גיליתי את האפשרות לחזור לתבנית הקודמת ובא לציון גואל ועכשיו אפשר ללכת לישון בשקט.

שבת שלום חברים יקרים, שבת שבין חג ומועד לימים של חשבון נפש...

הבטיחו שרב.

קיימו.

אובך מסמא עיניים מכסה את כל מה שרואה העין, נותן רק לחלקים מרומזים מתבנית הנוף להזכיר את קיומה , ההרים במזרח מתעקשים להראות שהם אכן עדיין שם וענן כהה וסמיך מחום עומד מעל המקום בו נמצא הים.

מעת לעת מגיע פתאום משב רוח חזק מהמערב, מעלה תקווה שאולי השרב נשבר אבל מגע הרוח החמה מפוגג את התקווה בעודה באיבה.

החתולים מעולפים.

שוכבים פשוטי אברים על השטיח, בקושי מזיזים את קצה האוזן כשאני עוברת לידם ומעליהם.

זמן שינה.

רוב היממה כמעט.

ואם בוחנים את הדברים לעומק, הם בהחלט יודעים, למה...

(פוסט קצת פיוטי של יום מעולף. יעבור לי. ).

(וכמו שהבטחתי, יש עוגת גזר!)

קראה לי דרלינג בתגובות לפוסט של אתמול וגם עופרניקוס לא יכול היה להתאפק ולהזכיר שלפעמים הפוסטים שלי נקראים כחידת הגיון שפתרונה ברור רק לי  ורק העדרותו של טליק מפאת עיסוקים חשובים יותר, מנעה ממנו לתהות האם שוב בפוסט בסגנון "העגלה ובולי העץ" עסקינן.

אז זהו, שלא.

לפעמים, כשקורה לנו משהו טוב אנחנו מעדיפים לא לדבר עליהן בפומבי (מישהו אמר אמונות טפלות?)  להמתין ולתת לדברים לקרות ולהתבסס לפני שאפשר יהיה להתרווח בנחת ולומר בשקט, בתוכנו: יש!

שתי אקסיומות ליוו אותי שנים רבות מאוד מחיי, מאז תחילת גיל העשרה אם לדייק.

הראשונה, שאני בורה מוחלטת וחסרת סיכוי במתמטיקה.

והשניה, שאני חסרת כל שביב יצירתיות באופן מובהק ומוחלט.

לאורך השנים אני חיה עם שתי האקסיומות בשלום ואולי אפילו יותר מכך, כי לפעמים כשלא לא היה לי נוח יכולתי להתחבא מאחוריהן ולהאשים אותן בחוסר היכולת לעשות דבר זה או אחר.

אקסיומת המתמטיקה עדיין שרירה וקיימת וכרגע אני לא רואה באופק הקרוב/הרחוק שום שינוי.

האקסיומה השניה (חוסר היצירתיות) הולכת ונסדקת עד כדי שבירה ממש, בחודש האחרון  בכלל ושבועות האחרונים, מאז שאני בבית, בפרט.

ולזה התכוונתי כשכתבתי על סוג של מתנה שאני מרגישה שקיבלתי.

קורים דברים.

אני מוצאת את עצמי מסתכלת פתאום אחרת על העולם, על מה שסביבי.

הראש שלי פתאום חושב אחרת ואני מוצאת את עצמי מלאת רעיונות כרימון וגם מוצאת דרכים להוציא אותם לפועל.

ואני עומדת מול כל זה ושואלת בפליאה מאיפה זה בא והיכן זה היה עד עכשיו.

ועם השמחה בא גם הפחד (סוג של עסקת חבילה) שכפי שזה בא פתאום, כך זה גם יעלם ולכן אני שומרת את זה סגור ורק לפעמים מרימה את מכסה הקופסה ומציצה פנימה, לראות שזה עדיין,

שם.

(טפו, טפו, טפו ).

אני מרגישה כמו ילד קטן שקיבל חבילה, קורע בחוסר סבלנות את העטיפה

ומגלה בצעקות שמחה

את מה שנמצא

בתוכה.

דברים מתפתחים.

אני עדיין לא יכולה לשים אצבע מדוייקת על מה ואיך,

אני רק עומדת נפעמת לעיתים מול הדברים החדשים המתגלים בי

ותוהה:

איך זה פתאום, קורה...?

(אני יודעת שהפוסט לא ברור לגמרי כי לי הדברים עדיין לא ברורים לגמרי.

אבל זה הולך ונאפה בתוכי,

הולך ומקבל צורה של... עוגה []

ואז, אני מבטיחה, כל אחד יקבל

פרוסה ).

וכשיצאתי החוצה, בעיצומו של הלילה גיליתי כי הגשם שירד פתאום  השאיר עקבות של חיוורון על שמשת הזכוכית השקופה של המכונית.

אבל לא הרחתי אותו.

ובלי להזיז את העיניים מהכביש, בחרתי  מתוך ערמת הדיסקים דווקא את הדיסק ("דיווה" שרה ברייטמן)  שהיה מפרק את ליבי לאלפי רסיסים בכל פעם שהייתי שומעת אותו, בימים שלפני ארבע שנים, כשאהבתי את האיש ההוא שכבר מזמן אינני אוהבת יותר.  

ובהחלטה רגעית לקחתי את הדרך הארוכה יותר הביתה, שיש בה רחובות מוארים ואנשים ומכוניות גם בשעות הללו, של חושך עטוף בעננים כבדים, לבנים, כי פתאום הייתי חייבת להרגיש,

חיים.

ורק כשהגעתי הביתה ויצאתי מהמכונית , הכה בי פתאום הריח של

הגשם הראשון.

וכאילו חזרתי אחורה במכונת הזמן.

אמנם מכונה משוכללת ואוטומטית לחלוטין ואז כל שהיה לי היתה כרטיסייה לאוטובוס, אבל הדה ז'וו בתחושות כל כך דומה.

אני לא רוצה שההליכה שלך  ביום ראשון בבוקר תהייה לצבא, אמרתי לג. הבכור כשהסעתי אותו לתחנת האוטובוס , אם כבר אתה אמור ללכת, שזה יהיה לאוניברסיטה או אפילו לבית אחר, שהוא כבר שלך.

לא לצבא.

כי פתאום, נורא קשה לי שהוא הולך לשם.

ולאו דווקא כי הוא בסכנת חיים.

לא יותר מאשר כל אחד שמשרת בשומרון.

אלא כי אני פשוט לא רוצה שיהיה "שם".

על כל מה שזה אומר מבחינת תנאים

 פיזיים

ונפשיים.

וזה כלל לא קשור להשקפת עולם פוליטית או דומה,

זה פשוט כי אני רוצה שיהיה לו

טוב,

נוח,

נעים,

ומחבק.

ושם , בצבא , במקום שהוא נמצא והדברים שהוא עושה,

זה לא כך.

ועכשיו גם כואב לי הראש...

פמה , שעדיין רוצה לשמור את הילדים שלה תחת כנפיה...

מבעד לריבוע קטן  שנוצר בין שתי אדניות שעל החלון,

אני מביטה על קרני האור הנזרקות על קירות הבתים שממול,

צובעות את הלבן הבסיסי בצבע של

זהב וכתום,

רגע  לפני שהשקיעה מאחורי,

תצבע את הכל

בשחור...

דקות אחרונות של יום חג לפני שהחוּלין נכנס ותובע את שלו...

קיבלתי במקום בו אני אוהבת לעמוד בשנים האחרונות, בשקט של דקות האור האחרונות לפני שהחושך עוטף את כל ההרים , לוחשת בשקט את שמות האהובים עלי ומחברת לכל אחד מהם מתנה פנימית שהייתי רוצה לתת להם.

ולי.

(שינוי תוכניות הביא אותנו לחגוג את ערב החג אצל אחותי, ועשינו זאת כשאנחנו יוצאים בשעת צהריים מוקדמת להפליא ומצליחים להמנע מכל פקקי ערב החג האיומים ומטילי האימה).

ובבוקר החג עצמו, הרגשתי שאין מקום שמתאים לי להיות בו יותר מאשר חוף ים , בימים האחרונים לפני שהוא מתכנס לתוך עצמו  ונשאר בבדידותו המזהירה לאורך כל החורף כולו.

וגם היום, החוף לא היה מלא  ואפשר היה לשבת בשקט תחת שמשיה , לקרוא, לתת לרוח ללטף את הפנים ואת הגוף,  להקשיב לשיחות שמתחברות משברי מילים שנישאות עם הרוח ולהביט בים הכחול/ירוק ששפתו עטורה תחרה של קצף גל.

ואם ים אז חייבים להיות גם ארטיק שוקו - בננה (וחבל שזה לא יכול היה להיות מהאיש שהיה נושא ארגז קרח על גבו וצועק: "ארטיק בננה/שוקו/קרח לימון") וארוחת צהריים תחת סככה מקש, של ברבוניות , צ'יפס, בירה ומילקשייק שוקולד.

וחשבתי לעצמי, בין שאר המחשבות הרבות שמתרוצצות בימים הללו בתוכי,

ששנה שמתחילה בהנאות

פשוטות,

בסיסיות

וקלות כל כך להשגה,

חייב להיות בה משהו,

טוב.

עדיין חג שמח חברים יקרים ועדיין שנה טובה, שתהייה ...

שהיא נקודת התפר

שבין יציאת השנה שמסתיימת,

בין כניסתה של השנה החדשה,

ובה עוברים אליה, בבת אחת

כל

המחשבות,

הכמיהות,

השאיפות

והתקוות

שמקופלות  ומחכות בתוכנו בסבלנות לימים שיבואו ויוכלו

להתממש .

ומאותה נקודת זמן,

מוטל עלינו לעשות ככל יכולתנו כדי לתת

למילים

לתחושות

ולרצונות

ממשוּת.

עד ששוב תגיע אותה נקודת זמן

של התפר

בין השנה היוצאת

לשנה החדשה.

וחוזר חלילה,

כל שנה מחדש.

שנה טובה חברים יקרים, עם כל מה שהמילה "טוב" מקפלת בתוכה עבורכם...

(ותודה לכל מי שמטה שכם להגעתי למספר הקסום של 100,000  (אוטוטו ממש) כניסות לקראת השנה החדשה. )

*************************************

עדכון 20:20

יש!!

המשימה הושלמה בהצלחה הודות לכולכם.

תודה .

וכמו בפעם הקודמת, עופרניקוס (מתי אתה עובד אם אתה מרפרש כל הזמן?  ) הצליח לתפוס את הרגע שלפני:

ואת הרגע הקסום עצמו: 

והכרת תודתי העמוקה נתונה לו מעתה ועד עולם .

(והוא מתחלק בה עם תבל , שגם היא הקפיאה לי את הרגע).

עכשיו אפשר להרגע ולחזור להכנות לחג...