| 9/2007
דרקונים בירושלים
כך כתבתי לפני כמעט שנה:
עץ דרקון
מול גן סאקר בירושלים,
ניצב לו
עץ
גבוה גדוע ענפים
והוא נראה כמו
דרקון רושף אש
לכיוון
השמש
השוקעת...
והוא כאן, עדיין יורק אש לא נראית לתוך השמש השוקעת של הסתיו:
שבת שלום חברים יקרים, כל אחד עם הדרקון (הטוב) שלו...
| |
הגעגועים
לג. הבכור מביאים אותי למחוזות משונים , לעיתים.
כמו החייל החף מפשע עם הכומתה בירוק זוהר שבא לקנות ספר לחג והתנפלתי עליו בשאלה מאיזו חטיבה הוא ואם הוא מכיר את ג. הבכור (לא).
או החיילת, העוד יותר חפה מפשע, שישבה לתומה ברכבת ושצבע הכומתה שלה היה שונה לחלוטין על השם שעל חגורת ה M16 תאם את שם הגדוד של ג. הבכור ורק אחרי שהעברתי אותה תחקיר ברמת שב"כ הבנו שאנחנו מדברות על חיילות שונים ועזבתי אותה לנפשה כשאני רוצה שהאדמה , או פסי הרכבת, יפערו את פיהם ויבלעו אותי כאן ומיד
ורק הגרון נהייה פתאום צורב משהו והיה לי קשה לבלוע.
ג. הבכור סוגר שבת שניה וחג.
וזה לא שני צריכה שהוא יהיה לידי ויחזיק לי את היד כשהוא בבית.
ממש לא.
לפעמים אני לא רואה אותו סוף שבוע שלם כשהוא עם החברים והחברה שלו.
מספיק לי לדעת שהוא לא שם.
מספיק לי לדעת.
ובעצם, אם לא יהיה שום שינוי בתוכנית, בעוד חודשיים הוא יהיה כאן , לתמיד.
ובעוד שבועיים יתחיל אותו הסיפור עם א. הצעיר...
אבל היום חג, ושיהיה חג שמח חברים יקרים, כי פשוט נעים שם בחוץ, ובפנים...
| |
רגע לפני
שהכל חוזר לקדמותו והמכוניות חוזרות לשלוט על הכבישים,
כך נראתה אתמול האוטוסטרדה הסואנת בכל 364 ימי השנה, למעט יום כיפור,
כשאור החשמל לבדו
שולט
על הכבישים.
היום עבר , גם השבת, שבוע טוב וחג , אוטוטו, סוכות שמח, חברים יקרים...
| |
"ונתנה תוקף" *
צהרי יום כיפור.
זה הזמן שבו לרוב, השיר הזה מושמע.
הפעם היחידה בשנה.
אני מחכה לו ובכל פעם מחדש המילים והלחן של יאיר רוזנבלום מצמררים אותי מחדש, ולאו דווקא מהמקום הדתי של המילים, אלא מתוך היחד שהמילים הללו מחברים אותנו אחד לשני, ואפילו אנחנו אפיקורסים גמורים וצמים רק בין הארוחות (כמוני , למשל).
הרוח מכה בפעמוני הרוח שבמרפסת ובענפי עץ הלימון החדש שזה מקרוב ניטע.
השקט מתחיל לעטוף את הבתים בשכונה והמכוניות לאט לאט מפסיקות לנוע.
עוד מעט רגעי הדממה לפני שכולם ירדו בבת אחת לרחוב והמולה מסוג אחר תשטוף את הרחובות.
יום כיפור שהוא גם יום שבת חברים יקרים, וכל אחד לוקח אותו למקום שהוא נכון לו ומתחבר אליו...
* (קדושת היום).
| |
מפגשים
אחד מהדברים שאני אוהבת בעבודה שלי זה המפגש עם האנשים שבאים לקנות ספרים.
או כל דבר אחר שסטימצקי מוכרים.
והם מוכרים, למרבה הפלא, לא מעט דברים שהם לאו דווקא ספרים.
אבל זה לא העניין.
אנשים.
כל מיני.
ובגלל שאני עובדת בעיר שבה אני גרה ולא רחוק מהשכונה שבה אני גרה אז מתרחשים להם כל מיני מפגשים שונים ומרגשים כמו:
השכנים שלי.
אנשים מחדר כושר.
השכנים מהבית הקודם שלי.
הבייבי סיטר של הבנים (שהיום יש לה ילדים משל עצמה).
מישהי שעבדתי איתה לפני יותר מ 10 שנים.
מישהי שלמדה איתי בתיכון (היא, למרבה הפתעתי, זיהתה אותי ותאמינו לי שאני ממש לא נראית כמו בגיל 17).
מישהי שעברתי אצלה קורס לפני כמה שנים.
חבר של ג. הבןזוג שלא ראה אותו כמה שנים.
והדובדבן שבקצה הקצפת של העוגה (עד כה לפחות):
סגן מנהל התיכון שלי שלא ראיתי אותו יותר מ 30 שנה.
זהיתי אותו מיד.
יש דברים שכנראה לעולם לא שוכחים ("פמה תגידי, את בטוחה שהצבע הזה הוא כחול והחולצה הזאת היא בכלל תיקנית? טוסי הביתה ואל תחזרי בלי תלבושת חוקית...").
אבי געזונט, הלכתי לישון.
| |
עץ הרימון נתן ריחו *
אז זהו, שכמו בבדיחה הידועה על הגהינום הישראלי,
לעץ הרימון אין ריח
ובמקרה הזה, זה לא עץ אלא שיח,
אבל,
הוא גדל אצלי במרפסת בצילו של עץ (שיח) זית ויש לו רימוני נוי קטנטנים ופריחה כתומה שאין כמותם לעטר את פוסט החג והשנה טובה שעולה באופן מסורתי, עכשיו.
במבט לאחור, זאת היתה אחת השנים הטובות של חיי.
אני חושבת שנהנתי מכל יום ויום ב 365 הימים שבה
ואני רוצה לקוות ולאחל לעצמי, וגם לכם חברים יקרים מאוד, שכך יהיו הימים שלכם,
עם כל מה ומי שאתם אוהבים ורוצים להיות מוקפים.
בטוב.
(* בין ים המלח ליריחו).
| |
הרגליים האלה
נעולות בתוך זוג נעלי בירקנשטוק עם פרחי היביסקוס אדומים גדולים
הן שלי.
וזאת כנראה סוג של הוכחה שהמשיח ממש מעבר לפינה או לחילופין, שסוף העולם מגיע, כי אחרת אי אפשר להבין איך הגעתי עד לכאן במסע החיפושים שלי אחר הנעל האולטימטיבית איתה אוכל לעמוד 6 שעות על הרגליים ולא לחשב את קיצי לאחור.
מצד שני, אחרי שבע וחצי שעות על הרגליים עם הנעליים האלה כל מה שרציתי היום היה לקפוץ מהקומה ה 12 ופשוט להרגיש שכבר לא כואב לי.
(אבל המוכר החביב בחנות אמר לי שכך זה עם בירקי - שם חיבה - צריך ללכת איתם לפחות 4 ימים רצוף כדי שהרגליים ישתחררו.
או שאני אשתחרר קודם.
לתמיד.
אחד מהשניים...  ).
| |
 החלטתי להרגע, ומהר.
כל הלחץ הזה של לפני החג, ואפילו אם אנחנו בסה"כ 8 אנשים לארוחה , לא מתאים לי.
כי הרי, באמת שאין סיבה ואפילו אם אני עובדת כרגיל וגם בערב החג.
אני אוהבת לבשל ואני אוהבת שיש לי הזדמנות לבשל לכמות גדולה יותר של אנשים וגם לנסות דברים חדשים.
וכשאני בלחץ, להינות אני לא יכולה.
אז החלטתי להרגע ומהר.
נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לשים לאט ובנחת את המוצרים במקום ואחר כך לשים בצד את החומרים למרק והרגשתי איך לאט לאט אני נרגעת.
איך כל המועקה הזאת שישבה לי על החזה מהבוקר ואולי עוד מאתמול ומשלשום מתפוגגת לה ואיך גם העייפות הגופנית לאט לאט נעלמת.
יש משהו מרגיע בעבודה המונוטנית של סידור דברים.
ועכשיו אלך להכין את מרק העוף.
| |
בסופו של דבר
אני עושה את זה כנראה עבורי
כי לאורך כל חמש השנים שבהם אני
נמצאת במקום "ההוא",
בכל פעם שאני מרימה את שפורפרת הטלפון,
שומעת את האדם בצד השני,
לעיתים גם מדברת,
ואחר מניחה אותה שוב במקומה,
אני לומדת משהו
נוסף,
על עצמי...
(פוסט קצת לא ברור. אני יודעת.
וישנן חברות שזה גם מעצבן אותן - סליחה קוקסטה - אבל לפעמים, ישנם דברים, שכך צריך שיכתבו...).
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
