וזה בדיוק כפי שאתם מתארים זאתXD.
ובכן, שלום לך בלוג נכסף! מאז הפוסט האחרון מדינת ישראל החליטה שהיא לא החלטית ובחרה בהתאם, הספקתי לסיים עם העבודה המתישה של עיתון הביצפר (ולהספיק להבין שאני שונאת עורכים עם רגשות מעורבים של גדולה וטמטום מאידיוט אחרונות), להגיע למסקנה שהשמנתי (ותודה לך בלוטת התריס היקרה על השניצלונים הפרכיים שניתלים לי כמו זוג אוזניים מורחבים מעל הג'ינס), לעשות בגרות במתמטיקה (קלה להפליא!) ולראות סוף- סוף את "המנסרים מטקסס" (בו.).
ובכן, חיי מלאים בהתרחשויות בלתי פוסקות, ועל כן הם משעממים באותה המידה. השגרה תופחת על ביטנה המלאה בגרגרנות, ואני מגרגרת איתה. גררר.
מה לכתוב? מה לספר? מה לפסל? מה לבטל? מה לפעל? |דייי!, מאז העריכה המאסיבית על העיתון, כל דבר בא בחרוזים (חזזים, כרפסים, יזיזים). אני מרגישה כמו אריק ברמן, ולא, אין לי סמים בארון|.
ובכן, עם כל ההילולה של חיי כנערת- טיפשעשרה (הדגש על הטיפש), הם נראים משעממים למדיי. היציאות לא אותן היציאות, הביצפר מאתגר אותי ומעניין בערך כמו כפכף נטוש בחירייה, בהפסקה אני מקבלת נמק במוח מרוב השעמום, להישאר בבית מול הטלוויזיה ולאתגר את המושג "בטטת כורסה" ניראת לי כאפשרות אטרקטיבית לבלות את זמני, בזמן שאני אמורה לקנות ברייזר בפיצוציות שכוחות-אל (ומשטרה) ולצחוק ולרקוד עם חברות במועדון או לפחות להתחיל עם כל דבר שזז (בהחלט).
בפועל, הכל ניראה כמו העיצוב שדפקו לנו באידיוט אחרונות (עד שלא איימתי עליהם באיומיי מקלדת להוסיף צבים וטילים לעיתון, הוהו!)- משעמם, צפוי, רגיל ודומה יותר לכרוז של "מגה" (כולל ג. יפית בטייץ ירקרק).
בגדול- אין מה להתלונן.
בענק- החיים דבש.
מתחת לפני השטח- וולקנים ומגמה של שיעמום ברוטאלי. ואם כבר ברוטאלי ולפני שהדבקתי אתכם במחלת המירמוריוס הפאסיבי, זה הזמן להיזכר ביום (שישי ה-13), שבו הייתי עסוקה בלהתבטל ובלתהות:
1) למה "במנסרים מטקסס" הבחורה שהדבר עם המסור רודף אחריה תמיד עם סיליקון, עקבים, ג'ינס נמוך, וחולצת בטן דקה ולבנה (שבהמשך כמובן תירטב ותגועל בדם, דא). מי לעזאזל עושה קמפינג בלבוש כזה אצל הדודנים של משפחת אדמס?!
2) לעזאזל, כמה קטשופ בוזבז בהוליווד בשביל סרטי האימה בראי הדורות (טא-דם)? אפשר יהיה לכלכל כל סומאלי רביעי עם זה.
3) למה הכל כ"כ צפוי?
(שחקנית: "תן לי לנחש, ואז אני רצה בצרחות עם סכין, מועדת ונופלת למים עם החולצה הלבנבנה שלי, צווחת וממשיכה לרוץ עם החולצה הסופר שקופה שלי, מוצאת חבר, הורגת אותו מתוך רחמים מפליאים בזמן שהשרת המגודל של האולפנים דולק אחריי כגורילה עם תסמונת דאון עם גרזן\מסור\חנה לסלאו?"
תסריטאי: " וואו, איך ידעת?!"
שחקנית: "סתם, ניחוש 'פרוע'".
תסריטאי: "לא, על חנה לסלאו?")
חלוקי נחל מעודדים בעתיד:
1. פורים!
2. חופשת פורים!
3. מוקי בפורים!
4. שחרור גלעד שליט?
5. רישום לקיקבוקסינג או כל דבר מפרק שומנים (גליצרול ו3 חומצות שומן, סתם שתדעו) אחר
6. תעודה מזעזעת למדיי? (אה...)
7. בוחן בטריגונומטריה? (שזה לא מעודד, אבל זה בהחלט חלק מהעתיד).
נגיד:).
המלצות:
Beggin- Madcon, ככל הניראה ממשיכי הדרך של בלאק אייד פיז. שיר מגניב ברמות!
Good times bad timaes-לד זפלין- זה סתם נחרש כל בוקר אצלי במערכת.
"עזאזל"\ בוריס אקונין- ספר בלשי על רקע העת החדשה ברוסיה הצארית עם תרגום קולח, שקראתי בזמן המלחמה. חמוד.
איכ, דגים.
כשחושבים על זה, איזה מזל שאפשר לחגוג לפחות את יום שישי ה-13 לבד. וולנטיין? עם מי? עם שידורים חוזרים של אודטה (שאגב הרבה יותר איכותית מ"שורדות בבית" המזעזע)?
בברכת 'מישהו יודע טריגו?' לבבית,
FLORA
:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
