האביב מפריח שדות, לבבות, הריח של ההורמונים מסתחרר באוויר. כן, האביב בהחלט הגיע.
כמובן, אביב הפריח אותי לדקה או שתיים וגרם לי לדגול ב"אביב! חג השינויים!". חשבתי- היי פלורה, הממשלה התחלפה, הציון הנכשל במתמטיקה התחלף בעובר, דיסקים חדשים מתנגנים סוף-סוף במערכת, היציאות הפכו למהנות יותר ואפילו הלימודים מעניינים יותר. החיים כי"אניקית מתוסכלת הולכים להשתפר, להשתנות.
אבל היי, אמרתי שזה היה רק לדקה או שתיים?
מלנכוליה אהובתי:
מכירים את הצורך לברוח? לקחת 100 ש"ח, לקחת סווצ'ר חם, לשכוח את הפלפון בהטענה ולפקוק את האוזניים באוזניות שיפעלו בפול ווליום, בזמן שאתה בורח רחוק-רחוק, ומתחיל הכל מחדש?
לנסוע למטרופולין של אנשים אפורים, לפרוש את הסווצ'ר בתחנה מרכזית ולהתחיל לשיר שירים ולרקוד מול אנשים. באמצע שום מקום. לקבל שקל או שניים ולקנות בזוקה שטעמה יעלם תוך דקות.
ללכת ולדבר עם אנשים שתקניים, ללכת לכיכר רבין ולקבל חיבוק מאנשים שעומדים שם כל הערב כדי שתבוא ותחבק אותם. ללכת לאורך הים בשעות שהשמש מדממת בהן, ולראות איך כתמי הדם מתפשטים במיי הים, כשהלילה צד עוד אור וענן מואר וטורף את השמש לאט.
ללכת ברחוב ולשיר שיר, גם אם אתה שר גבוה מידי, או שאתה צרוד.
להתיישב עם אנשים לא מוכרים, להקשיב לשיחתם ואז לספר להם למה אתה כל-כך רחוק מהבית. להסביר להם שעכשיו אתה דף נקי, אבל לא אכפת לך שהם יכתבו משהו עלייך.
לא ללכת לישון כל הלילה. להביט בכוכבים המעטים שאפשר לראות ולתהות אם הם קיימים עוד או שמהירות האור מפגרת אחרי ציר הזמן. לתת שקל להומלס גם אם נשאר לך רק עשר שקלים.
ללכת ככה שבועיים. ללכת. לישון במקומות אירעיים. להתקיים על שימורים. להתנשק עם זר בחוף. להתנשק ולעזוב.
ואז, לתפוס טרמפ הביתה.
אפשר לחזור הביתה רק אם הדף הנקי כבר קומט ונספג בדיו, והדף הישן, ה"אתה הישן", נמחק קצת.
ואז- ברוכה הבאה חזרה לרוטינה.
חיי טובים. אין מלחמה. יש חוויות חדשות. יוצאים מידי פעם. אבל יש דברים שחסרים.
חלק קטן של "האני" הסתחרר ונבל. רק התחיל האביב וכבר בצורת?
אבל יהיה בסדר. השבוע אברח לבומבמלה, לפחות ליום אחד. רחוק יותר, אין לי אומץ לברוח.
בחיים לא היה לי מצב שלא עדכנתי יותר מחודש. שברתי שיא- כמעט שלושה חודשים לא כתבתי כאן. כן, התחלתי פוסט מלא ביקורת לציבור שהורס את המו"מ על גלעד שליט, כן, התחלתי פוסט על ממשלת "ה-1 באפריל".
אבל לא, לא היה לי כוח להשקיע שעה בבלוג ובעצמי, למרות שבסופו של דבר כן היה לי זמן. אך הייתי מותשת.
סלחו לי, י"א אינה מיטבה עימי.
הלילות כבר לא קרים כל-כך, אך לפעמים אני כל כך רוצה לקבל חיבוק ממישהו. מישהו שיחמם אותי. מישהו שיתן לי את השמיכה שלו, ואני אתן את שלי, ושנינו נתפור מהשמיכות שמיכה אחת גדולה- גדולה שתוכל להכיל את כל החום שלנו.
ויהיה לנו טוב, וחמים ונעים, ולא צפוף ולא משעמם. יהיה לנו "בסדר". "בסדר" ענק כזה, שהוא כבר גובל ב"מעולה".
אבל חכו, בואו נגיע לפחות ל"בסדר".
אין לי סבלנות.
אין לי סבלנות לאלה הדורשים אותה יותר מידי, אין לי סבלנות למי שקיבל מחסדייה, אין לי סבלנות לאנשים.
אני לא מרגישה שגרגרניי סבלנותי נתנו לי משהו מעצמם. לא אכפתיות, לא סבלנות, לא עניין. כבר זמן רב לא.
אין לי סבלנות להשקיע באנשים שהם לא אני, כי בא להתמקד באני, אני, אני.
איבדתי הרבה מהאני שלי השנה. איבדתי ביטחון עצמי (משהו שלא קרה לי בחיים). איבדתי הערכה עצמית. חייתי בשינאה עצמית ימים ולילות. תיעבתי דברים שאמרתי, או עשיתי או רק חשבתי. הרגשתי 0.
בשבילי תמיד הייתי לפחות 7. עכשיו אני צריכה להמשיך בתהליך ההתאוששות שלי ולהתאסף מחדש.
אף אחד לא שמע זרדים ועצים נשברים באי שלי. אבל זה בסדר. אנוכיות היא טובה כל עוד לא חונקת את האחר (ושלכם... ובכן...).
בא לקיצו הפוסט הפאסימי, הריעו וריקעו ברגליים תותבות של קפטן הוק!
יאללה, הכל הולך להשתפר והגישה המרירה, שזכתה לפילינג קל, הולכת להיעלם (למרות שעל מי אני עובדת. מרירות רולז!).
נעבור לפינה העתיקה וותיקה- ההמלצות:
קבלו המלצה חמה לדיסק החדש של פרנץ פרדיננד "Tonight: Franz Ferdinand".
זה דיסק גרופי לגמרי. אינדי ואלטרנטיבי כמו שהבריטים האלה יודעים לעשות, אך הפעם עם תחכום- שימוש מגניב וקל במוזיקה אלקטרונית.
בין השירים המגניבים במיוחד: Ulysses הלהיט, No you girls הקליט, what she came for הסליזי, וLucid dreams הגאוני והארוך. דיסק מהנה, קליט, שדש בעיקר במה שבינו לבינה.
סייי ציייייז!,
פלורה המעופפת שחושבת שליברמן מצחיק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora