תמיד ידעתי שזה לא המקום שלי. ידעתי, אני מניח מאז ומעולם, אפילו כשהייתי קטנטן, שאני זה לא אני. עם זאת, נראתי כילד רגיל לכל דבר, עיניים ירוקות, שיער חום קצר. לא מעוות.
אך משהו במבט האטום שלי, בתגובות האיטיות שלי, היה מחשיד. הוריי לקחו אותי לשלל קלינאיי תקשורת, חקרו אותי כמו צמח זר ופראי שאולי רעיל או טורף. חקרו וחקרו ולא היו מסקנות, אז היו השערות. השערות לא מבוססות, השערות שהיו כיסוי לאובדן עצות של הפרופסורים המלומדים. השערות שתקעו אותי בגנים ובבתי- ספר מיוחדים. הוריי קראו להם בתי ספר "מעניינים".
אני הבנתי הכל, אבל לא היה לי אכפת.
לא היה לי אכפת כשראיתי את אימי בוכה בחדרה בלילות, ולא כשילדים מהבית-הספר הסמוך זרקו על ההסעה שלנו אבנים.
ולא היה לי אכפת כשאימי הבטיחה לי אח ולא קיימה. ולא כשחטפתי דלקת ריאות. ולא כשאבי ניסה לא להביט עמוק מידי בעייני. ולא כשהמשפחה דיברה איתי ממש לאט. מ-מ-ש מ-מ-ש ל-א-ט. כל אלה היו זוטות בעיניי.
כל הזמן הזה הטריד אותי משהו אחר. זה היה דחף משונה, מועקה תמידית, בחילה יומיומית. אני זה לא אני. זה מה שהיה חשוב וכל השאר היה זמזום רקע כשל זבוב טורדני.
כילד לא ידעתי מה זה. עם כל האיטיות, היה בי גם מרץ. משהו קטן שפועם בתוכך ואתה לא יודע מה זה. זה משהו שפועם בך 24 שעות ביממה, בלי להפסיק.
בילדותי, עם כל החוסר המודעות והאי ממשות שבהגדרות, הצלחתי להתעלם מזה רוב הזמן ולחיות, איכשהו בסרבול, את החיים.
ככל שהתבגרתי, הכדור הקטן שבתוכי צבר כוח וקיפצץ יותר ויותר. חוסר המנוחה גבר. הרופאים כיווצו שפתיים ואגו והודו שאין להם מושג למה ככל שאני מתבגר מצבי נהיה רע יותר, למרות שזה אמור להיות להפך.
שעות הייתי יושב בתנוחה אחת בכורסת העור הכהה בסלון, ומביט בנקודה מסוימת על הקיר כשגלגלי עיניי קפואות, כמו פסל.
אני זה לא אני.
בגופי האטום כדור קטן התגלגל, זוהר, מחשמל, מעביר זרמים משונים בקצות אצבעותיי, בקצה אפי, בציפורני רגליי. רקמותיי רעדו בדממה מתחת לעורי, ואני ישבתי שעות קפוא וחסר מנוח, רוטט תחת מחשבותיי. משהו רצה להתפרץ מתוכי.
בעיני הכל מצבי הורע- הוריי הוציאו אותי מבית הספר המעניין ואימי טיפלה בי בבית. בעייני מצבי השתפר- הישיבה הקפואה תחת שמיכת התהיות והזרמים הפנימיים גרמו לי להרגיש שהתשובה לשאלת חיי, "מי אני?", קרובה מאיי פעם.
הייתי בטוח בדבר אחד- אני זה לא אני. איני שייך למי שאני. אבל מי אני?
אילו הוריי היו מבינים שאני זה לא אני, הם היו מנסים לעזור לי למצוא את עצמי. אבל, ההנחה המובלעת שלהם הייתה שאני זה אני, בנם היחיד והאהוב. לכן, הם ניסו לעשות כל דבר כדי לשמר את המסכה שעטפו אותי בה.
קלינאית תקשורת אחת ציינה שכדאי להראות לי תמונות מהטבע. אולי לנסות לעשות טיפול בעזרת בעלי- חיים. אימי התנגדה לכך בתוקף בטענה שיש לי אלרגיה לפרוות. היא התפשרה על זוג דגי זהב מנצנצים ששחו בעצלתיים באקווריום המלבני בביתנו. הם לא עשו עליי רושם. אבי התעקש, למרות הכישלון החלקי, להריץ את ננשיונל ג'אוגרפיק בטלוויזיה כל פעם כשהייתי בסלון.
להפתעתי ולהפתעת כולם, היו תוכניות שלכדו את תשומת ליבי. הייתי מביט במרקע, נושם באיטיות, רועד מבפנים, כאילו סערת שלגים בדמי. אך עדיין, תשובה לא הייתה לי למרות שכמעט הייתי יכול להריח אותה. גולת חשמל קטנה המשיכה להתגלגל ולהתהפך במורד גבי.
יום אחד קמתי באמצע הלילה. רתחתי והייתי מיוזע. לא הייתי יכול להיות עוד מי שאני, הייתי חנוק, גמור ומטושטש. הייתי מסוחרר וכתמים ירוקים היו לנגד עיניי. ואז. ואז... פתאום ידעתי.
בשקט- בשקט, מאושר, הלום ורועד, התגנבתי למטבח ולקחתי סכין בשר עם להב ענקי. התגנבתי בחזרה לחדרי, שומע את הוריי נאנחים בשינה.
הדבר הקטן פרפר בקרבי בהתרגשות, כאילו יודע מה הולך לקרות. הקשבתי לדממה. השעון בחדרי תקתק בקצב. הדבר הקטן בקרבי הלם כמו לב בלי מקצב, בפראות מסחררת.
פתחתי את כפתורי הפיג'מה. קירבתי את הלהב לבטני. היא הייתה קרה. חתכתי.
הייתי כל-כך מאושר עד שלא הרגשתי בכאב. דחפתי את הסכין עמוק יותר ועוד ועוד דם ניתז מבטני. שכרות מופלאה מילאה אותי. מי ידע שקלינאית תקשורת תתן לי את התשובה למי שאני...?
משהו לבן התפרץ מקרבי. הייתי חופשי. כלא הבשר והעצמות כבר לא מנע ממני להתעופף, קל ומרחף באופוריה.
הגולם נשר על הרצפה ברכות, הדם הארגמני נעלם כאומת שבא. במקום העיניים היו ארובות ריקות וחיוך קל היה מרוח על הפנים. מזכרת אחרונה לאנשים שמעולם לא ראו את בנם מחייך. הגוף, הגולם, הבית, הכלא ששירת אותי שנים, שכב דק כקליפה חסרת משמעות, כבצל.
שמעתי צרחות. צבעים הבהבו לנגד עיניי. עולם מוזר.
אבל לי, לי לא היה אכפת, כי אני הייתי מי שאני, יצור רך ולבן כנשמה קסומה. התעופפתי הנה והנה, וחיפשתי את החריץ בחלון שיאפשר לי להיעלם בלחות הלילה החמימה. הייתי צריך לצאת החוצה, כי זה מה שפרפרים עושים. מתחתי כנפיים, והתפרצתי לחרות. אני זה אני.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10728303 קישור לתחרות "כתיבה נוצרת".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
