שבתי מפולין אחרי שבוע של נסיעות ארוכות עם בוגדן, הנהג הפולני הלא סימפטי שלנו, ברחבי פולין הירוקה- שחורה.
הייתה לי אחלה משלחת, ואנשים נהדרים בקבוצה.
הדבר היחיד שהעיק עליי זה שאיבדתי את המצלמה שלי עוד ביום הראשון של המסע, מה שגרר התנהגות ישראלית טיפוסית מצידי שהתבטאה במשחקון "מרפק אל התמונה"- משחק בו הערס מנופף מאחורי הכתבים הרציניים בשרמנטיות כשל כבשה בלי רגל, בעודו מקרין את כולם עם הפלפון שלו ("בואנה אחי, קלוט אותי בערוץ מאחורי י'ונית! תקליט-תקליט!").
האמת? אני גאה בעצמי. אני גאה בעצמי שלא השתפנתי ושיצאתי למסע הזה בכל זאת, למרות ששיקשקתי למחשבה שאטופף לי ברחבי אאוושויץ עם המגפיים הורודים-פרוותים שלי. חשבתי שאני חלשה, שאכנס לדיכאון, שאבכה כל הזמן ומי יודע מה עוד.
ה פ ת ע ה.
אני נורמלית! שרדתי את המסע ואני אשכרה יכולה לספור רק על יד אחת את הפעמים בהם בכיתי. לייתר דיוק על 3 אצבעות, כשאחת מהן לא קשורה לשום הולוקסט כזה או אחר.
כשאתה נשאב לכל הסיפורים הללו, כשכל המידע הנורא והבלתי אפשרי הזה מחלחל עמוק לוורידים, אין מנוס מלהביט על האנשים סביבך ועל עצמך ולתהות- "האם הייתי שורד את זה?". זה הרי כ"כ מטורף והזוי... היצירתיות הגרמנית בשיטות הרצח, השיטתיות, ההתמדה, חוסר הרחמים הנורא...
אחד משלבי ההישרדות על היהודים אז היה התגברות על שלב ההלם, השלב הראשון והקריטי של ההישרדות מהגרזן הנאצי. בתחילת המסע, הייתי בטוחה שלא הייתי עוברת את זה. קל לגרום לי לבכי ולהלם. אבל, עוד ביום השלישי של המסע הבנתי- אולי אני חזקה בכל זאת? אולי היה יכול להיות לי סיכוי כלשהו לשרוד את זה?
ביום השלישי, היום בו ביקרנו האוושויץ 1, בכיתי המון.
חדר של אוקינוס שיערות, שנדמה כי הולכים להטביע אותך בגלי המוות שהם מדיפים, היה מהמצמררים. שיער, דבר שכל-כך אנושי וכל-כך חלק מרכזי ממני. מה זה כבר שיער. ובכל זאת, זה הרגיש כמו גופות, גולגולות או אברים קטועים של בני אדם שנתלשו באכזריות, בכוח. זה היה פשוט נורא ואני עדיין לא מסוגלת להסתכל בתמונות בפייסבוק של זה.
דבר נוסף שצימרר אותי היה ערמה של נעלי ילדים. זה היה לי קשה. יש לי אח קטן ומקסים שאני חולה עליו, ולעיתים אני קונה לו נעליים, או מלבישה אותו או... אלוהים. זה היה פשוט מחליא.
בלוק 24
בלוק 24 היה במילים אחרות בית-בושת, שבו עבדו בכפייה נשים עם מראה ארי- בעיקר גרמניות שמרדו בנאצים, פולניות ומעט יהודיות. לא היה להן מספר על היד- היה להן מספר על בית החזה, ובאותיות קידוש לבנה עצומות נכתב להן על החזה- FELD HURE- זונת שדה.
אם זה לא מספיק משפיל ופוגע, ואם זה לא מספיק נורא שהן עבדו בזנות, בנוסף הנאצים העבירו אותן עיקור אכזרי- ללא הרדמה. העיקור כלל החדרת מתכת מלובנת ובעצם שריפת אבריי הפוריות.
מה שעצוב שדווקא החלק הגדול מלקוחותיהן לא היה נאצי- אלא דווקא יהודי. הקפואים, ראשי הבלוק היהודים לרוב, קיבלו תמיד בונוסים ותנאים טובים יותר- בין היתר כרטיסים ל15 דקות אצל אותה הבחורה היפה והמסכנה.
אני עדיין מתכווצת בפחד.
ביקרתי בבירקנאו, במיידנק ובטרבלינקה.
רוב הזמן הרגשתי שאני צועדת בבוץ מדם.
יפה בבירקנאו. כבר לא מריחים גופות שרופות, השמש מלטפת והפריחה ירוקה.
מיידנק משוחזרת כמעט כולה. הדבר היחיד שלא משוחזר שם זה המשרפות, תאי הגזים והר האפר האנושי. יש דברים שקשה לשחזר (אבל דברו עם האירנים, אולי הם יחשבו על משהו).
מימין לשמאל: טל, דוגו איש העדות המקסים שלנו ששרד את בירקנאו, ליאורה הכפרע, אני וחן. 
אאושוויץ1- בכניסה עם כל המשלחת המקסימה שלי. 
אילנה ואני בבירקנאו 
אני בטרבלינקה (הוי, זה נשמע מזעזע...). 
.
.
.
.
.
אבל בסופו של דבר היה דיי כיף... :) 
(בנמל התעופה בורשה, איזה שעה לפני החזרה לארץ).
המסע לפולין, בסופו של יום, היה אחת מהבחירות הטובות ביותר שלי לי"ב ולחיים בכלל, וזה משמח בדרכו שלו, לא?
שיהיה לכם עתיד לא שואתי,
פלורה :)
נ"ב: אמנם אני חולה על ארקטיק מאנקיז והכל, ויש לי אפילו ת'דיסק החדש שלהם- אבל פאק, אחרי מעט השמעות יחסית הדיסק פשוט נמאס, כולל קריינג לייטנינג שכל- כך אהבתי פעם. אלכס טרנר- לתשומת ליבך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
