מהבור
שמיים
אני חושב שזה היה פשוט מקסים. השמיים קרנו באור עמום ונצבעו סגול, והצללים נהיו מטושטשים. זה היה מחזה סוראליסטי כל-כך, שאילו ראשי לא היה כה כבד וכואב, הייתי מאמין שנקלעתי לחלום הזוי של גיבור אמיץ- לב מאיזו סדרת ספרי מדע-בדיוני שנרקבו בספרייה.
מעולם לא התעניינתי בספרים מהז'אנר הזה, ואני לא בטוח שבספרים האלו יש פתרון, אך אני בטוח ששמיים סגולים זה לא בדיוק הסימן הטוב ביותר שאפשר לפגוש בצהרי יום בהיר.
אימא אדמה
אני לא חושב שחטאתי בפני אימי אדמה. בסופו של דבר, בני האדם עלו על טעותם דיי מהר, בטווח של 65 שנים. הצלנו אותך, את לא זוכרת?
אולי... אולי הזיכרון שלה משמר יותר את האונס שהיא עברה דקה-דקה במשך יותר ממאה שנים, את הנבירה הבוטה והאין-סופית בגופה אחר נוזל הנפט, את קציצת שיערה הירוק- עד, את קילוף עורה הדק והעדין, מציצת דמה השקוף והמתוק, הרעלת גופה בגלולות פלסטיק קטנות...
בבקשה זכרי את החרפה שלנו. אני מצטער.
אוויר בשיווק מהיר
האוויר נהיה מוזר לאחרונה, וממשלות מבוססות ומעצמות גדולות חילקו לאזרחיהן אמצעי נשימה שונים. כאן, במרכז תל אביב, כולם מסתובבים עם "נשמות"- או כפי שהשם השיווקי שלהם קורא להם- "נשימת אפי". אני תוהה אם זה בסדר, לקרוא לזה ממש "נשמות", כשהחיים נהיו כל-כך חסרי נשמה, ועכשיו גם חסרי נשימה.
עכשיו ה"נשמות" יצאו בקמפיין שיווקי ובעיצובים חדשניים. כל המי והמה- באמת מטופפים בנעלי העקב הדקיקים שלהם לאירועי יחצ"נות, כש"נשמות" בצבעי ירוק, אדום, כחול- לילה וכסף, בשלל אפליקציות שונות שמתאימות לבגדי המעצבים שלהם, דבוקים לאפם. פילטרים קטנים בנחיריים שומרים עליהם שלא יתפגרו.
מה רבים
כשהכל נהיה כל כך משונה, אנשים טוענים דברים משונים. לקטגוריה "דברים משונים שנאמרו לאחרונה" אני יכול לשייך את האפיפיור שצעק על הקתולים המסכנים במיסה האחרונה בוותיקן שאלוהים כועס ושבקרוב ישו "יגאל את כל בניו", את נשיא הסיינטולגיה שנתן נאום משונה כהרגלו על בואם של החייזרים (למרות שמעולם לא נמצאו צורות חיים תבונתיות במערכת השמש שלנו מלבדנו), את הרב ארוך הזקן שציטט את חבקוק ואת שאר חבריו הנביאים בכל כלי התקשורת וזה נמשך, וזה נמשך, וזה נמשך...
אבי חובש שוב כיפה. אמרתי לו שכבר לא יעזור לו כלום.
אהבה ונצח
זהו. אומרים שזה הסוף. לא קשה לי להאמין לכל הכותרות האדומות בעיתון, בטלוויזיה ובאינטרנט. לא קשה לי להאמין לכל המדענים שאומרים שהנתונים שלהם משתגעים ושזה פשוט כמשמעו הסוף.
בכמה מקומות היו כבר התאבדויות המוניות. אני ומאמי החלטנו שאנחנו חייבים לראות את סוף העולם. "זה כמו לראות את פרדי מרקורי שר בלייב בסלון", הייטיבה מאמי לתאר. אני חושב שחייכתי.
מאמי הביאה סמים ומשככי כאבים (שנמכרים כעת בזיל וזול בכל חנויות הכלבו), למקרה שחלליות משוננות ינחתו או שהקרינה תמוסס לנו את המוח או שהשדים יפלו מהשמיים. מי יודע מה יבוא קודם. מה שבטוח זה ששנינו רוצים לראות את הסוף, או לפחות את ההתחלה שלו.
אני מצידי קניתי טונות של אוכל משמין מ"מקדונל'ס", וגם המון ארוחות גורמה טרנדיות ואוכל סיני מתקתק. קניתי גם כמה סרטים מהרשת, בעיקר קומדיות, והתקנתי בטלוויזיה, במקרה וסוף העולם יתארך ולא יהיה לנו מה לעשות. סידרנו לנו את קן האהבים, כשמיטתנו פונה לחלון הגדול ששיקף שמיים סגלגלים.
לא רציתי סקס עם מאמי, רציתי רק לחבק אותה נצח.
הבור
מאמי כותבת על לוח פלדה, אך אני העדפתי את הנייר. זה ישן ואמיתי בין הידיים. היא אומרת שעל פלדה זה ישרוד יותר טוב, אבל אני חושב שזה לא משנה כי מה הסיכוי שיהיו חייזרים שמבינים עברית אם יש בכלל חייזרים, שלא לדבר על הניצולים הדמיוניים שיש לכולם בראש.
מצד שני, מה הפואנטה בלעשות את מה שאני עושה עכשיו ולכתוב את כל זה, עכשיו כשרעמים קורעים את עור התוף, עכשיו כשכל-כך חם?
מאמי אמרה לי שאני חייב לסיים. כרגע הודיעו בצג שסוף העולם יהיה עוד שעה ושתי דקות. סבבה, מאמי. אני כבר שולח לבור.
מי שלא תהיה, רק שתדע שאהבתי לחיות.
חיי בן קרני
"הסיפור משתתף בתחרות סיפורי סוף העולם",
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11412068
:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora