2010.
וואו. מרגש וברור מאליו בדרכו, לא?
מה קורה לי?!
כאילו בגוף שלי חסר משהו, כאילו משהו לא בסדר. בדם.
אני עייפה. הו, כמה שאני עייפה. אני עייפה 24\24 שעות. אני לא מתפקדת, וכל יום בבית ספר נפתח אצלי לקראת 9 בבוקר.
התחלתי להבריז. 12 שנה חייתי כמעט בלי זה.
אני לא מכינה שעורי בית. אין השקעה, יש הקאה. מהשגרה, מהבית-ספר, מהבירוקטיות הטיפשית שהוא מדיף.
מהמורים.
מהאנשים ומהשכבה בפרט...
מאיך שהכל ברור מאליו. מכמה שזה נמאס לי. (ואולי זה סתם דיכאון זמני?)
זה לא דיכאון. זה אחרת. אין צער- יש פשוט איזו עמימות חושית, כאילו שאני על משככי כאבים כל הזמן. פאסיביות משונה שמתגברת מרגע לרגע.
מצב סחבה. איכ. זה מגעיל אותי.
זו השנה הקריטית בבית ספר, זו ה-שנה שאתה חיי למענה כמעט 12 שנים. ופתאום, דווקא עכשיו... דווקא עכשיו הכל לא בסדר. בעצם, הכל זה אני, ואני לא בסדר.
קשה לי לשכנע את עצמי לעשות משהו. אני מקלפת את עצמי בשפכטל מהמיטה כל בוקר, כשהמיוז\גלגל"צ צורחים עליי להזיז ת'תחת שלי מהמיטה עם הרמוניה קולית של אבא שלי. אחר-כך, אני מוללת את קרומי השינה שלי מהעיינים באי רצון, ומתעייפת מזה. מורידה תחתונים, גרבי שינה ואת מכנסי הפיג'מה, מתלבשת לבית הספר רק בחלק התחתון של גופי. נשענת שנייה על הפוך הרך ושוב שוקעת בשינה חסרת חלומות.
..." פלורה, קומי! קומי כבר! כבר 8 ועשר דקות!", אבי גוער בי ואני כמו איזה חתול רחוב שבעטו בו מתעוררת בבהלה. 'מהר-מהר!', ראשי צועק עליי. אני לובשת בטישטוש את המדים של הבית-ספר, דוחפת מחברת ביולוגיה ששכחתי לשים בתיק, ורצה-אצה מחוץ לחדר.
מתקשרת למונית, מורחת ת'זמן, היא בורחת ממני.
מתקשרת שוב.
"בוקר טוב! לאורט ****** בבקשה!", אני אומרת בחיוך גדול בתיקווה שלפחות הנהג לא יצעק עליי שחיכה לי 10 דקות, וכמה שזה לא בסדר. לפעמים יש לי מזל, או שהלקוח תמיד צודק.
אני, סך- הכל, רוב חיי הייתי ילדה טובה. מאחרת כרונית, אבל ילדה טובה. כמעט תמיד שעורי הבית מוכנים (גם אם הם אולתרו בחן רגע לפני שהמורה בודקת, או שמא הועתקו בחן...), הנוכחות סבירה+, אין הברזות כמעט, ציונים גבוהים, הצטיינות בלימודים, הצטיינות חברתית... ממש משהו.
אולי בגלל ה"קורות חיים" הנחמדים האלו, קשה לאנשים להתחיל לאלף את הסוררת שבי, שהתפתחה מבלי משים.
"
אוי, תנו לילדה להבריז מהשעתיים פילוסופיה האלו. מה זה משנה בכלל.
אוי, אז מה שהיא מתחילה את השבוע כל יום בתשע, אם בכלל.
מה זה משנה שהיא בקושי למדה למבחן באזרחות? גם ככה במבחן הראשון היה לה 100!!!
"
אוי.
אני מרגישה כאילו זה בלתי נשלט. זה אפילו לא מרד, זה סוג של עצלנות.
יכול להיות שפשוט גיליתי גנים של קואלה? אולי אני קואלה-וומן (שזה כמו ספיידרמן, רק שהסופר יכולות שלי מסתכמות בלישון 23 שעות ביממה על העץ, ובשעה שיש לי לבלות בקרב העירות, אני מכרסמת במבוקים במהירות הקול. עד כאן המבזק מננשיונל ג'אוגרפיק).
איזה פוסט הזוי... אבל הייתי חייבת אותו לעצמי. אני חייבת להבין מה קורה לי. אני לא יכולה להיות שאננה. זהו, כבר אין מועדי ב'. כבר אי אפשר לחשוב כמו שחשבתי בי'-י"א "שבשנה הבאה אני...". זהו, פיניטו.
אני חייבת להתעורר, להבין מה הבעיה, אולי באמת לעשות בדיקות דם. אני מעורערת. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות כזו.
Where Is My Mind?
____________________________________________________________________________________ . . . . _______...
יהיה בסדר.
(hey- pixies).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
