יש לי יותר מידי שיערות שיבה לגילי. הכי הרבה יש לי בצד הימיני של הראש, אם תביטו בי דרך עיניי.
כל כמה זמן, כשאני מנסה (הדגש על מנסה) לסרק את שיערי המרדן, אני מגלה עוד תלתל לבן, שזוהר על הרקע החום-שחור של השאר. כאילו הוא כוכב שמאותת לי: תנוחי. תרפי קצת. מספיק.
והינה, אני מרגישה ש"המספיק" הזה מתקרב. שאין לי כבר כוח. שדיי. שדיי כבר לדאוג, ולהתאמץ, ולנסות, ולהיות אכפתית. שהגיע הזמן להיות אדישה-חפשנית, לעשות את המינימום, ובאופן כללי להידמות לרל"שית מונפצת מצויה בקרייה.
איכשהו, אני לא מצליחה לשחרר. אני נשארת אדם לחוץ, רץ, מנסה. אני כזאת. אני תמיד אהבתי תוצאות ועבודות גמר, לראות שכל הזיעה ששפכתי מפריחה פרחים יפים של עשייה, ששוות מילה טובה ואולי אפילו רחרוח קל. לפעמים נדמה לי שבינתיים זה חסר תכלית. בעצם זה לא זה. זה יותר מחשבה של- "למה לי להתאמץ בשביל העולם הדפוק הזה שמלא בדפוקים?". אני דפוקה בעצמי.
העולם דפוק, מלא באנשים שמשחקים בקקי של עצמם. מלא-מלא באנשים אגואיסטיים, אינטרסנטיים, לא אמינים, שלא מצליחים להבין שאנחנו כולנו אותו הדבר בעצם. אני חושבת שאני תמימה, קצת פחות טיפשה מפעם, אבל תמימה. מידי. הרי הייתי יכולה להיות הרבה יותר ביצ'ית ונשכנית כלפיהם, אבל בחרתי שוב ושוב לתת להם צ'אנס, לתת להם לשכנע אותי שהם בסדר, ושהכל היה גרגרנות רגעית, חולפת ותו לא.
שוב ושוב אני רואה אותם מתקמטים מולי, מלקטים את מה שאמור להיות שלי ומסלפים את רעיון ה"שיתוף" המטופש שהם כ"כ דואגים להזכיר בתדירות, שהם כאילו חלק ממנו- מה תגידו, ממבשריו. איזה בולשיט. אני כבר פשוט לא מאמינה לכם.
אני מסתכלת עלייה. יש בה את כל המרכיבים כדי שארצה להיות החברה הכי טובה שלה. היא משעשעת, קלילה, שרוטה במידה. אחלה בחלה, מסוג האנשים שאני אוהבת לסובב סביבי. אבל העובדה הקטנה הזאת, שבעיניי כמעט בלתי משמעותית, שהתפקיד המוגדר הנוכחי שלי היה פעם שלה, הורס את הכל.
כמו בית קלפים, הכל מתעופף ברוח ברגע. אין לי כבר כמעט חיבה כלפיה. בהתחלה, היא הייתה פחות או יותר קרן אור יחידה במערה לחה וחשוכה. עכשיו היא ידיי הצל, שמתגנבים מאחוריי ולוקחים, ומלקטים ובוזזים. זה לא מגעיל אותה? לא מפריע?
"זה התחום שלה, אין לך קשר אליו. תגידי לה על הכתבה". זה מה שהחדרתם בראשי. לי זה נשמע הגיוני, זרמתי. את אמרת את זה לא פעם.
"אה, כן, גמאני באה לזה. לא אכפת לך, נכון?". לא, באמת שלא. בהתחלה ממש לא. אבל אם ידעת על זה חודש לפני, למה לעזאזל לא חשבת לומר לי על זה כלום? איפה השיתוף?! ולמה המשפט הזה חוזר יותר מידי...?
"לא... לא יודעת... אני רציתי לעשות את זה מזמן... כן, אבל אני כותבת את זה, כן? אני". היי. רק קיבלתי את תחום הסיקור אז. רציתי רק ללכת לשטח, להכיר את הסביבה. לי היה הרבה יותר חשוב להתנסות ולהכיר, ולא בהכרח לכתוב. הייתי מתחילה. אולי שבועיים בתפקיד. עשית לי 0.1% חפיפה, וגם זו מחמאה. למה את פחדת ממני? למה את עדיין מפחדת ממני?
כשאני מביטה בלו"זים של כל החבר'ה מהאתר, ורואה שאת שוב בכתבה שאני לא ידעתי עליה דבר (מעניין למה. אולי כדאי לשאול את חברתך הטובה, שבמקרה לגמרי מדבררת את אותה האוגדה עליה מדובר), זה מכעיס אותי. זה מן כעס איטי, עצלן ומעט עמום. כמו שהגוף מתרגל לכאב שחוו לא פעם, וחורק בעצלתיים.
אני פשוט לא מבינה אותך. על פניו את אדם מקסים, אבל כשזה איתי את פשוט אחרת. המצפון לא מפריע לך?
אני מחכה ליום בו אוכל להעביר את התחום שלי לכתב אחר, חדש, שמח ונמרץ. אני אשב איתו המון, אעביר 928048 טלפונים שאספתי לגמרי בעצמי, אסביר באריכות על כל דבר, אחרוש איתו את הנגב. והעיקר- אני אדע לשחרר.
הקקי של האנשים לא נגמר בזה. בתקווה עמומה (וממש ממש ממש קלושה), נראה ששוב, על-אף יחסי האמון שכ"כ השתדלתי לפתח, הנציגות עימה אני עובדת לא לוקחת אותי ברצינות. כנראה ששוב, גוף עתיק, מיומן וחסר פחד, שוב מצליח להתעלות על יכולות הבינוניות שלי כאדם שאמון על יותר מידי דברים הגדולים ממנו. אני פשוט מקווה מחר להתקשר ולגלות שאולי, בעצם, זה סתם, ושאולי הם כן מחבבים אותי ועוזרים באמת ובתמים.
אני מרגישה קצת חלוצה, אבל רוב הזמן זקוקה לחילוץ. בסוף, תמיד תמיד לבד, אני מושכת את היד לענף הקרוב-רחוק, ומושכת את עצמי מהבוץ הטובעני. בחיי שאין לי כוח להילחם. אני באמת חייבת חופש.
זוכרים את הבחור החמוד מהפוסט הקודם? אז זהו. לא ראיתי אותו מאז. עצוב, לא כך?
אני חושבת שבאמת צדקתי כשאמרתי אז שאבד הקסם.
*פוף*
אני רוצה תמיד כ"כ הרבה, ומקבלת כ"כ מעט. אני רוצה לנוח ליד מישהו שטוב בעיניי. אני רוצה ששנינו ננוח, נדבר ונשקוט לפרקים. ננוח-ננוח-ננוח וזה יהיה טוב, ומסעיר ורגיל בו במידה. אני כותבת את זה כ"כ הרבה פעמים, ממש לאורך שנים בבלוג הזה. קצת עצוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
