חיטוט רנדומלי בבלוג הזה בפוסטים של פעם, נניח לפני כשנתיים-שלוש, חשפו בפני תופעה מצערת- פעם היה פה שמח. פעם הייתי שמחה, מטופשת ונרגשת מעצם הכתיבה. פעם לא התחנחנתי כל פוסט על רוע הגזרה ועל חיי היומיום הקשים-לא-באמת שלי. וגם עכשיו, איכשהו ההצהרה הזאת היא המשך ישיר להתבכיינות הטרונית שלי.
זו התבגרות? התחספסות? אולי פשוט הזדקנות?
לא יודעת. מחר יש לי ראיון סופר-דופר-טרופר חשוב, ואיכשהו הרגיש לי הצורך לחזור לאתר הארכיאלוגי לכתיבה יוצרת שלי (להלן: בלוג), ולחזות במיצגים במו עיניי. פעם היה פה שמח.
אני עדיין אוהבת לכתוב!
זה משהו שחשוב לציין. בכל זאת, זה בערך הדבר היחיד שאני עושה בערך בשנה האחרונה, והנה עוד שנתיים זהות לפניי. אגב, הבנתי את זה גם דיי לא מזמן. הבנתי גם ממש לאחרונה (להלן: שבוע שעבר. אכן טרי) שאני באמת מרוצה במקום שבו אני נמצאת. שאני לא כתבת צבאית בעיתון של צה"ל, אלא באתר. הסתכלתי עליהם בסיום הקורס של המחזור שאחריי, הסתכלתי והבנתי. אני לא משם, ובחיים לא הייתי יכולה להתאים. בהרבה מובנים, זה מרגיש שהיחידה שלי היא אי של אנושיות בים ציניות עיתונאית דוחה ומבחילה, שטופה בגלי אגו ובאבנים משוננות. מה הייתי יכולה להיות שם? כתבת לענייני כלום? כתבת לענייני "המצאנו תחום סיקור כדי שלא תרגישו נורא רע עם עצמכם?"
לפחות כאן התפתחתי. כאן יש לי חופש, ומעריכים אותי, ומכירים אותי לפחות קצת בעולם העיתונאי הזה.
מצד שני, דלתות מסתובבות. אולי הייתי עלולה ליהנות שם. אבל הייתי עלולה להפוך שם את עורי.
מייודעמייודעמייודע לאן אנו הולכים, ולאיזה שבילים לא פנינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora