אני מאבדת את מה שאני הייתי. אני לא מכירה את עצמי יותר. אני חותכת, מתמזמזת, צועקת, מסתכנת, קהת חושים, משקרת, בוכה, צוחקת כמו טיפשה, רוקדת כאילו אין אף אחד בחדר. כמו מטוטלת, פעם פה, פעם שם. תמיד לוקחת את הוקטור הקיצוני, מושכת אותו, מנסה להגיע לקצה. אולי עוד כוח יצטרף לטירוף האני החדש.
כמה בלבול. זה כבר כשלושה חודשים ככה, מתפתל ונמתח עוד ועוד. אני מרגישה כאילו מישהו כיבה לי את מערכת העצבים, או מילא את גופי בעשרות דקירות של הרדמה מקומית. העולם ממשיך להתגלגל סביב השמש כרגיל, אני עדיין על כדור הארץ, אבל הכל מעומעם כמו הזיה. אני לא מבינה, מה השתנה? מה קרה פה באמצע, שהכל נראה מעוות ככה?
כשהכל צבוע בצבעים כל-כך מרוחים, כשהכל כל-כך קהה, אני מנסה לצבוט את עצמי. שוב. ושוב. הידיים כבר מלאות סימנים כחולים, אבל המוח לא מעבד את זה ככאב. מנסה שוב, הפעם איברים אחרים, רגישים יותר. 'הו! קצת רגש! הבא ננסה שוב!', אבל אז האיברים מתקשים בקרום בלתי נראה, מרחיקים את הניורונים פנימה לרקמות המדממות.
*
נסעתי לשכם בלי נשק, אפוד או קסדה. לא הודעתי את זה ממש לעולם, הכולל בעיקר את משפחתי וחבריי, אולי אצליח להרגיש שוב? רמז. הריגוש הסתכם בשתי דקות.
נתתי ווידוי ארוך ומאוד כן למי שרציתי נורא (צביטה מספר אחת), אך הקשר שלנו היה מאוד מוזר ולא ברור. אולי כי הבחור גדול ממני בכמעט שש שנים (צביטה מספר שתיים). אולי כי זרמתי\קפאתי איתו במשך חודשיים בנאמנות מוחלטת לרגע (צביטה מספר שלוש). אולי כי חיי הם אולי אחד גדול.
אני לא מספרת הכל לאימי כמו פעם. חצי אמיתות, חצי סיפור. לספק את יצר הסקרנות והדאגה, ולהמשיך לצבוט את עצמי עוד ועוד ועוד בחושך.
על אף היותי בתולה גמורה, כמעט שכבתי עם בחור שהתחיל איתי בפאב, ושיצאנו שבוע אחרי. זו הייתה צביטה טובה, אבל ריקנית. יש לי עדיין חור שחור גדול במרכז בית החזה, שממשיך לשאוב לתוכו רגעים ושעות.
אני רוקדת בתנועות גדולות, מחייכת חיוך גדול, מתלבשת במיני עם התחכום המתבקש, צוחקת עם חבריי. ולא מרגישה דבר. מתגלגלת משנייה לבירה.
מה לא בסדר בי?
*
מכירים את הקלישאה של משפט הפתיחה "יש לך משהו עצוב בעיניים"? יופי. אני ממש חולמת שמישהו יעצור, יביט בי לרגע מתחת לשכבות המסקרה והצללית הכהה, עוד שכבה מתחת למייקאפ והחיוך, יזיז את פרגוד הריסים, ויגיד: "יש לך משהו עצוב בעיניים". אהיה שלו.
יש לי מערות חשוכות ומנצנצות, שנייה לפני בכי, כשל חורף גשום שרק מחכה להתפרץ. אני מרגישה בדידות חסרת ישע והסבר. כי הכל קהה וקיצוני בו בעת, כי אני לא אני אני אני אני לא יודעת מה אני ומי אני רוצה להיות.
וזה מצחיק שעם כל הכאב-חסר-כאב הזה, אני זוהרת. זו בפירוש תקופה זוהרת. כמות הפרשיות הרומנטיות סביבי, והערכת והערצת אנשים לעבודתי ולחברה שאני, גדולה מאיי פעם. זה נחמד. משמח. מרגיע. לפרקי רגעים, ששוב נשאבים בחור הזה שיש לי בחזה.
*
ואולי הכל בעיה הורמונלית מטופשת של בלוטת התריס הסוררת שלי, או דיכאון חורף מוזר וחולף.
אני מבינה לפתע כמה אני צריכה את הטיול הגדול הזה אחרי צבא. כל מה שבא לי זה לנסוע 48 שעות לניו-זילנד, להסתגר בבקתה עם לפטופ חסר אינטרנט, לכתוב-לכתוב-לכתוב ולהבין לאן פניי מועדות.
אבל אהיה בסדר. אני תמיד בסדר בסוף, ואיזה יופי זה.
יהיה. טוב.
שלכם קוראיי הדמיוניים,
פלורה
If you can summon the strength, tow me
My propeller won't spin and I can't get it started on my own.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
